יתכן

יפה שאלת.

גם אני הסתפקתי בדבר זה מזה זמן רב.

האם לא יתכן שכללי הדקדוק שלנו לא היו מקובלים בעבר הרחוק? ובכלל, מה מעמדם של כללי דקדוק? הרי שפות משתנות (אם כי הן תמיד מתנהגות, כלומר דובריהן, לפי כללים כלשהם).

אציין כלל אחד או העדר כלל שזיהיתי כי הוא מצוי הרבה.

"ויאמר משה ואהרן".

(דוגמא. איני יודע אם יש פסוק כזה ממש, אבל זו התופעה. הפועל ביחיד ואחריו שני שמות).

האם זה בגלל שהראשון עשה את הפעולה והשני הצטרף? או אולי מפני שדרך הלשון היא להתחיל בפועל ביחיד כאשר מדברים על בני אדם כאילו הדובר נזכר שיש עוד שותפים לפעולה ההיא?

לא שאני סבור שהמחבר אינו האלוקים, אלא שזה מלמד משהו על האופן שבו ניתנה תורה והוכתבה, כלומר כטקסט שבעל פה, ללא עריכה חוזרת. ולכן הכתיבה השוטפת באה עם פועל ביחיד.

זה מראה לנו שכבר בשלב מוקדם מאד נתקדש הטקסט ולא שלחו בו יד גם לנוכח טעות דקדוקית.

לאידך גיסא, אם צודק יתכן, אזי הדקדוק שלהם היה פחות תובעני משלנו.

ואיך בודקים ומשוים לטקסטים אחרים בני הזמן ההוא כדי לראות התחשבות בכללי דקדוק? ומתי יש חריגה מכלל ומתי אין כלל בכלל, כלומר העיצוב יותר חופשי?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ליאור ט

(ברוך הבא או ברוך הנמצא?)

איך ניתן להבדיל בין דקדוק שונה לבין דקדוק פחות קפדני בנקודות אלו ואחרות?

אני משער שניתן לעשות זאת על ידי בדיקה של הרבה דוגמאות, וכן, כך מקובל כמדומה היום, של שפת העילית, להבדיל מן השפה ההמונית. השפה העילית היא קבועה וניתן לראות אותה סטטית, יציבה, לזמן מסויים, בעוד ההמונית היא השפה שמשתנה כל העת (מיזגתי כאן בין המוניות במובן של שפת העם הפשוט לבין ההמוני במובן של יכולת לשונית נמוכה יותר, כגון עם אוצר מילים קטן יותר).

אולם איזו שפה מהן משקף המקרא? אם אנו עוסקים בנביאים, הרי טענו מומחים למקרא שיש הבדל בין שפתו העשירה של ישעיהו, איש חצר המלכות, לבין שפתו נניח של עמוס או נביא אחר שבא ממעמד העם הפשוט. ונראה שאכן כך הוא. אבל באיזה שפה דובר החומש?

ובכלל לגבי כללים שונים, אני מציע לומר, כמו יתכן, שאי התאמה בין זכר לנקבה בעינינו יתכן שזה לא חסרון בשפת המקרא אלא כלל שונה (ואולי זה מה שגם אתה רצית להציע). וזה לא בהכרח אי תובענות של הדקדוק בכלל בתקופה ההיא בלשון ההיא אלא רק גמישות שהיתה קיימת אז ולא היום (ולא מזה דורות אחר כך).

כלומר, העברית השתנתה במובן זה ובשלב מוקדם בתולדותיה.

כמדומה שאין מנוס מאשר בדיקה מסיבית של המופעים של זכר ונקבה בשפת המקרא עם נסיון להסיק כללים. לא ידוע לי אם נעשה נסיון כזה. אם הוא ייעשה, הוא יהיה כבד מאד מצד העבודה ולמעשה זה יהיה די משעמם רק לאסוף דוגמאות. אבל בלא זה, אין לנו תשתית לקביעה לצד זה או אחר, לבד השערה נוסח "בוודאי היה כך וכך... או הפוך".

"ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה".

אציע ברשותך פירוש אפשרי, שהנה מרכיבי "מחנה" הם (לפחות) שנים: הפרטים, והשטח. השטח נתפס כנקבה, וקבוצת הפרטים כזכר.
"אם יבוא עשו אל המחנה האחת", כלומר שיתקרב למקום בו חונה המחנה, והמקום - נקבה; "והכהו", כלומר שיכה את הפרטים המרכיבים את המחנה, מרכיב הפרטים הוא זכר; והיה המחנה הנשאר - הפרטים שבמחנה הנשאר - לפליטה.

בעל,

תודה על התיקון.

משום מה קראתי את הפסוק כאילו משה מדבר אל בני ישראל שהם יראו את הלחם ולא שמתי לב שהכוונה לדורות הבאים.

מ80,

אולי תזכנו במה שזכית לראות בדברי המפרשים ובספרי הדקדוק.

ליאור,

אני מסכים לחלוטין כי ייתכן שלמקרא יש חוקי דקדוק משלו.

הצבעתי על כך כי הכללים שלנו "מופרים" בעקביות.

אם אתה יכול, הצבע על כלל חלופי לשימוש בזכר ונקבה ונוכח נסתר, או כל כלל אחר.

הרב מיימוני,

אבן עזרא ועוד (גם רש"י וחז"ל) עוקבים בעקביות אחר שינויים בלשון זכר ונקבה  (כולל הדוגמה שהבאת מויאמר משה ואהרן) ומשתדלים להסביר כל יוצא מן הכלל באופן נקודתי.

רשב"ם כפי שראינו "הרים ידיים".

אוטו,

פירושך אפשרי, אם כי קצת דחוק כאשר מדובר במשפט אחד.

אם זה היה החריג היחיד היה יותר טעם לדחוק.

אולי במקרה זה עדיף לאמץ את טיעונו הידוע של ר' חיים ולתרץ תירוץ אחד פשוט על כל השאלות.

שלום, מיימוני וייתכן
כללים דקדוקיים נמצאים במוחם של הדוברים (הכוונה של דוברי השפה כשפת אם). אין צורך להיות מודע לכללים כדי להשתמש בהם. היום, כשמתקנים לדובר את שפתו, משמעות הדבר שהדקדוק שהוא רגיל לדבר בו אינו תואם לאיזה דקדוק נורמטיבי־אידאלי, בדרך כלל דקדוק של תקופות קדומות וקלאסיות של השפה (למשל בעברית מאמצים את לשון המקרא או לשון חז"ל), אבל גם בטעויות של הדוברים תוכל למצוא חוקיות משל עצמה שאינה תואמת לדקדוק הקלאסי, ואין הן טעויות במובן הבלשני־מדעי (טעויות במובן הבלשני קיימות אצל עולים חדשים או אנשים לקויי דיבור).

בעל,

רק עכשיו, בקריאה חוזרת, שמתי לב למה שכתבת כי כל הברכות הן כך.

ואכן צ"ע מדוע הברכות פותחות בלשון נוכח ועוברות ללשון נסתר.