מוות וחיים על פי המציאות או על פי ההלכה?

בעקבות האירוע המצער של הרעלת הריון עלה שוב נושא קביעת המוות בגין דרישת בני משפחת האישה החרדית, להמשיך בטיפול תומך למרות שנקבע מוות מוחי.

אין בכוונתי לעסוק כלל בשאלה ההלכתית.

עד כמה שידוע לי נושא קביעת המוות לא נזכר בתורה.

חז"ל עסקו בכך, על בסיס המידע שהיה בידיהם.

חז"ל גם לא הגדירו את המוות לפי אחוזי ההישרדות או החזרה לחיים, אלא לפי מה שהם הבינו כי מדובר במוות מוחלט.

הסימנים אותם נתנו משמשים בעיקר לבדוק אם עדיין נשמה באפו של הנדון.

שמעתי היום בבוקר בגלי צה"ל את אבינועם רכס, פרופסור לנוירולוגיה ויושב ראש הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, הטוען כי להבדיל ממוות קליני, לאחר מות מוחי לא תועדה מעולם חזרה לחיים.

אם נכונים הדברים, איננו עוסקים כלל בשאלה של סיכויים, אלא בשאלת קביעת המוות.

אני רוצה לחלק את הדיון לשניים.

א.      מה טעם להתעקש לקבוע מציאות על פי חז"ל שהתבססו על הידע הרפואי שהיה נכון לזמנם.

גם המתירים מנסים בכל כוחם להיצמד לחז"ל.

מדוע אין אומרים בפשטות כי מדובר בשאלה של מציאות ויש לקבוע זאת לפי המידע והמכשור המשוכלל יותר הקיים בידינו.

ב.      נניח כי זו הדרך הנכונה מבחינת שלומי אמוני ישראל.

האם החברה החילונית שאיננה מסוגל כלל להבין את השיח הזה מחויבת, ברמה המוסרית, לאפשר הקצאת משאבים. מכשור, זמן וכסף, רק כדי לרצות אנשים הסבורים כי דתם מחייבת אותם לקבוע את המוות בניגוד למציאות.

האם ניתן לדרוש מהזולת להקצות משאביו לשם קיום עניין דתי גרידא. וכי מישהו היה מעלה בדעתו לחייב את כלל האוכלוסייה להשתתף ברכישת לולב מהודר?

בעל,

ברור כי העובדה שאין דרך חזרה אינה קובעת מוות. כל אחד מאתנו הולך מרגע לידתו באותה דרך שאין בה חזרה.

ציינתי זאת, כדי לומר כי אין כאן וויתור אפילו על שבריר סיכוי.

ר' ירוחם,

צדקו דבריך כי אין בחז"ל התייחסות ישירה לעניין. ישנן התייחסויות עקיפות בנוגע להלכות שונות (טומאת מת וכיו"ב).

דייר,

כאשר דנים בהגדרת קביעת מוות, אין חשש למדרון חלקלק. גם ההלכה הרי קובעת הגדרה מסוימת.

עניין הקצאת משאבי יתר לראש ממשלה לשעבר אינו רלוונטי לדיון.

אני מצטרף למה שכתב עציוני. לכאורה אין בחז"ל ובפוסקים הגדרה של מהו חיים ומות אלא של איך יודעים זאת. במצב שברור לנו שזה מת אין צריכים כל הסימנים האלה. וממילא אם נקבל את הקביעה שמוות מוחי הוא מת אז אין צריכים בכלל להסתכל בספר לאשר את המציאות הזאת הרי הוא מת, ואין שום קשר לשאלת הטרפות וכו' ששם יש הגדרה תורנית למהו טרפה.

אלא שלא הבנתי מה הקשר בין העובדא שאף אחד לא חזר לחיות ממצב כזה לקביע  שזה נחשב מות. גם לאף אחד לא צמח רגל אחרי שהוא נכרתה ועדיין הוא לא מת. אם החיים נקבע בפעימות הלב אז מה לי שהמח לא מתפקד. רק אם אנחנו מגדירים שהמוח זהו עצם החיים יש  משקל לשאלה אם הוא יכול לחזור שאז הוא חי לפחות בפוטנציאל משא"כ אם זה לא חוזר. 

ולכן השאלה לכאורה נשארת מהו החיים עצמם.