הדלקת נרות חנוכה בשמן שביעית
כתב הרידב"ז בפאת השולחן פ"ה ה"ט "אסור להדליק שמן של שביעית על נר חנוכה דאסור להשתמש לאורה" והתורה אמרה לאכלה ולא להפסד, וכן פסק הגאון ר' מאיר אריק ז"ל בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' ק' דודאי אסור.
וכן כתב בספר "כרם ציון" קונטרס "ישועות הארץ" שי"ל ע"י חכמי מדרש בני ציון בירושלים ת"ו, פרק י"ג אות י"ד, כתוב וז"ל, "אין להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית כיון שאסור להשתמש באורה" עכ"ל, והביא זה מהוראת גדולי אחרונים.
ובמנחת שלמה תנינא סימן קכ"ב, הביא התכתבות עם הרב אלטשולר זצ"ל הכותב על דברי האוסרים להדליק נר חנוכה בשמן שביעית, "אבל לענ"ד כיון שכתב הט"ז באו"ח סי' תרע"ג סק"ה אהא דאיתא שם בשו"ע ונוהגים להדליק נר נוסף כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף, וז"ל הט"ז אין להקשות הא אכתי הו"ל הנאה מנ"ח דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות, דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה או משום בזוי כדלעיל, וכאן לא שייכי תרוויהו כיון שיש נר של חול אצלם עכ"ל. וא"כ אין שום סברא לאסור להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, כן נלענ"ד ברור לפי מנהגינו להדליק תמיד נר נוסף".
והנה סברת הרב אלטשולר להתיר ע"פ דברי הט"ז שאין איסור להנות מאור הנרות, מאחר ותמיד יש אור גם מהנרות של חנוכה, ובכ"ז אם יש שמש הרי מאחר וניכר שהנרות הודלקו לשם מצוות חנוכה די בכך, תלויה במחלוקת הראשונים מה הסיבה שאסור להנות מאור נר חנוכה. האם הסיבה היא שיהא ניכר ולא יאמרו לצרכו הוא מדליקה, או סברת הר"ן[1] שמאחר והנרות תוקנו לזכר הנס עם המנורה, תיקנוה עשאוה כמנורה שלא להשתמש כלל בהם. והנ"מ הנובעות מהטעמים, מובאות בראשונים ובאחרונים לגבי שימוש ארעאי, או שימוש למצוה כגון ללמוד, או שימוש באור המנורה כאשר יש שמש חזק, או שמש מוגבה וכו'. והסברות הללו מובאות גם במ"ב[2]
ובמנחת שלמה ח"א סי' מ"ב כתב שמותר להדליק נ"ח בשמן של שביעית. והסיבה שהתיר כי גם הדלקת נרות חנוכה זה נחשב לצורכו, דהיינו מאחר והוא צריך לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה, הרי הדלקה בשמן שביעית נחשב לצרכו.
אולם הבעיה עם תירוץ זה, שהרי גם שריפתו של שמן במדורה נחשב לצורכו, אם נהנה בעת שריפתו, ובכ"ז אסור כמו שאסור להנות מפירות שביעית בשום עניין שלא אכילה, ויש היתר מיוחד בשמן לשימוש למאור, כמובא בירושלמי בשם ר' אילא, "תהיה" להדליק בו את הנר, וכן נפסק ברמב"ם, שמותר להנות משמן שביעית לתאורה בלבד, וודאי שהדלקת נרות חנוכה שאינם לשימוש לתאורה, לא ניתן להדליק בשמן שביעית, למרות שהדלקת נרות חנוכה זה צורכו.
והנה סברת הר"ן כי הסיבה שאסור להשתמש בנרות חנוכה כי תיקנו נרות חנוכה כעין נרות המנורה, לכאורה תלויה במחלוקת ראשונים באיסור שימוש באור נרות המנורה.
הגמ' בסוכה נ"ג: מביאה את המשנה שלאור בית השואבה אישה היתה בוררת חיטים. ובירושלמי שאלו כיצד השתמשו באור שמחת בית השואבה הלא השמן והפתילות היו משל הקדש. ומתרץ הירושלמי כי אין מעילה בקול מראה וריח. ולכן לדעתו, מותר היה לכתחילה לאשה לברור חיטים לאור הדלקת שמחת בית השואבה. אולם תוס' במקום שואל הרי בבבלי פסחים כ"ה משמע שלמרות שאין מעילה, יש איסור בדבר, ומתרץ תוס' כי כוונת הגמ' לומר שרק היה אפשר לברור חיטים כי היה אור חזק, אולם באמת אסור לכתחילה לברור חיטים לאור ההדלקה.
והנה בדין זה של הנאה מאור המנורה, לכאורה הרי זו מחלוקת אביי ורבא, בגמ' בפסחים בנוגע להנאה הבאה לאדם בעל כרחו.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד ב
איתמר, הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. אביי אמר: מותרת, ורבא אמר: אסורה.
אפשר וקא מיכוין, לא אפשר וקמיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסור.
לא אפשר ולא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי.
כי פליגי דאפשר ולא מיכוין. ואליבא דרבי יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אביי כרבי שמעון, ורבא אמר: עד כאן לא קא אמר רבי שמעון אלא היכא דלא אפשר, אבל היכא דאפשר לא.
איכא דאמרי: אפשר ולא מיכוין היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ורבי שמעון.
לא אפשר ולא קא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי,
כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוין. ואליבא דרבי שמעון דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי אליבא דרבי יהודה, דאמר: לא שנא מתכוין ולא שנא שאין מתכוין אפשר אסור. אביי כרבי יהודה,
ורבא אמר לך: עד כאן לא קאמר רבי יהודה שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא לא.
אמר אביי: מנא אמינא לה דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו. והא הכא, דלא אפשר ומיכוין ושרי. ורבא אמר: שאני היכל דלתוכו עשוי.
אמר רבא: מנא אמינא לה דתניא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. מעילה הוא דליכא, הא איסורא איכא. מאי לאו לאותן העומדין בפנים, דלא אפשר וקא מיכוין, ואסור. לא, לאותן העומדין בחוץ.
גופא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. וריח אין בו משום מעילה? והא תניא: המפטם את הקטורת להתלמד בה או למוסרה לציבור פטור, להריח בה חייב. והמריח בה פטור, אלא שמעל. אלא אמר רב פפא: קול ומראה אין בהן משום מעילה, לפי שאין בהן ממש. וריח, לאחר שתעלה תמרותו אין בו משום מעילה,
תא שמע: מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין מפשילין לאחוריהם במקל. והא הכא, דאפשר למעבד כצנועין, וכי לא מכוין שרי תיובתא למאן דמתני לישנא קמא דרבא, תיובתא.
הבעיה העיקרית בהסבר הגמ' היא: מה הכוונה "הנאה הבאה לאדם בע"כ". כי אם זה בע"כ דהיינו שהוא אנוס ואינו יכול לפרוש. מה בכלל השאלה, הרי הוא פטור. ואם אינו אנוס, ויכול להמנע מאיסור ההנאה, אלא ש"לא אפשר" הכונה כפירוש רש"י והעיטור שהוא צריך את השולחן בצד השני של החצר, ולא יכול להרימו על כתפיו ולכן גוררו, הרי אם מדובר כאן באיסורי תורה, מה ההיתר א"כ לעבור על איסורי תורה, או אפילו דרבנן בגלל צורך?.
גם הראיה מר' יוחנן בן זכאי שהיה יושב ודורש בצילו של היכל, שהגמ' אומרת שזה בגדר "לא אפשר", מדוע זה "לא אפשר" הרי יכול לא לדרוש בצל ההיכל. ומה ההסבר בדברי רש"י ש"אי אפשר שלא לדרוש בהלכות החג"?.
לכן ברור שהכוונה בגמ ל"הנאה הבאה לו לאדם בע"כ" היא בהנאה פסיבית שאינה נוצרת על ידו, כמו אור שמחת בית השואבה. כמו אור המנורה, וכמו צל ההיכל. שמצד הדין אין כאן איסור, שהרי קול מראה וריח אין בהם משום מעילה. ומחלוקת אביי ורבא האם מותר לו להנות הנאה אקטיבית מהאור או מהצל. כמו ללכת לשבת בצל ההיכל, או לברור חיטים לאור שמחת בית השואבה, או לקרוא לאור המנורה. אביי אומר שמותר, ורבא אומר שאסור,
הרי"ף והרמב"ם פוסקים כרבא. ואילו הירושלמי המתיר לברור חיטים לאור שמחת בית השואבה, פוסק כאביי.
רי"ף מסכת פסחים פרק ב - כל שעה
איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה. אפשר וקא מכוין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. לא איפשר ולא קא מכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי דאפשר ולא קא מיכוין.
איכא דאמרי אפשר ולא קא מיכוין היינו פלוגתא דר"ש ורבי יהודה. לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אסור. לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מותר. כי פליגי דלא אפשר וקא מכוין אביי אמר מותר ורבא אמר אסור וקיי"ל כרבא:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב
והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין אם נתכוון אסור ואם לא נתכוון מותר.
ולכן פוסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות מעילה ה"ה שאין מעילה במחובר לקרקע, ולכן מותר היה לר"י בן זכאי לדרוש בצילו של היכל
ולכן פוסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"כ שאסור לשבת בצל האשרה, ואם הדרך עוברת בצל האשירה, הרי אם יש לו אפשרות ללכת בדרך אחרת אסור לעבור תחתיה, ואם אין לו דרך אחרת, הרי עליו לרוץ תחתיה. דהיינו להראות שאינו מתכוון להנות מהצל אלא עליו רק לעבור כאן.
אולם כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"כ שמותר לכתחילה לזרוע ירקות תחת האשרה, למרות שנהנה מהצל של האשרה, היות והגורמים לגידולים הם הקרקע והצל, וזה וזה גורם מותר. שהרי בגמ' ע"ז מט. במשנה מחלוקת ר"י ורבנן אם זה וזה גורם מותר או אסור. ופסק הרמב"ם כרבנן, שהירקות שנזרעו תחת האשרה מותרים.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ז הלכה יד
ומותר ליטע תחתיה ירקות בין בימות החמה שהן צריכין לצל, בין בימות הגשמים, מפני שצל האשרה שהוא אסור עם הקרקע שאינה נאסרת גורמין לירקות אלו לצמוח וכל שדבר אסור ודבר מותר גורמין לו הרי זה מותר בכל מקום, לפיכך שדה שזבלה בזבל עבודת כוכבים מותר לזרוע אותה, ופרה שפטמה בכרשיני עבודת כוכבים תיאכל וכן כל כיוצא בזה.
והקשה עליו הרמב"ן, מי התיר לכתחילה?, הרי מהמשנה משמע שזה וזה גורם מותר רק בדיעבד. אם נטע הירקות מותרים, אבל מי התיר לו לכתחילה לטעת?.
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף מט עמוד א
וראיתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שפסק זורעין תחתיה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים, וזה ודאי טעות שאפי' תאמר דיעבד מותרין, לכתחילה אסורין ליהנות ממנה,
אולם מאחר והנאה מהצל הקיים זוהי הנאה הבאה לאדם בע"כ. דהיינו הנאה פסיבית, שאמנם הרמב"ם פסק כרבא שאסורה. אולם מאחר והוא זורע במקום לא בגלל הצל אלא בגלל שזה קרקע שלו ושם הוא צריך לזרוע, הרי זוהי הנאה הבאה לאדם בע"כ באינו מתכוון, שמותר גם לרבא.
ולכן לפי הרמב"ם אם הדליק בבית, ויש לו שמש. מותר לקרוא לאור השמש למרות שברור שאור המנורה מוסיף אור. כי הרי זוהי הנאה הבאה לו בע"כ, וזה וזה גורם, נמצא שאינו נחשב לנהנה במתכוון ומותר. אפילו לסברת הר"ן שהסיבה שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה, כי עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה.
[1] כתב שם הר"ן (ט. ד"ה הלכות חנוכה) וזה לשונו "אסור להשתמש לאורה פירוש כל תשמישין ואפילו תשמיש מצוה דכיון שעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל והא דאמר שמואל לקמן (כב.) אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה לאו למימרא דדוקא תשמיש דרשות אסור אבל תשמיש דמצוה שרי אלא לומר שאפילו ריצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור והכי מוכח בירושלמי (שבת פ"ב ה"א) וכך נראין דברי הרמב"ם (הל' חנוכה פ"ד ה"ו) וזה שלא כדברי הרז"ה (המאור שם)" עכ"ל: (ב"י)
[2] משנה ברורה סימן תרעג ס"ק ח
(ח) בנר חנוכה - כדי שיהא ניכר שהוא נר מצוה לפרסם הנס ועוד כיון שע"י נס שנעשה במנורה. תקנוה עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל.
משנה ברורה סימן תרעג ס"ק יא
(יא) אסור - כדי שלא יהא מצות בזויות עליו ודוקא בזה שהוא עכ"פ תשמיש עראי אבל כל שאינו משמש כלום רשאי לישב בביתו בשעה שנר חנוכה דולקת:
