למי שייך החזון איש? ביקורת "השקפה" על ד"ר בראון

ספרו של ידידנו ד"ר בני בראון על החזון איש עורר בעיה גדולה. הוא העז לכתוב ספר מקיף על דמות ששייכת (או מנוכסת) רק לעולם החרדי. למעשה, רב גדול שיצר את העולם החרדי בדמותו היום, סוף תשע"א.

לספרו של בני הוקדש, בצדק, אשכול רב פארות, אלא שכאן אני מבקש להעלות נושא צדדי מעט ולכן אני מרשה לעצמי לפתוח אשכול חדש.

וזה הנושא: הציבור ה"ליטאי", שמגדיר עצמו כתלמידי החזו"א (למעשה, גם אני כאן), התקשה לקבל שדוקטור באוניברסיטה כותב ספר על מרן. השאלה היתה כיצד להתייחס, מה גם שהוצאת הספרים (או המפיץ) של הספר הרשה לעצמו לפרסם בכל בני ברק מודעות ענק בזכות הספר החדש (ואכן הוא נחטף, וזה בהחלט מוצדק).

גם העיתון שלנו, ה"בני תורה", "יתד נאמן", נאלץ סוף סוף להתייחס. אני משער שההחלטה לא היתה קלה, מפני שהתייחסות מכניסה למודעות: ראשית, שיש כאן ספר, שאולי לא הכל שמעו עליו. שנית, זה הופך את הספר לבר התייחסות, מבחינה מסויימת, והרי המטרה, לא נטעה לנחש, תהיה לומר בדיוק להפך, שהספר אסור בהכנסה למשכנו ולדעתו של "בן תורה".

אבל סוף סוף התפרסם מכתב התגובה. המשימה הוטלה (או נלקחה) בידי הרב אברהם ישעיה ברגמן (כמדומה בנו של חתן הרב שך, ראש כולל רשב"י).

המאמר ארוך מאד. ואם אוכל אשתדל להעלות סריקה. בינתים אני עומד על כמה נקודות משמעותיות במאמר.

ג. גדלות החזו"א שהוחמצה בידי המחקר האקדמי

קטעים רבים במאמר עוסקים בדמותו של החזו"א ובהילולו, כאשר מובהר כצפוי שזה מיותר לגמרי לכתוב זאת ואין שום אפשרות של מיצוי גדלותו.

עלי לציין שאני מסכים שיש ממש בקביעות כאלו. ולא עוד, אלא שממה שאני מכיר מד"ר בני בראון ומחקריו, הוא גם כן יסכים לזה. ולא יטען כי ספרו ממצה את כל מה שאפשר לומר על החזו"א.

אם מקלפים את השבחים שאין בהם תוכן ממשי (חד מעמודי עולם, שכל בית ישראל נשען עליו, רשום בספרא קדמאה דאדם הראשון, רוח אפינו ועוד), מה נשאר?

1. גדלו בשיטות התורה. "הלא הם כתובים". הקפת כל ראשי מקצועות התורה בעמק העיון.

מה בדיוק נאמר כאן בעברית? שהחזו"א למד את כל חלקי התורה (המקובלים). שהעמיק לעיין, אבל כאן צריך לבאר הרבה הרבה יותר מה נקרא "בעומק העיון". לצערי לא התקדמתי מספיק בספרו של בראון כדי לראות איך הוא דן בנושא זה. זה נושא שעד כמה שידוע לי לא נחקר מספיק באקדמיה והוא טעון פיתוח של קטגוריות. אבל כמדומה שגם בעולם הישיבות שלנו אנו מסתפקים בשבחים ואיננו מנסים לפתח מונחים וכלים מתודולוגיים.

ההצהרה שהחזו"א היה אדם חכם ובקיא ובעל שיטת ניתוח יסודית מאד ובעל סברות היא נכונה. אמנם סבורני, מהמעט שאני מכיר את הספר של בראון, שהוא ער לכך.

אם ברגמן סבור ששום שיטת מחקר או שיטת לימוד לא תוכל להציג את שיטת לימודו של החזו"א, זו טענה שאפשר להעלות, אבל סבורני שאין היא נכונה. אדרבה, אנו לומדים מדרכו ומנסים להגדיר מה עשה. יתכן שיהיו דברים שייעלמו מעינינו אך זו אינה סיבה להימנע מעיון. ואדרבה, דומה שנסיון לאפיין את שיטת הלימוד יועיל ולא יזיק.

אם יש לו כמובן טענה ספציפית נגד אי הבנה במשנתו של החזו"א היה עליו לעשות כן. כמדומה שלקמן נראה דוגמאות שהוא רומז עליהן אבל בגלל המיגבלה שאין הוא יכול להרשות לעצמו לפרט ולהפוך את ד"ר בראון וספרו למושא של דיון כמו לגיטימי הוא מנוע מלהעניק לנו את מבוקשנו. בלי זה יש כאן רק הצהרה תובעת אמון שנאמין לו שד"ר בראון לא יהיה מסוגל להבין את המינימום. וזה כמדומה פשוט אינו נכון.

אין בדברי הסכמה שמי שבא מעולם האקדמיה יוכל להבין בקלות או בכלל את שיטת החזו"א, או שיטת הלימוד של הגמרא. אבל אין אני אוחז גם מפסילה כזו. אם למדתי משהו במשך השנים, הרי זה שכללים גורפים מביאים לדיון עקר. צריך להביא דוגמאות ולבדוק.

אך אם נשפוט לפי הזהירות שבה כתב בראון את ספרו, יהיה צריך להביא אכן דוגמאות כאלו כדי לתמוך בטענה שהוא החמיץ דברים חשובים.

2. יראת השמים של החזו"א

החזו"א עסק ב"דרכי העבודה ודבקותה בלתי לד' לבדו".

יש איגרת מפורסמת שבה החזו"א מספר על כך שאין לו שמחה בעולמו אלא לעשות רצון ד'. סבורני שניתן לקבל את הדברים כפשוטם. בוודאי שלא היו לו מקורות רבים אחרים של שמחה...

דומה בעיני שבשעה שאני כותב את הפסקאות האלו אני נמצא בשני עולמות. גם העולם שקרוב יותר לאקדמיה שעבורו אני כותב את המילים האלו, אך גם עולם הישיבה שבו קראנו ביראה דמומה את המילים האלו ושמענו (כלומר חברי ואני) את הביאור שלהן. ואת ההסבר הפשטני והכואב יותר שנרמז לי בגיל מבוגר יותר על סבלו של החזו"א, סבל שהותיר לו רק את השמחה במצוה. ועדיין, גם אם אני מרשה לעצמי את ההתבטאות הזו, אני עדיין מאמין באותו יחס מיוחד שאיפיין את החזו"א כלפי התורה, המצוות, ומי שנתן אותן וציוה עליהן.

האם יתכן שחוקר אקדמי יחמיץ את הנקודות האלו של טהרה ויראה? אכן כן. האם בני בראון החמיץ אותן? ברמה כלשהי, ודאי שלא החמיץ. ברמה אחרת...

אין לי נתונים וגם את הספר לא קראתי דיו. ויש דברים שאי אפשר אכן למצות במילים.

אשאל שאלה קלה יותר עבורי: האם בראון יפחית בערך יראה זו ומסירות זו? אני סבור שלא. יש חוקרים שכן. כמדומה שד"ר בראון אינו ביניהם.

הוא כן עשוי לשאול, כפי שגם אני שואל, איזה טיפוס של יראה יש כאן, והאם במסורת היהודית נמצא סוגים אחרים של יראה, והאם היראה של החזו"א היא אכן דגם ליראה המעולה ביותר שאפילו המסורת היהודית מכירה. ואלו שאלות שקשה לתלמיד של החזו"א, או לתלמיד של תלמידיו, לקבל, אבל עדיין הן קיימות.

3. ראינו זאת בחוש אצלו שהיה עומד לפני ד' בהתפשטות הגשמיות קרוב למעלת הנבואה...

אני לא ראיתי את החזו"א והייתי מבקש להבהיר מה פירוש "התפשטות הגשמיות" בלשונו של הכותב, ואם זו מחמאה או שלדעתו זו קביעה אמפירית אם גם במישור לא מצוי לרבים.

ברגמן מצטט מדברי החזו"א עצמו על "אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים, ולהנות מזיו הקודש, וכל תענוגי העולם הזה כאפס נגד עונג של דבקות האדם ליוצרו".

אני כן סבור שהחזו"א כתב כאן על מה שנראה לו מוכר מנסיונו שלו. ואלו שדברים שמרוממים בוודאי את מעלתו. אלא שבניגוד לברגמן ובדומה לבראון, אני מצטרף לשאלות שלא קל להציג ולא קל לספק להן תשובה: מה טיב התענוג הזה, מאיזו בחינה זו "מלאך", מהי "דבקות" זו ובאיזה דגם מדובר. צריך להיזהר מקביעות שטחיות אבל יש תועלת רבה בנסיון ללמוד את הנושא על סמך המקורות ולא רק להסתפק בהערצה מבחוץ. אמנם אולי גם אני פסול מאותה סיבה של בראון, לפי שגם אם אני עדיין חי או משתדל לחיות בעולמו של החזו"א, אני חי גם בעולם האקדמי מבחינה זו שאני מנסה ליישם כלים מחקריים על מה שאמור, לדעת ברגמן ורבים אחרים במקום שבאתי ממנו ואני מבחינות רבות בתוכו, נמנע השגה למי שאינו שם כי רק "לו ידעתיו הייתיו".

אנסח את הפסקה האחרונה בקיצור ובבירור יותר: האם ניתן לנסות לדון על תכונות ייחודיות אלו של החזו"א על ניתוח מקורות נוספים במסורת? האם יש בכך תועלת או שתהיה זו טעות והורדה בדרגתו? ברגמן יאמר שזו טעות וחוצפה. אני סבור, כמו בראון, שהדבר אפשרי וראוי ללימוד, אלא שאני כן סבור שצריך להיזהר מפני הפשטות שמפחיתות בתכנים ובערכם.

4. עדות אישית על החזו"א

מחבר המאמר לא הכיר כמסתבר אישית את החזו"א (או שנולד לאחר פטירתו או שהיה צעיר מדי, אם חשבון השנים שאני משער אותו הוא מדוייק) אבל הוא כן מביא מקור: "חד מתלמידי החכמים שהיו מקורבים ביותר לרוח אפינו זי"ע, והסתופף בצילו של היכל זה כשלוש שנים, מפיתו אכל ומימו שתה וגדל על ברכיו, ועריסתו היתה לדיו, והעיר אותו יום יום לבחור דרך ד' ".

האם ניתן לזהות במי מדובר? זה אדם שהיום ידוע כתלמיד חכם גדול, שהכיר את החזו"א בשלוש השנים האחרונות לחייו של החזו"א, שסעד אצלו כפשוטו אולי, ששמע ממנו דברי מוסר או שישן איתו בחדרו (האם "העיר" הוא מוסרית ומטאפורה או שהחזו"א היה מעירו בבוקר?)

זה מקור מעניין וחשוב, ואני משוכנע שד"ר בראון היה שמח לראיינו ולהסתייע בעדותו...

הייתי מנחש שמדובר ברב חיים קנייבסקי, בנו של בעל "הקהילות יעקב" שהיה כידוע גיסו של החזו"א. אבל לפי החשבון הכיר הרח"ק את החזו"א יותר משלוש שנים. אז איני יודע לפתור את החידה.

בכל אופן, אלו דבריו:

"... עמלה של תורה, ולימדו תמיד כי זה כל האדם עלי חלד".

אכן כמדומה שזה בולט מאד גם מספרו של בראון, כי החזו"א חי על פי התובנה שאין לאדם אלא תורה.

עוד באותה עדות כי כל היכרות אישית עם אדם מביאה להיכרות עם חסרונות. "כל התקרבות לאדם רועץ היא לו ומרחקת גדלותו מיני', שרואה חסרונותיו וחולשותיו המכוסים שא"א להסתירם, כי הלא בשר ודם הוא... אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולא ימלטו פגמים קלים בכל אחד ואחד, אף בצדיקי הדורות".

ודווקא "המרחק יקנה בעיני העומדים חשיבות גדולה ופחד ומורא".

יש כאן טענה מעניינת, ששמעתי גם בעבר ולא רק לגבי החזו"א אלא לגבי אנשים גדולים בכלל, שהיכרות עמהם מראה את מעלותיהם עוד יותר.

וזה מעורר כמה שאלות, כגון האם תלמיד קרוב לרבו מסוגל לראות חסרונות או שבעיניו אלו הן רק שאלות וקושיות שמעידות על חסרון בדרגתו שלו, של התלמיד?

בין כך, מעיד התלמיד שמביא ברגמן כי "הכנעה פחד ומורא בכל עת ורגע הוסיפו לו יותר".

איני מבין את העדות הזו. אני מכיר סיפור דומה שמיוחס לרס"ג אבל איני מצליח לתרגם זאת לעצמי. ואולי זה כמובן מחסרון היכרות עם החזו"א. אני יכול לשער שהדברים יכולים להתפרש כך: אם החזו"א היה מגלה חידוש דין או שיטה יתכן שהיה מזדרז להחמיר כמוה. אבל איני יודע אפילו אם זו היתה דרכו ואם כן, זה לא דבר שקורה בכל יום ויום.

הייתי אפילו מציע כי מי שמבין יותר את היראה הוא דווקא התלמיד ואז הוא מבין יותר כיצד הרב מבטא את יראת השמים, אבל לא זה מה שכתוב כאן.

האם זו עדות שמצדיקה את דחית הנסיון מסוגו של בראון למחקר דמותו של החזו"א? סבורני שלא, אלא שהיא מצריכה אותנו ראשית לבחון את העדות ושנית אכן להיזהר בדיון על החזו"א מפני אבחנות שמקלישות את דמותו. אבל, שוב, האם בראון נכשל בכך?

לקמן ינסה ברגמן להביא דוגמאות שכן. נמתין לשם.

שלוש עדויות נוספות אמורות להיות מובאות כאן.

ראשית בשם רבי שמשון קרליץ ע"ה שהביא בשם אשתו של החזו"א כי "קדוש הוא לאלקיו ופשרה לפניו דברים נוראים על גודל עבודתו וקדושתו העליונה כמלאכים"... "ודבר אחד חקוק בליבי ואינו ראוי להעלות על הכתב".

אפשר לנחש כי הכוונה לריחוק ממעשה עונה אלא שאיני יודע אם זה נבע רק מרצונו של החזו"א בסיגוף וריחוק מהגוף או מפרשת היחסים הלא תקינים שהיו בינו לבין אשתו. ושמא כאן צודק דווקא בראון? עד כמה שאני זוכר בספרו, הוא נוהג זהירות יתרה ורק מציין את הקושי שהיה לחזו"א עם אשתו שלא רצה בה אך היא כפתה את עצמה עליו, ובשנים האחרונות (ורובן) היתה קשת רוח והציקה לו ולבאים אליו. שמא מה שדן השומע לזכותו של החזו"א צריך להיבחן אחרת? אבל אנו באמת באים אל הקודש והזהירות יפה לנו.

ועוד שני סיפורים על ריחוקו מממון. ראשית, "שא"ח לקחה מאחד מבאי ביתו שטר ממון, מייד נטלו וקרעו לשנים עשר גזרים וזרקו לאשפה, כי לא רצה ליהנות משל אחרים, ואחד ממקורביו הדביק נייר הכסף ולקחו".

הסיפור מופיע כמדומה גם אצל בני בראון. לא ברור לי מי "א"ח" (אשת חבר?). הביטוי "שני עשר גזרים" אינו בדווקא, מה שגם שאם קורעים וחוזרים וקורעים מקבלים כפולות של שתים בעצמו...

לא ברור מי היה "אחד ממקורביו" שנטל את השטר והדביק שוב. גם לא ברור מדוע החזו"א לא החזיר את הכסף לנותן.

הכותב מביא את הסיפור על מה שכתב הרב ח"ע לרב קוק שיארגן תמיכה לחזו"א. ומעיין כי הראשון נקרא כאן "אביר הרועים מרן הגרח"ע נ"ע" ואילו הרב קוק הוא "הרב קוק נ"ע".

ועוד עדויות מעניינות, שיותר מהן מובא אצל בראון (ויש להאמין שברגמן לא קרא את כל ספרו ורק הוזמן לכתוב נגדו. ואכן, צריך להקדיש שעות נכבדות כדי לעבור על הספר). כגון ש"מכוח יגיעתו בתורה כלו כל כוחותיו ולא היה יכול להוציא מפיו ברכה ותפילה". יש אכן כזה סיפור ודומה לזה מובא בספרו של רפאל הלפרין על החזו"א. וגם כאן יש לשאול אם נהג החזו"א נכון בחלוקת כוחותיו. ולא כחולק אלא כמברר.

ד. זלזול בחזו"א

ברגמן מאשים את בראון וספרו ואת כל מי שינסה לעשות כמוהו כי "ספריהם ספרי כפירה ומינות, המלעיגים למלאכי אלקים ובוזים דבריו".

למשל, החזו"א היה בקיא בכללי לוח השנה, וגם "תיקן לכולי גולה יוה"כ שחל להיות ע"פ חשבונו" ומבהיר בסוגרים כי הכוונה ל"ח"י שעות הידועים" כלומר פרשת השאלה מתי יחול השבת וממילא יום הכיפורים בגולת יפן.

ובזה יש לתמוה מה רוצה ברגמן. וכי אין זו תורה ולימוד היא צריכה. ועוד, כמדומה שדעת החזו"א נדחתה בידי גדולי תורה אחרים, וכאן יש לדון בשאלה כיצד יש לנהוג למעשה במחלוקת כזו. ברגמן לשיטתו סבור כנראה שאין אחרי דברי החזו"א כלום או שיש לכל הפחות להחמיר כמוהו (ואז יש שני ימים, שאחד שבת ואחד ספק שבת, בכל שבוע). וכל זה תמוה ביותר, ואין זו גדולת החזו"א לישא פניו בהלכה.

לא ראיתי עדיין את דיונו של בראון בפרשה זו, ויתכן כמובן שיש שם טעויות בהבנה או זלזול. אבל אני מסתפק בדבר מתוך ההיכרות עם חלקי הספר שכן ראיתי.

ומסתבר שיש כאן שלילה עקרונית של כל נסיון של חוקר אקדמי לא רק לחקור את דמותו של רב, אלא מה שהוא גרוע ומסוכן יותר: לדון בשאלות הלכתיות בכלים שעלולים להפוך מה שהינו לפחות הווה אמינא בתורה לסברה מוטעית. (איני בא לדון על דברי החזו"א בסוגיה זו אלא על העיקרון. ויש לו דוגמאות רבות במקומות אחרים, כגון השאלה מה ייעשה בכינה שאינה נבראת מעצמה ועוד דברים שיש בידנו מסורת שמופרכת מן המדע).

ה. לימוד הקבלה של החזו"א

בני בראון סבור שהחזו"א לא עסק בלימוד זה, והאמירות שכן למד הן השלמות לדמותו בידי הגיוגרפים (כותבי שבחים).

ברגמן מביא עדות מפי הרב דוד פרנקל שהיה "משמשו בקודש" ומסר "שראה אותו נכנס בשערי החצר הפנימית עץ החיים". כלומר ספרו של האר"י.

אם ראיה היא נקבל. וגם אז יש לשאול באיזה אופן למד החזו"א ספר כזה. וגם אם כן למד, האם זה משנה לגבי טיבו מחקרו של בראון?

עם זאת לקמן מאשים המחבר את בראון על אי דיוק בנושא זה וכנראה איני מכיר את שיטת בראון בזה וראו לקמן.

ו. ברגמן אישית נגד ד"ר בראון

לאחר ההקדמה הארוכה מגלה ברגמן מה שיש לו לומר אישית, וכאן הוא זהיר הרבה יותר מכפי שהיינו מצפים לאור הנאמר לעיל (ואיני יודע אם זה מחמת יושר אינטלקטואלי או מחמת פחד ממשפט...).

ראשית, הוא מציין שהסתכל בספר "ראיתי שם בעמק הבכא" אבל לא קרא אותו כולו "מחמת ביטול זמן וקוצר רוח לראות דברים שאין להם שחר ואחיזה למי שחי בד' אמות שלהכ, והסתופף בקרבת ת"ח אמיתיים".

1. נגד הספר: אפילו הצצה פוגעת ביראת שמים

אז איך הוא יודע לפסול? ובכן, "המקצת יעיד, ואפי' דבר אחד כבר בכוחו לאבד לב מתנה ורגש".

יש לדון הרבה במילים אלו ואיך הן מציגות לדברי המחבר את הסכנה שבלימוד האקדמי. יש במשפט קצר זה לדעתי הרבה מאד, (ומסתבר שגם ד"ר בראון עצמו, שמתמחה במחקר החברה שלנו, יתעניין בזה). יש איזו יראת שמים תמימה שעלולה להיפגע מעצם התייחסות לספר מחקר ועיון בו, אפילו קצר ביותר.

ויש לגישה זו שורשים במסורת, והנושא ראוי למחקר....

2. נגד האיש: מה יש לברגמן לומר אישית על בראון

"מחבר הספר הינו ד"ר מאוניברסיטה העברית, בנימין בראון שמו, איני מכירו.

ניכר כי הכותב המלומד חקר את הנושא ועסק בו רבות, אבל לפי סגנונו והגיגיו וממבטא לשונו ניכר שאינו ת"ח ושאינו בתוך מחננו, חומת אש דת, ושניזון וגדל כל ימיו על ברכי מחשבות הפסולות לרוח ישראל סבא, ד' ירחם."

ראוי היה להסתפק בביקורת של יושר אינטלקטואלי באבחנה זו, ולהצדיק אותה, ואת השאר אפשר היה לחסוך.

כאן ראוי לשאול: מהו ת"ח לפי תפיסת ברגמן והאם בראון עונה על דרישה זו, והאם היות ת"ח נצרך לדיון בדמותו של החזו"א.

יש להעניק משקל מיוחד לטענה המוכרת: "ניזון וגדל כל ימיו על ברכי מחשבות הפסולות לרוח ישראל סבא".

מהי רוח ישראל סבא זו והאם היא תמיד היתה או שהיא התחדשה?

האם האדם הוא פרי רק של מה שגדל עליו או שהוא מסוגל להרחיב דעותיו והבנתו?

ז. טעויות שברגמן מייחס לבראון

הדוגמאות הבאות נבחרו, יש לשער, גם כדי להגן על תפיסה של החזו"א שהיא יותר מדי אנושית ומפחיתה ביראת רוממותו.

1.      הדעה שספר פאר הדור על החזו"א מכסה הרבה דברים ומנגד המחברים רוצים להראות שמגיל צעיר נועד החזו"א לגדולות. וכן שיש פרשיות לא נוחות מבחינה אידיאולוגית כגון היחס לרב קוק עברו עליהן "בשתיקה ובטשטוש".

לזה יש להוסיף את ביקורתו של החזו"א על החסידות ועל המוסר.

ויש עוד נושאים שברגמן כנראה מצא בספר למרות מיעוט הזמן שהקדיש לו (אולי דרך המפתח? או שמישהו עזר לו?) אך אותם לא יזכיר מפני היראה והכבוד ואינו ראוי לעלות על שולחן מלכים. מעניין מה? יש לנחש כי הכוונה ליחסי החזו"א ואשתו, ואלו באמת נקודות רגישות, אלא שיש לומר שגם בראון עוסק בהן בזהירות מירבית ומנגד תורה היא גם כן, אבל הגבול דק בין חטטנות לבין עיון היסטורי).

על זה טוען ברגמן שתי טענות:

ראישת, שלגבי הנושאים הרגישים "חסרים לי הכלים להגיב על זילותא דרבנן" אבל "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה". אם יש התייחסות מזלזלת לחזו"א בפרשה עגומה זו אכן זה מצער. אבל הרושם שלי היה שבראון לא נכשל בכך. ויש לבדוק, כמו בכל ענין, את הפרטים, מה שברגמן כמובן לא יעשה.

שנית, לגבי היחס לחסידות ולמוסר, בזה מאשים ברגמן:

"אין לו בסיס וסמיכה ושיקרא לא קאי". ואת המשל הזה אפשר היה לומר על דבריו שלו, שהרי מה שהוצנע מדברי החזו"א כבר נחשף.

אולי מוטב היה להישאר עם "קצרה היריעה מהביע בענינים דקים אלו". זו "בעיטה כלפי מעלה" שהופכת את המחלוקת של החזו"א לכל כך דקה עד שבוודאי אינה מיועדת לכל, והכל צריכים לאחוז בידיעה שאין שום מחלוקת... לא בתחום רלוונטי לרמתנו, וזו כמובן התחמקות מן העובדות.

2.      שינוי בהתייחסותו של החזו"א

בראון טוען כי החזו"א היה מתון עם עלייתו אך נע בכיוון מרכזי ולימים גילה אהדה לנטורי קרתא.

על זהו כותב ברגמן ביקורת אופיינית מאד.

"חשבהו ה' ירחם כאיש מן השורה, אדם שאין לו דעה עקבית, כמו חבר כנסה או איש מדרג הפוליטי שדעתו נעה רגע לזה ורגע לזה, ללא קו מנחה".

זו החמצה משוועת. האם החזו"א לא שינה דעתו? והאם אין זה סימן גדלות שאדם בוחן מחדש מה שחשב ומשנה לפי מה שנראה לו חשוב?

ברגמן עצמו מודה שגם רבי יהודה הנשיא חזר בו, אבל "בהשקפה של יהדות וביסודי התורה ודרכי הנהגה הס מהזכיר שאפשר לשנות דעה משנים לשנים מהקצה אל הקצה".

אמנם "שומו שמים על זאת" אבל אולי בכל זאת זה היה כך, וגם זה חלק מן התורה שנלמדת ומתפרשת?

3.      "האשים את רב שך בעבירה על איסור בל תוסיף".

לא ראיתי ואיני יודע על מה הוא מדבר.

4.      אין סעיף כזה. האם זו טעות במיספור או שנשמט כאן משהו שצונזר?

5.      היה לו נימה מחוייכת לשני זוגי התפילין.

ברגמן מייקר את השיטה של ר"ת והופך זאת ל"נחלקו בזה כבר אבות העולם מקדמת דנא עד משה רבנו". מילים מחוסרות הבנה ונראה כי המליצה הלכה לאיבוד אצל הכותב.

לקמן הוא מוסיף שלא יתכן שהחזו"א זלזל בדעה שאותה מביע רבנו תם, וגם הראשונים כותבים להחמיר כדעתו והוא מביא מקורות בשבחיו. וכל זה יכול לשמש דוגמא לאופן שבו אין מבדילים בין יחס של כבוד והערכה לתלמיד חכם לבין בחינת דעתו בהלכה זו או אחרת.

אמנם יש את דעת האר"י ש"תרי צורות התפילין, רש"י ור"ת, הן אמת". כאן אפשר היה להאשים את האר"י בבל תוסיף...

" וידוע לי שהיה חוזר על מרגניתא דהגר"א, שלצאת ידי חובת כל השיטות צריך להניח כששים זוגות תפילין, אמנם מכאן ועד לחיוך תצלנה אוזן כל שומע".

הגר"א מייחסים לו דברים אלו מדוע אין להחמיר כרבנו תם. ולא ברור לי מה בין "מרגניתא" זו לבין חיוך, ולא כל חיוך הוא זלזול. ושמא השאלה היא מי מזכיר את החיוך. אם היה זה "אחד משלנו" הדברים היו לשבח אבל אצל דוקטור מהאוניברסיטה שחשוד שודאי כוונתו לזלזל גם חיוך הוא זלזול.

אבל לא ראיתי את הציטוט "בפנים" ואולי באמת מצא ברגמן זלזול אמיתי או לשיטתו?

שיטת ר"ת בבין השמשות

איני מכיר מה כתב בראון בזה. המחבר מאשים אותו שהוא מתחיל באמת ומסיים בשקר ומביא מימרה ששמע מדוד פרנקל. פרנקל "שימש בקודש שלושה חודשים" את החזו"א ומתבקשת השאלה כמה יכול היה להקיף ולקבל ממנו. גם הציטוט ממנו שבא להראות כי החזו"א החשיב את השיטה הזו להלכה או לפחות להחמיר אינו מובן. (החזו"א אמר לו לדבריו על מ"ה רגעים לאחרים השקיעה הנראית שזה לילה גמור גם לר"ת וכבר יש כאן שני השקיעות שלו" האם מכאן יוצא ש"הרי לפנינו שלא דחה שיטת ר"ת לגמרי"? אולי רק אמר זאת להבהרה ואולי לשיטת שומע? אתמהה).

6.      החזו"א, הזבא והרב הרצוג

אני משער שכוונתו לז'בו שהחאו"א אסרו בגלל העדר מסורת. וזה חידוש עצום של החזו"א שצריך מסורת בבהמות. וזו לשון המעטה.

בראון כתב, לפי ברגמן, שהרב הרצוג שקל "להכריז על החזו"א כעל זקן ממרא" ועל זה הוא כותב "דבריו אלו אינם ראויים לתגובה כל שהוא".

אולי בגלל שלא מצא מה לומר. והרי גם בגמרא מצאנו שאחד האמוראים איים על חבירו שיכתירהו כזקן ממרא אם יעמוד בחומרתו. ודווקא אלו דברים הראויים ללימוד ואין בהם ביקורת וזלזול אלא לימוד בשפה חריפה ועדיין הם תורה. מסתבר לי, שכיון שלא ראיתי את הדברים אצל בראון, ששוב ברגמן יוצא נגד כל נסיון להמעיט בערך החזו"א שאסור שיהיה רב שיחלוק על דבריו.

7.      החזו"א והקבלה

לעיל כתבתי שבראון כותב שהחזו"א לא למד קבלה, וכן זכור לי מספרו. כאן מצטט ברגמן שבראון טוען "שהיו שבועות שמרן עסק רק בספרי קבלה ובאותו זמן לא עסק כלל בנגלה". האם כתב בראון כן? איני יודע.

על זה חולק ברגמן וכותב שכפי עדות מקורביו "האמיתיים" של החזו"א לימוד הקבלה וסתריה היה טמיר ומכוסה אצלו כליל. כלומר זה תחום שבו לא יכולה להיות עדות. וקצת סותר למה שפרנקל העיד שלמד עץ חיים...

בשם "ר"י ברטלר" כותב שהחזו"א הסתכל פעם בעץ חיים ונזקק לפירוש הסולם אך רק לצורך שאלה הלכתית בחליצה, ולגבי השאר לא מסתבר שעסק בתחום בשום חלק מחייו.

ולא ברור לי מה המחלוקת ואפשר שבא להדגיש שהחזו"א לא פינה זמן מלימוד הנגלה לקבלה אלא מעט וכך מסתבר אכן. ובכלל איני מבין מה יש כאן בין ברגמן לבראון. (וכנראה כיון שלא קראתי בספר של בראון את הנושא הזה אלא רק מה שהתרשמתי כדלעיל איני מבין את החטאת הנוראה של בראון).

8.      גיוס לצבא

זה "דבר שהנשמה תלויה בו, בית חיינו".

בראון כותב כי החזו"א שלח לצבא ולעבודה את מי שלא פנה ללימוד תורה אמיתי וכי "ראה את הגיוס כהכרח לא יגונה וכדרך נאותה לצעיר שאינו מתמסר ללימוד התורה".

איני יודע מה ראיותיו של בראון לזה, אבל ברור שזה באמת "ייהרג ובל יעבור" באופן שבו החברה שלנו, החרדית, מתייחסת לנושא זה היום ובמיוחד על רקע הופעת ביקורת על עצם שיטת ה"רק לימוד" עם חסרונותיה דהיום.

מותר לשלוח רק בחור מקולקל ומקלקל, ולגבי השאר יש תקוה שיתעלו ויהפכו, כדברי ברגמן, לראשי ישיבות שיש להם אלפי תלמידים. והקטע הארוך מאד הזה נועד בוודאי לחזק את קוראי המאמר, אם יש ביניהם כאלו שכבר התרחקו קצת במידה שהספר של בראון יכול לדבר אליהם, שיחזרו ללימוד או לפחות שישמרו על האמונה שרק לתורה לבדה בסגנון החזו"א יש ערך.

וכותב ברגמן כי המשדל בחור ללכת לצבא "הוא בבחינת מסית ומדיח, ואוי לו ולנפשו כי ביקש להדיחו מעל ד' אלקי ישראל".

ולגבי הגיוס הוא מוסיף כי "עצם הגיוס לצה"ל הוא שבי ושמד ברוחניות" ובמיוחד לבחור שאינו מחובר לתורה עקב רתיחת הדמים. וזו טענה שיש להתחשב בה אבל היא דברי עצמו ואולי דעת הרב שך סבו אבל לא דעת החזו"א עד כמה שאני יודע.

והצירוף של דברי הח"ח כי "בלי תורה אין כל זכויות למי שהוא" אינו מעיד שגם הח"ח התכוון לזה...

9.      עוד שלא מצוטט

ברגמן כותב "יש שם דברים חמורים מזה" אלא שאי אפשר להעלות זאת על הכתב, כלומר ב"יתד נאמן". ו"אינו בסגנון לשונו של ת"ח ובן תורה", ו"לכן קשה לי גם להגיב על זה" וזו טענה מינורית בהרבה.

"זהו המקצת שראיתי ברפרוף ויעיד על כולו".

ח. סיכום חריף מכל השאר

ועכשו לקראת סיכום שוכח המחבר את זהירותו כלפי בראון וכותב כי "כדרך כל מחשבות עמי הארצות דחזקה שאינם מוציאים מתחת ידם דבר מתוקן ועם הארץ בכל הלך מחשבותיו ודיבורו אומר סכל אני".

והוא מוסיף כי "היום קונים הכל" והכל "מפי השפה ולחוץ" ודברי המחבר הם ליצנות שקונה שביתה עמוקה ודוחה הרבה תוכחות ודברי אמת".

ולכן "ראוי למחות ביד עושי רשעה" כי הקורא ספרים כאלו כמסתבר "חושבים אותם (את הת"ח האמיתיים) ריקי תוכן ושכל כמותם". ואני מסכים כי היו בתולדות המחקר במדעי היהדות מחקרים כאלו אבל תמהני שהרי על ספר זה של בראון אין לומר כן (לפי מה שקראתי ולפי מה שאני מכיר). וכאן "שמירת ההשקפה" עיקר.

והוא מוסיף ומצטט כי "אמרו חז"ל דאפיקורס ישראל כ"ש דכפר טפי" ולכן אין לענות לו. וזה נושא שטעון בירור בפני עצמו.

אבל "מותר להתגרות בו" כלומר באפיקורס כזה וכנראה המאמר הוא מסוג התגרות כזו...

ואוסף המחבר דרשות שמכוונות נגד משכילים ו"לבן" כי "ברית כרותה כל ת"ח וצדיק המכונה יעקב, יש לו מצירים נגדו המכונים לבן". וכל כיוצא בזה.

ולאחר דרשות כאלו הוא כותב נימוק חדש, כי עליו להסביר להמון העם שאינם מצויים בבית המדרש כי בספר יש "חילול השם" ואילו הפירסומת המטעה ברחובות היא שהספר מיועד לבני התורה והוא עצמו שמע "דיבת רבים" שיש "משומרי תורה שקנו אותו ספר הטעון שריפה וזריה לרוח".

ואינו מנמק את הפסק שיש כאן חיוב שריפה כאיסור הנאה. ושמא לעיל היו נימוקים שלא הבחנתי בהם?

נמצא שעלי להסתיר היטב היטב את העותק שקניתי (לא בבני ברק...) כדי שלא יראוהו...

ט. איסור לימוד אקדמי

המחבר מסיים בציטוט מ"רבנו הקדוש נבג"מ" ויתברר שזה מה ששמע המחבר מפי אביו ממעשה שלן אצל החזו"א. הרבנית דיברה עמו על תארי דיפלומא רבים במספר שהיו לרב הרצוג נ"ע, הרה"ר דאז (כך הוא מכונה כאן, ויש כאן תורה שלימה של תארים כמסתבר), ושאל אבי הכותב: מה זה דיפלומא. ו"מרן החזו"א שמע נושא שיחתם וענה לו במקומה: כשמתקנים זוג נעלים מקבלים דיפלומא".

את הבדיחה לא כל כך הבנתי, ושמא יש כאן משחק מילים, אבל כמדומה שבדיחה אינה תשובה. גם אם המחבר כותב על זה "ישמע חכם ויוסיף לקח".

והוא מסיים בתפילה "שלא יפגעו אלו שעברו ושנו ופירשו וינעצו ציפורניהם במקומות הקודש בתוככי כתלי בתי המדרש".

אבל זה לא מכוון כמסתבר נגד ד"ר בראון שלפי המחבר לא למד תורה בישיבות "שלנו", ואולי הדברים מכוונים נגד שכמותי? שלמדתי ב"ישיבות שלנו" אבל אני גם לומד בשיטתו של בראון?

אין לי אלא לייחל כפי שמייחל ברגמן: "הלא כה דברי אדם מועט עני ונכנה רוח המצר בצרת עמנו, וכפי פרושה לק-ל נורא עלילה שיערה עלינו רוח טהרה ממרום ויעמידנו בקרן אורה, ויאיר עינינו בחשכת גלותינו".

ובניגוד לו איני סבור שצריך "לפקחנו בדברים שהיו פשוטים מאד" כי הם לא פשוטים כלל וכלל, והנסיון להפכם לפשוטים הוא סתימת פיות ומחשבות.

עילאה יגבירו חסדו על כולנו והשלום והאמת נאהב.