הכרובים ומונותאיזם טרנסצנדנטי

[פרזנט,

אני חושבת שישיבישאער כיוון לנקודה נכונה, בהודעתו הראשונה - 
ההבדל בין האלים של שאר העמים ובין האל היהודי של התנ"ך הוא, שלזה האחרון אין "מיתולוגיה". כלומר, אין לו "סיפור" - אין לו הורים, בין אם אלה פרסונות (ישויות דמויות אנוש) או פרסוניפיקציות (חומרים או רעיונות המגולמים בדמות, למשל - "גאיה" שהיא האדמה, או "כרונוס" שהוא הזמן וכו'); אין לו בני או בנות זוג; אין לו ילדים וכו'. ייתכן, שהדגשת המקרא במקומות שונים, שעם ישראל הוא בת הזוג או הילדים של האל היהודי, מדגישה בדיוק את ההבדל הזה.
שאר ההבדלים שניתן להגדיר נשענים, להבנתי, על תפיסות עולם והשקפות ולכן נתונים לפרשנות. אמנם אין אחידות בתיאורי האל היהודי בתנ"ך (וכפי שהראו כבר חוקרים רבים, וכל מי שקורא בעיניים פקוחות יכול להיווכח בכך), אבל העובדה שאין "מיתולוגיה" היא עובדה ברורה ופשוטה.

(אגב, לגבי הכרובים - אני חושבת שהתורה טורחת מאוד להדגיש שא-להים לא מתגלה בכרובים עצמם, אלא ביניהם או מעליהם, כלומר במקום ריק, בחלל הפנוי...)]

נראה לי שבכל נסיון לבנות את הדת ה"טובה ביותר" (אין לי הגדרה טובה מזאת), יש כוחות שמושכים לשני כוונים מנוגדים:
1. הדרך הבטוחה ביותר ליצור אל "בלתי מנוצח" היא דרך הפשטה.
כדאי, לדוגמה, לא להסתמך על פסלים (אפילו כאייקונים), מפני שהם פיזיים ונשברים. אם פסל מנותץ של סדאם חוסיין הוא המחשה לקץ שלטונו, או אבדן הנשר הרומאי הווה השפלה ללגיון, לדוגמה, אז עדיף שלא יהיה פסל שהוא אפילו ייצוג של האל, מפני שנזק לו ייתפס כחולשת האל.
כדאי שלאל לא יהיו תכונות פיזיות ובודאי שלא אנושיות, מפני שהן בהכרח מתקשרות גם לחולשה. זה מסוכן לתאר עצמה של אל דרך משתה אדיר שהוא ערך, מפני שאל שאוכל הוא כנראה גם אל שמרגיש רעב ואולי אפילו אל שהולך לבית שימוש. אל שמשמיד אויבים, זקוק לסיפור קרב טוב שיש בו אתגר, ואתגר יש רק אם יש סיכוי להפסד, וכו' וכו'.
עדיף שהאל יהיה יחידי, ולא יהיו מספר אלים. אם יש מספר אלים, צריך לתאר את מערכת היחסים ביניהם, והתיאור הזה הוא אויבה של ההפשטה. אולי ראמה הוא התגשמות של קרישנה (האל הראשי), אבל מצד שני הוא גם אחיו. ואם הוא אחיו, כנראה שהם נולדו, וקרישנה בחיתולים הוא אולי פחות מעורר הערצה.
האל הבלתי-מנוצח ביותר הוא זה שאין לו מיתולוגיה (לפי ההגדרה הקולעת של ישיבישער, כפי שציינה אמשלום) - לפי ההגדרה, אין דרך להמציא מיתולוגיה טובה יותר מזו שאינה קיימת.
2. הדרך הטובה ביותר לבנות אל נגיש להבנה, או מושך לב, הפוכה לגמרי.
הצורך של אנשים בסמלים פיזיים הוא ידוע. כל מדינה לוקחת את הדגל שלה ברצינות. הגאווה של הלגיון השישה עשר בראותו את הנשר שלו מתנוסס בשדה הקרב מזכירה את ידיו של משה, או נחש הנחושת.
אני משער שקל יחסית להסביר לאיש מערות פרימיטיבי שהאל הוא כמו הצייד הכי טוב בשבט, רק הרבה יותר מיומן, או כמו דוב, רק בגובה ענק. כלומר הפיזיות, או ההאנשה - מנגישה.
גם ריבוי אלים היא אסטרטגיה טובה מאד, מפני שהיא מייתרת את הצורך להתעמת עם בעלי אמונות אחרות, ובמקום זאת מאפשרת להם להשתלב. ההודים, לדוגמה, השתמשו באסטרטגיה פחות אלימה וטראומטית מהמוסלמים להשליט את אמונת הקרישנה שלהם - במקום לטבוח בכל שבט שהיה לו אל אחר מקרישנה, האל המקומי הפך להיות מניפסטציה של קרישנה, וכולם חיו עם זה איכשהו.

well, according to some scholars, our startegy was quite similar: *unifying* some gods (as El [El Elion], El Shaday [maybe a god of fertility] and Yahweh [-the armies]) into one entity with some names or manifestations. And, being speculative, one can hypothize that the transcendance idea derived gradually as a side-effect from the law against icons, which served the idea of unified worshipping (if one is allowed to symbolize God he could build an altar and temple everywhere, a thing, if one thinks about it, exactly what happened with Jarobam's calfs) which in turn served the Judaic kings' and preists' interests. Anyway, I prefer to focus in the issue in question: the kruvim and their simbolization according to Jewish thought in comparison with pagan ones.please keep this thread focused.

אנחנו רואים בתנ"ך שכשעם ישראל התחיל לייחס כוחות לחפצים אנשים או מקומות מקודשים  
התגובה באה מייד.
רואים את זה עם ארון הברית במלחמת פלשתים שהארון נשבה.
נחש הנחושת שקיצץ חזקיהו כי התחילו לייחס לו כוחות.
שאול המלך שנספה כי חשבו שהמלך הוא זה שיוציא אותם מהצרות.
והדוגמא הכי בולטת בית המקדש שחשבו שהוא יגן על העם ביחד עם עבודת הקורבנות
ולבסוף נחרב.
לכן אין שום דמיון בין הדברים.