היחס הראשוני שלנו לגמול שבעולם הבא הוא כמו שמבואר במשנה באבות סוף פרק ד'
"רבי אלעזר הקפר אומר ... ואל יבטיחך יצרך שבשאול בית מנוס לך שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."
מה שמבואר כאן הוא כדברי דוד בתהילים שאמר "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח" אלא ששם הוא מדבר על האמת של ההרגשה של הנוכחות של הבורא כאן בעולם הזה ואילו המשנה מדברת על היישום של התורה הזאת שאכן אין לאן לברוח גם לא למקום החטא ולמקום העצלות והריחוק ממנו כיון שלבסוף גם עליו יהיה דין וחשבון
כיום בניגוד לעבר היחס של הזרם המרכזי נוטה להשקפה שהאדם והעולם הם דבר אחד שאי אפשר להפריד ביניהם כך שהאדם הוא לא רק קורא במציאות את מה שהמציאות אמורה לומר לו אלא הוא והמציאות הם אחד ולכן כמות זה כן מות זה
מהסיבה הזאת יש צורך יש צורך להתייחס ישירות לשאלות שעולות על פי ההשקפה הזאת ורק אחר כך יהיה אפשר להתייחס לדעת תורה של חז"ל בנושא
[הערת אגב - היחס הבסיסי לעולם הוא מה אפשר לקחת ואיך אפשר לנצל את הזמן שיש לנו כאן בשביל ליהנות במידת האפשר אלא שגם ביחס הזה עדיין יש מקום לרגשות של מוסר ואצילות הרוח וכאן הוא החידוש הגדול שבדורות האלו שגם במקומות הנמוכים ביותר מקומות בהם האמת היא רק רגש גם במקומות האלו עדיין יש בהם מקום גם לעליונות של הרוח דבר שמעורר את התקווה הגדולה שאכן ישובו גם אומות העולם לחזון ישעיהו של לכו ונלכה באור ה']
ההנחה היסודית הראשונה היא שאדם שהראייה שלו תלויה במה שהוא רואה מבחוץ בלבד אדם כזה כשהוא לא יכול לתלות את ההמשכיות שלו בדברים החיצוניים ההם ברור לו שאין לו שום המשך אבל מדובר כאן בטעות יסודית מאוד
הסדר הפנימי שיש לאדם בתוך עצמו הוא לא דבר שאפשר להתייחס אליו כדבר מקרי כיון שהוא כל מציאות האדם
כשאדם רוצה לדעת מהו בעצמו יש לו אפשרות להסתכל בבעלי חיים בעולם ולחשוב שגם הוא בעל חי כמוהם ולא יותר ושאם כן אין לו מציאות נפרדת אלא שבאמת מדובר בהסתכלות שהיא לא יותר מהתחלה של בירור ואם הוא יעצור שם הוא עדיין לא בירר על עצמו כלום ובבירור קצת יותר יסודי על עצמו הוא יגלה מציאות נפרדת אחרת לגמרי
הוא יראה ביתר בעלי החיים שאמנם הם לא פחות מופלאים ממנו אלא שהם הרבה יותר פשוטים והאדם לא הופך לפשוט כיון שהוא רואה אחרים פשוטים יותר אלא שהקיום כולו הוא חלק ממנו מההוויה הפנימית של עצמו והוא עצמו המופלא שבו
יש שישאלו כיון שאין לנו אפשרות לדעת כלום על העולם הבא אם כן על פי התפיסה העכשווית דבר שאין עליו כל מידע הוא כמי שאינו וכיון שאין לנו ידע פרטני על העולם שמעבר לעולם הזה אם כן אין לנו יכולת להתייחס אליו ולכן גם לא יכולה להיות לו משמעות בשבילנו
התשובה היא שהשאלה הזאת היא שאלה לא לגיטימית כיון שאין לאדם יכולת לענות עליה בעצמו מתוך הניסיון ולכן יש בה את הנחת המבוקש שהוא השארת השאלה ללא תשובה ולכן אין בה יותר מדמגוגיה ומהבחינה האמיתית השאלה הזאת היא בתחום של מה לפנים ומה לאחור ולכן כמו שאין לאדם שום יכולת של תפיסה במעבר לעולם הזה לא במה שהיה לפני ולא במה שלמעלה ולמטה לכן גם בשאלה של מה שיהיה אחר כך גם לזה אין שום משמעות ושאלה ללא משמעות היא תשובה ולא שאלה
שאלה נוספת שגם היא מעין השאלה הקודמת מה הבורא אמור להרוויח בזה שהוא קנא ונוקם בזה שהרשע נענש והצדיק מקבל שכר
והתשובה גם לכך היא שכשהאדם ידע בשביל מה המציאות קיימת תהיה לו גם האפשרות לשאול שאלות כאלה וכל עוד הקיום עצמו ומציאות הבורא הם בלתי נתפסים בשבילו אין שום משמעות לשאלה כזאת ולכן היא דמגוגיה ושקר
ולעומת השקרים הדמיוניים האלו הקיום עצמו של האדם ביחס לבורא הוא מציאות שאין בו מקום לדמיון ושם הבסיס הקיומי של ההכרה העצמית של האדם כאדם בינו לבין עצמו והוא מקום שבו האדם הוא מחוץ לעולם שיכול להיות מורגש לו ורק שם הוא נמצא מחוץ לשקר שעולם הדמיון ממציא לו תמיד ושם הוא המקום של יראת העונש שהוא המציאותיות
ושם הוא המקום שבו נמצא הפריצה והיציאה הראשונית מהסתמיות של המציאות אלא שהאדם הוא זה שצריך לחפש אחריה בהעמקה אל תוך שורשי חייו
ואולי העולם הוא סתם ?!
"ראה נתתי לפניך את החיים" השאלה היסודית ביותר שאדם יכול לחשוב עליו הוא בבסיס הזה האם החיים נתונים לפני האדם האם הוא מציאות נפרדת והעולם נתון לו או שגם הוא חלק מעולם החי
אם העולם נתון לפניו אם כן צורת הקריאה הנכונה שלו היא הקריאה היחידה האפשרית ואם כן אם הוא חוטא לקריאה הנכונה ההיא הוא חוטא לעיקר המציאות שלו ולמטרה שניתנה בפניו שהיא פשוט לקרוא בו ולא לחטוא לקריאה ההיא
והתורה ביחס של הבורא לעולם שלנו חוזרת ומדגישה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה'" יש כאן סכנה עצומה והשאלה היא של חיים ומוות והגבול הוא דק מאוד ולכן יש כאן פחד גדול שהאדם יכשל כאן וימות
ברגע שהוא מתפיס את הדמיון שלו על השורש של עולם המציאות הדיבור אליו פוסק והוא מאבד את כל עולמו באחת
ומתוך הניסיון שלו בעולם המורגש האדם יכול ללמוד למעבר לנתפס שגם שם יש סדר וקיום ובעולם עצמו עיקר המשמעות שיש הוא ההבחנה בין הטוב והרע ולאדם יש יכולת לבחור בו
כל עוד זה נכון זו היא הקריאה של העולם ומי שלא קורא נכון ומתוך זדון לב הוא מפר את הכללים האלו הקריאה שלנו מחייבת שהוא ייענש על כך וכיון שהקריאה הזאת הוא מה שמחייב אותנו בכל דבר שאפשר לחייב את האדם לכן האדם שלא מקשיב ולא שומע הוא אדם שמסתכן סכנה ממשית
והוא יראת העונש
יראת העונש הופכת את ההכרה למציאות ולדבר מחייב
מכאן מתחילה השאלה מהו האמת ומהו הנכון והדבר הזה הוא הדבר שממלא את ההגות האנושית מימות עולם ועד לימינו אלה
אלא שהכניסה לתחום המציאות הנוכחת והיחס למציאות כמות שהיא בעצמה הוא יראת העונש וההכרה העצמית בגבולות של ההבנה האפשריים
ומכאן להעמקה בדברי חז"ל בנושא [המשך יבוא]
נשלח ב-1/3/2012 16:50
צדיק:
אי אפשר לדבר על גבולות האדם ובאותו נשימה לספר מה יש, איך הגענו ליש הרוחני אם אין לנו תפיסה ?
ואם תאמר שיש נבואה וקבלה, אז אין דבר כזה, אין לנו נבואה וקבלה על עולמות מקבילים, יש תיאוריות חכמים שהם דיי יפים אבל לא מחוייב המציאות,
התיאוריות באים להשיב על קשיים תבוניים וצדק אלוקי, אבל בתכלס הם לא עונים על השאלות הכבידות שנשאלו במשך ההיסטוריה,
נשלח ב-1/3/2012 18:12
יעקב
אני מבין שתחילת הדיון שלך מבוססת על הכרה עצמית של האדם.
כתבת:
הסדר הפנימי שיש לאדם בתוך עצמו הוא לא דבר שאפשר להתייחס אליו כדבר מקרי כיון שהוא כל מציאות האדם
כשאדם רוצה לדעת מהו בעצמו יש לו אפשרות להסתכל בבעלי חיים בעולם ולחשוב שגם הוא בעל חי כמוהם ולא יותר ושאם כן אין לו מציאות נפרדת אלא שבאמת מדובר בהסתכלות שהיא לא יותר מהתחלה של בירור ואם הוא יעצור שם הוא עדיין לא בירר על עצמו כלום ובבירור קצת יותר יסודי על עצמו הוא יגלה מציאות נפרדת אחרת לגמרי
הוא יראה ביתר בעלי החיים שאמנם הם לא פחות מופלאים ממנו אלא שהם הרבה יותר פשוטים והאדם לא הופך לפשוט כיון שהוא רואה אחרים פשוטים יותר אלא שהקיום כולו הוא חלק ממנו מההוויה הפנימית של עצמו והוא עצמו המופלא שבו
כלומר, אל לו לאדם להתעלם מן המיוחדות שבו.
אולם טרם סיפקת הוכחה ואפילו המחשה למה שכינית "הסדר הפנימי" שאני משער שהוא הבסיס להכרת עצמנו כנשמה.
ואדרבה, אם אדם מתבונן בעצמו, הוא מזהה אוסף של מחשבות ורגשות המתחלף תדיר והוא מה שכינו "זרם התודעה".
לפיכך, שומה עליך לספק קצת יותר מידע המצדיק את הטענה שיש ייחוד באדם. (בזה אני מסכים איתך). ואז תוכל לנסות להמשיך הלאה. אם הבנתי, תרצה לטעון אחד משנים. או שניתן להבין מהכרת האדם מה תכליתו ומהי המציאות (עולם שנבראנו לתוכו בידי בורא וגו') או שלא ניתן, ואז עלינו לפנות למסורת היהודית כדי לקבל הסבר (ואז מתעוררת השאלה מדוע לפנות דווקא למסורת שלנו. אני מסכים שהמסורת שלנו, התורה שלנו, היא תורת ה' והיא האמת, אך האם הטיעון שלך יכול להצדיק זאת?).
צדיק:
אי אפשר לדבר על גבולות האדם ובאותו נשימה לספר מה יש, איך הגענו ליש הרוחני אם אין לנו תפיסה ?
אני חושב שכאן בדיוק נמצאת הדבר שאתה מתקשה להבין אותו והוא ההתייחסות שלך ליש רוחני כדבר הכרחי בשביל להאמין במציאות העולם הבא כיון שאז אתה שואל - טוב, אז איפה הוא ? למה אני לא מרגיש אותו ? ואולי תשאל גם יותר מזה למה אני לא יכול גם לגעת בו?.. הנקודה היא שגם אתה מבין שלחוש בדבר שהוא לא חלק בחיי היום יום שלך הוא דבר בלתי אפשרי מה שאפשר לטעות בו הוא בנקודה הזאת של הדמיון שאדם מדמיין לעצמו שהוא יכול להכיל ולחשוב על הכול והאמת היא שאין שום אפשרות להפשיט ולדמיין דבר שאי אפשר לגעת בו ממש דבר שהוא לא מוחשי גם דמיון שלא שייך בו ולכן אין שום מציאות בעולם של יש רוחני שאתה יכול אפילו לחשוב עליו או שהוא נמצא או שלא - יש ורוחניות הם דברים שיש ביניהם סתירה בהגדרה אלא שזה לא אומר שום דבר על המציאות עצמה שאתה כפוי וכפוף אליה "ועל כרחך את נולד.." הכורח הוא היחס שלנו לעולם שמחוץ לנו והכורח הזה הוא מה שמחבר אותנו לדברים שאין להם מקום בהווייה הפנימית של עצמינו לחוד
ואם תאמר שיש נבואה וקבלה, אז אין דבר כזה, אין לנו נבואה וקבלה על עולמות מקבילים, יש תיאוריות חכמים שהם דיי יפים אבל לא מחוייב המציאות,
גם הנבואה מצהירה שהיא לא יכולה לדבר על משהו שהוא מחוץ לעולם הזה וכדברי ישעיהו שאמר "עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לך" - אני מתכוון להרחיב בזה בהמשך התיאוריות באים להשיב על קשיים תבוניים וצדק אלוקי, אבל בתכלס הם לא עונים על השאלות הכבידות שנשאלו במשך ההיסטוריה, עדיין לא מצאתי שאלה שאין עליה תשובות נהירות [למעוניינים בהם כמובן..] ומשאלות לחוד אי אפשר לבנות השקפת עולם
נשלח ב-1/3/2012 23:50
מיימוני כתב:
יעקב
אני מבין שתחילת הדיון שלך מבוססת על הכרה עצמית של האדם.
כתבת:
הסדר הפנימי שיש לאדם בתוך עצמו הוא לא דבר שאפשר להתייחס אליו כדבר מקרי כיון שהוא כל מציאות האדם
כשאדם רוצה לדעת מהו בעצמו יש לו אפשרות להסתכל בבעלי חיים בעולם ולחשוב שגם הוא בעל חי כמוהם ולא יותר ושאם כן אין לו מציאות נפרדת אלא שבאמת מדובר בהסתכלות שהיא לא יותר מהתחלה של בירור ואם הוא יעצור שם הוא עדיין לא בירר על עצמו כלום ובבירור קצת יותר יסודי על עצמו הוא יגלה מציאות נפרדת אחרת לגמרי
הוא יראה ביתר בעלי החיים שאמנם הם לא פחות מופלאים ממנו אלא שהם הרבה יותר פשוטים והאדם לא הופך לפשוט כיון שהוא רואה אחרים פשוטים יותר אלא שהקיום כולו הוא חלק ממנו מההוויה הפנימית של עצמו והוא עצמו המופלא שבו
כלומר, אל לו לאדם להתעלם מן המיוחדות שבו.
אולם טרם סיפקת הוכחה ואפילו המחשה למה שכינית "הסדר הפנימי" שאני משער שהוא הבסיס להכרת עצמנו כנשמה. להבנתי האדם לא יכול להכיר את עצמו כנשמה אלא הדבר הוא הפוך וכמו שאנחנו מברכים כל בוקר "נשמה שנתת בי וכו'" האדם כאן יכול להרגיש כאן שהנשמה חוזרת אליו לאחר שהיא הלכה ממנו כשהוא לא היה בהכרה בזמן שהוא ישן אם כן השאלה היא מהו האדם והתשובה היא שאין לנו אפשרות באמת לדעת אלא שאנחנו מכירים בכך שאנחנו כפויים לעולם שנבראנו בה והדעת מחייבת אותנו להכיר בכך ולהודות באמת הקיומית שלנו ואדרבה, אם אדם מתבונן בעצמו, הוא מזהה אוסף של מחשבות ורגשות המתחלף תדיר והוא מה שכינו "זרם התודעה". תודעה לחוד והכרה לחוד האדם הוא בר דעת והוא לא בר תודעה התודעה היא אכן דבר שזורם ואילו הדעת היא דבר שמתיישב באדם ככל שהוא מתבגר ככל שהוא חווה יותר הוא מתבסס ומעמיק יותר לתוך עצמו והחלק העמוק הזה הוא הדבר שקראתי לו "סדר פנימי" והוא החלק העיקרי של התוכן שנוצר בעולם שלנו במשך כל הדורות וכל דור מוסיף על קודמיו ולכן אפילו מתוך סקירה חיצונית והתייחסות כללית לתוכן של העולם שלנו להתעלם מהחלק העיקרי הזה שהוא מה שהעולם שלנו מכיל והוא לכן הדבר העיקרי שאמור מהו התכלית ומהו עיקר המציאות לפיכך, שומה עליך לספק קצת יותר מידע המצדיק את הטענה שיש ייחוד באדם. (בזה אני מסכים איתך). ואז תוכל לנסות להמשיך הלאה. אם הבנתי, תרצה לטעון אחד משנים. או שניתן להבין מהכרת האדם מה תכליתו ומהי המציאות (עולם שנבראנו לתוכו בידי בורא וגו') או שלא ניתן, ואז עלינו לפנות למסורת היהודית כדי לקבל הסבר (ואז מתעוררת השאלה מדוע לפנות דווקא למסורת שלנו. אני מסכים שהמסורת שלנו, התורה שלנו, היא תורת ה' והיא האמת, אך האם הטיעון שלך יכול להצדיק זאת?). ביחס למסורת להבנתי היא עצמה עיקר התורה כיון שרק היא יכולה להכיל מציאות אמת שיש בה גם ביטוי מסוים לרצון שהוא מעבר לרצון מקומי ומקרי של אדם פרטי לחוד
שוב צדיק, איך אתה מדבר ויודע על דברים שאין לנו תפיסה בהם ?? הרי מישהו צריך לומר לך שיש עולם הבא, המישהו הזה צריך לדעת זאת, או שפשוט חזר משם, או קיבל מנבואה, ואני אומר שאין זו המצב, במקורות אין קבלה כזו יש תיאוריות מחשבתיות,
נשלח ב-2/3/2012 01:39
דברים שאין שום אפשרות לדעת ולהכיר בהם כדברים בעצמם הדרך היחידה שאפשר כן להתייחס אליהם הוא על דרך השלילה וכיון שיודעים מה שלא נכון קל יותר לכוון לאמת דבר ברור הוא שהמציאות עצמה היא לא דמיון ולכן אי אפשר לדבר עליה כיון שהשפה והדמיון הם דבר אחד ובמקום שאין שפה ודמיון ההכרה עצמה יכולה לחזור ולהיות מציאות וכיוון שאנחנו כפופים לה על ידי הבורא עצמו אנחנו יכולים לבטוח בו שבשפה שהוא נטע בנו יש משמעות והיא לא אמורה להתחלל אני לא מרגיש שחידשתי כאן משהו שלא כתבתי כבר קודם ולכן נראה לי שאני יעצור כאן
נשלח ב-2/3/2012 07:36
יעקב היקר
כתבת
השאלה היא מהו האדם והתשובה היא שאין לנו אפשרות באמת לדעת אלא שאנחנו מכירים בכך שאנחנו כפויים לעולם שנבראנו בה והדעת מחייבת אותנו להכיר בכך ולהודות באמת הקיומית שלנו
יפה מאד כתבת. אבל יש כאן שתי טענות. ראשית שאנו "כפויים לעולם" ושנית ש"נבראנו". היותנו כפויים הוא נתון תודעתי או הכרתי (לא ברור לי מה ההבדל ולצורכי זה לא משנה). זו תגלית כואבת שכל אדם מגלה, שיום אחד הוא ימות ובינתים הוא חי על כורחו.
אבל היותי סופי והיותי נברא אלו שתי טענות נפרדות. יתכן שהאדם מגלה איכשהו שהוא נברא ויש לו בורא. זה מה שטענו אקזיסטנציאליסטים יהודים וכן סבור גם אני. אבל איך בדיוק מתגלה הפרט הזה על היותי נברא בידי בורא? האם גם זה נתון של התודעה?
עוד כתבת:
הדעת היא דבר שמתיישב באדם ככל שהוא מתבגר ככל שהוא חווה יותר הוא מתבסס ומעמיק יותר לתוך עצמו והחלק העמוק הזה הוא הדבר שקראתי לו "סדר פנימי" והוא החלק העיקרי של התוכן שנוצר בעולם שלנו במשך כל הדורות וכל דור מוסיף על קודמיו
אכן יש לכל אדם ידיעות מצטברות. ויש הבדל בין אמונות שיוצרות תחושה של התבססות לבין אחרות. אבל האם זה מבחן מספיק לזיהוי האמת? יתכן שאדם יהיה משוכנע, אבל האם השיכנוע תמיד מעיד על אמת?
ומה נעשה במי שיטען שאדרבה, השיכנוע שלו באמונות הפוכות?
ומה הוסיפו הדורות? האם כוונתך לדורות של התפתחות המדע, אבל אז יש להכיר בכך שיש מדענים שטוענים שגילויהם מחלישים את הצורך בהסברים דתיים. או שכוונתך לדורות של מסורת תלמידי חכמים, אבל כאן יש איזה ריחוק הולך וגובר בין נציגי המסורת לבין הידע המדעי המתרחב. והרי על שום כך קם הפורום שלנו, להשיב עטרה ליושנה ולדון בין דת ומדע.
עוד כתבת
ביחס למסורת להבנתי היא עצמה עיקר התורה כיון שרק היא יכולה להכיל מציאות אמת שיש בה גם ביטוי מסוים לרצון שהוא מעבר לרצון מקומי ומקרי של אדם פרטי לחוד
האם המסורת אינה מכילה כפיפות לרצונות מקומיים ומקריים? היא אינה אמורה להכיל רכיבים כאלו, אבל האם היא אינה תלויה ביכולת האנושית ללמוד ולהבין? אכן זו נקודה יסודית מאד שהחולק עליה ייחשב כאפיקורס לפי ההלכה שבידינו. מי שחושד את חכמים שהם מונעים על ידי מניעים, וכל שכן מקריים, במקום על ידי שיקולים ענייניים. אבל שומה עליך לנתח את המסורת ולהראות שהיא תמיד ענינית. זאת אם אתה רוצה לשכנע את מי שאינו משוכנע מראש כמוני וכמוך.
שנית, גם אם המסורת משתדלת להיות אובייקטיבית ובלתי תלויה, הלא ידעת שיש עוד מסורות ועוד שיטות מחשבה שגם הן תובעות לעצמן את המעמד הזה. והן מביעות עמדות סותרות לגבי תכלית הבריאה.
ויותר מכך, גם במסורת שלנו יש מחלוקות בעצם השאלה הזו, על תכלית האדם. ולא תפיסת הרמב"ם או לייבוביץ כתפיסתם של הרמב"ן והרמח"ל. ואיך מזהים מי צדק לשיטתך? האם הקריטריונים שהצעת מספיקים לזה? להבנתי מה שעשית הוא להחליש את עמדתו של האדם החושב המנסה להבין בעצמו בכך שהבנתנו חלשה ומשתנה. אבל לא חיזקת את מעמדה של הדרך האמורה לספק תשובות מעבר לכך שהיא אמורה להיות בלתי תלויה. זה נכון, אם אציג דוגמא, גם לגבי הפילוסופיה המוסרית של קאנט. האם הפילוסופיה המוסרית של קאנט היא האמת שאין בלבדה?
ואיך בכלל ניתן לצפות מאדם חלש בעל הכרות משתנות שיבין את כל מה שנכתב באשכול? (טוב, זו שאלה פחות הגונה. זה שהאדם משנה את דעתו לבקרים אינו אומר שהוא אינו מסוגל לעולם למחשבה עיונית).
השאלה היא מהו האדם והתשובה היא שאין לנו אפשרות באמת לדעת אלא שאנחנו מכירים בכך שאנחנו כפויים לעולם שנבראנו בה והדעת מחייבת אותנו להכיר בכך ולהודות באמת הקיומית שלנו
יפה מאד כתבת. אבל יש כאן שתי טענות. ראשית שאנו "כפויים לעולם" ושנית ש"נבראנו". היותנו כפויים הוא נתון תודעתי או הכרתי (לא ברור לי מה ההבדל ולצורכי זה לא משנה). זו תגלית כואבת שכל אדם מגלה, שיום אחד הוא ימות ובינתים הוא חי על כורחו.
אבל היותי סופי והיותי נברא אלו שתי טענות נפרדות. יתכן שהאדם מגלה איכשהו שהוא נברא ויש לו בורא. זה מה שטענו אקזיסטנציאליסטים יהודים וכן סבור גם אני. אבל איך בדיוק מתגלה הפרט הזה על היותי נברא בידי בורא? האם גם זה נתון של התודעה? מה שהתכוונתי לכתוב הוא שאנחנו כיצורים סופיים אין לנו שום אפשרות להחליט על עצמינו ולקבוע מהי המשמעות הקיומית במקום הזה כל קביעה שלנו מוכיחה על לא יותר מעל הרצון האישי של עצמינו ולכן היא שרירותית בהכרח מהסיבה הזאת כל מה שיש לנו הוא אך ורק להקשיב לנסות לדלות מתוך הדברים שכן יש לנו אפשרות לתפוס ואך ורק מתוכם את המשמעות שנחזור וניתן לנקודת הראשית הזאת והדבר הזה הוא מה שהנביא קורא "קול דממה דקה" ברגע שאני פוסל את עצמי אני חוזר למורכבות של ההוויה לטוב ולרע שיש בו וליכולת לבחור ואין שום עילה בעולם להניח שהדברים האלו הם לא ממשיים
עוד כתבת:
הדעת היא דבר שמתיישב באדם ככל שהוא מתבגר ככל שהוא חווה יותר הוא מתבסס ומעמיק יותר לתוך עצמו והחלק העמוק הזה הוא הדבר שקראתי לו "סדר פנימי" והוא החלק העיקרי של התוכן שנוצר בעולם שלנו במשך כל הדורות וכל דור מוסיף על קודמיו
אכן יש לכל אדם ידיעות מצטברות. ויש הבדל בין אמונות שיוצרות תחושה של התבססות לבין אחרות. אבל האם זה מבחן מספיק לזיהוי האמת? יתכן שאדם יהיה משוכנע, אבל האם השיכנוע תמיד מעיד על אמת?
ומה נעשה במי שיטען שאדרבה, השיכנוע שלו באמונות הפוכות?
ומה הוסיפו הדורות? האם כוונתך לדורות של התפתחות המדע, אבל אז יש להכיר בכך שיש מדענים שטוענים שגילויהם מחלישים את הצורך בהסברים דתיים. או שכוונתך לדורות של מסורת תלמידי חכמים, אבל כאן יש איזה ריחוק הולך וגובר בין נציגי המסורת לבין הידע המדעי המתרחב. והרי על שום כך קם הפורום שלנו, להשיב עטרה ליושנה ולדון בין דת ומדע.
הכוונה שלי היא על דורות של התפתחות הדעת שהוא ההתפתחות של האדם עצמו והוא הצורה בה האדם תופס את עצמו והדבר הזה מתפתח בעיקר מתוך הניסיון ככל שאדם הוא בוגר יותר הוא מבין יותר את מה שיש הוא פחות חושש מדברים לא רציונליים הוא פחות משלה את עצמו בדברים שאין בו והוא חוזר ומגלה את כל הדברים שכן יש בו שהוא לא היה מודע להם מראש ברגע שהדעת מתרחבת הרצון האישי והדעות הקדומות קוהות והנקודה הזאת של האיזון הפנימי הנכון שהוא מה שנקרא ידיעת ה' הנקודה הזאת חוזרת ומתגלה ובשביל זה צריך בעיקר ענווה גדולה שהכלי המשמעותי ביותר שיש לנו בשביל לרכוש אותו הוא בגרות הנפש שנרכשת בעיקר מתוך הניסיון
עוד כתבת
ביחס למסורת להבנתי היא עצמה עיקר התורה כיון שרק היא יכולה להכיל מציאות אמת שיש בה גם ביטוי מסוים לרצון שהוא מעבר לרצון מקומי ומקרי של אדם פרטי לחוד
האם המסורת אינה מכילה כפיפות לרצונות מקומיים ומקריים? היא אינה אמורה להכיל רכיבים כאלו, אבל האם היא אינה תלויה ביכולת האנושית ללמוד ולהבין? אכן זו נקודה יסודית מאד שהחולק עליה ייחשב כאפיקורס לפי ההלכה שבידינו. מי שחושד את חכמים שהם מונעים על ידי מניעים, וכל שכן מקריים, במקום על ידי שיקולים ענייניים. אבל שומה עליך לנתח את המסורת ולהראות שהיא תמיד ענינית. זאת אם אתה רוצה לשכנע את מי שאינו משוכנע מראש כמוני וכמוך. מי שחושד בכל חכמי ישראל שהמניעים שלהם כתובים וידועים ומסורים וכתובים בכל מקום בתורה שהם האמינו בו הוא לא יכול לדבר אלא מהרהורי ליבו ואישית אני לא סבור שיש צורך ביחס
שנית, גם אם המסורת משתדלת להיות אובייקטיבית ובלתי תלויה, הלא ידעת שיש עוד מסורות ועוד שיטות מחשבה שגם הן תובעות לעצמן את המעמד הזה. והן מביעות עמדות סותרות לגבי תכלית הבריאה. אישית אני משוכנע שדברים שאני עצמי משוכנע בהם בצורה מוחלטת אם אני אצליח להבהיר את עצמי לעצמי ולזולתי בצורה הברורה האפשרית היא תוכל גם לשכנע אחרים לפחות באותה מידה שאני עצמי משוכנע בהם ודי לי בכך בכל זאת אני לא אל שצריך לשלוט במחשבות של אנשים ... והשומע ישמע והחדל יחדל
ויותר מכך, גם במסורת שלנו יש מחלוקות בעצם השאלה הזו, על תכלית האדם. ולא תפיסת הרמב"ם או לייבוביץ כתפיסתם של הרמב"ן והרמח"ל. ואיך מזהים מי צדק לשיטתך? האם הקריטריונים שהצעת מספיקים לזה? להבנתי מה שעשית הוא להחליש את עמדתו של האדם החושב המנסה להבין בעצמו בכך שהבנתנו חלשה ומשתנה. אבל לא חיזקת את מעמדה של הדרך האמורה לספק תשובות מעבר לכך שהיא אמורה להיות בלתי תלויה. זה נכון, אם אציג דוגמא, גם לגבי הפילוסופיה המוסרית של קאנט. האם הפילוסופיה המוסרית של קאנט היא האמת שאין בלבדה? כבר נאמר שהתורה מבוססת על בפיך ובלבבך לעשותו והכול לפי רוב המעשה וזה בתוספת לאמונה בבורא שזהו רצונו מעבר לזה כל אחד יכול לחדש איזה תיאוריה שהוא רוצה
ואיך בכלל ניתן לצפות מאדם חלש בעל הכרות משתנות שיבין את כל מה שנכתב באשכול? (טוב, זו שאלה פחות הגונה. זה שהאדם משנה את דעתו לבקרים אינו אומר שהוא אינו מסוגל לעולם למחשבה עיונית). כל אדם אמור לדבוק בחכמי האומה שלו ובטובים ובישרים שבהם וקשים גרים לישראל כספחת ואין שום רצון לשכנע אנשים מבחוץ אלא לשמור על המורשת והייחוס שבה אנחנו נבחרים ויש ה' בקרבנו - כל היתר הוא לא אנחנו והיומרנות לשלוט בדעות של אחרים היא גאווה פסולה - ולמה שלא ניתן לבורא לנהל את העולם שלו בעצמו?..
אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. (ישעיהו ס"ד)
ואם אף אחד לא ראה אותו מניין לנו שהוא קיים ?!
התשובה היא – האמונה, עולם הבא הוא עולם האמונה, שמתוך הביטחון שלנו שהנבואה היא מציאות גמורה והיא לא רק רגש מתוך כך ברור שיש משהו שהוא מעבר לה והיא מגלה על מציאות קיימת שאמנם "עין לא ראתה"
ובפירוט -
גבולות הנבואה הם גבולות העולם שלנו "כי לא יעשה ה' אלוהים דבר כי אם גילה את סודו אל עבדיו הנביאים" – לא יתכן שיקרה דבר בעולם שהסוד שלו לא יהיה גלוי לנביאים כיון שהנבואה היא הדבר שממלא את העולם - היא מנביעה אותו מתוך עצמו ויוצרת לו לכולו ביטוי אמת שהעולם עצמו יוצר בקרב הנביאים שבו אלא שהם עודם בגבולות הדיבור ולכן כאן הוא מקום האמונה שהיא מעבר אליו
- במקום שאי אפשר לדבר וגם אי אפשר לחשוב - ההכרח הוא להאמין
אפשר לשאול - אמנם שאפשר להאמין, האם יש הכרח לכך ?
התשובה היא שאמנם תחילתה נדבה אלא שסופה הכרח [וכעיקר קבלת התורה שתחילתה בנעשה ונשמע וסופה בכפה עליהם הר כגיגית]
"ויאמן בה' ויחשבה לו צדקה" הנדבה הזאת של אברהם הצדקה שהוא הצדיק את הבורא וכדברי הגמרא בברכות "מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון, עד שבא אברהם" הוא ה"צדקה" והוא ה"חסד לאברהם" והוא היצירה הגדולה ביותר של האדם שבה הוא מוסיף על יצירת הבורא בו האדם הפך את עצמו לאדם הוא בחר באמת ובטוב ובכך הוא פתח את גבולות המרחב שלו - והוא היצירה של האנושיות כמציאות, על ידי הביטחון שלה שיש לה בעצם קיומה
- כשהאדם הכיר בכך שהוא אכן אדם ההכרה הפכה אצלו לגורם מוביל היא חידדה אותו ונתנה לו את הביטחון שהוא יכול לתקן את העולם ורק הביטחון הזה הוא היסוד של האמונה במלחמה שלו ברשע ובכסל - ורק בה הוא אכן יכול להם
וביחס לשאלה – זה עצמו שיש במציאות את הפוטנציאל ואת הפתח הרחב הזה זה עצמו מוכיח שהפתח הזה הוא מציאות גמורה ולכן אין כאן מקום לספקנות וזה הדבר שאמור להוביל כל שהוא בר דעת בעצמו אל האמונה ההכרחית והנכוחה הזאת וכיון שהבורא הוא היוצר אם כן הוא גם המקיים
ואמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן:
כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה,
אבל צדיקים גמורין עין לא ראתה אלוהים זולתך,
יש כאן נקודה עמוקה מאוד
כתוב כאן שההשגה הנכוחה של המציאות של העולם הבא הוא דבר ששייך רק לצדיקים הגמורים שלא טעמו טעם חטא רק התמימות הפשוטה והטהרה שלא קדם לה החטא רק לה יש את היכולת להשיג מקום שהוא גבוה יותר מנבואת הנביאים רק הראשוניות הזאת נקודת הראשית ההחלטית רק בה ולה יש את הנגיעה למציאות הזאת שעין לא ראתה
מקום הנבואה הוא מקום התשובה מאהבה כיון שיש בה אהבה למקום שההשבה של האדם אליו הוא מקום התנבאות והתנבעות הנביא וזה לעומת הצדיק הגמור שנמצא עדיין במקום המקור שלו שאת המקום ההוא עדיין עין לא ראתה
בעל התשובה הוא החוטא שמכיר מקרוב מדאי את רגש הטומאה והחטא והיו לו חיים שלמים מתוך המקום ההוא, בזמן מסוים חיי העולם הזה הם אלו שהיו כל חייו הוא הכיל אותם והם הכילו אותו בכל חלקי הגוף והנפש ורק לאחר מכן גבר בו רגש הטהרה והוציא אותו מתוך עמק הבכא הזה ושם הוא נבואת הנביאים
כשהנביא אמר למשל
"אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני ... וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם "
הוא מדבר בעיקר על בעל התשובה שזכה והתקרב מחדש והאור בוקע ממנו הקרבה שלו מתחדשת והוא מרגיש קרוב והוא זורח בחושך ומחדש את ימיו ומרגיש שהוא בונה עולם חדש בהיר ואמיתי יותר
על דברים כאלו הנביא יכול להתנבא כיון שהתפיסה שלהם היא מציאות נוכחת שאפשר להרגיש בה אלא שכל זה הוא רק במציאות שהיא בדיעבד היא מציאות שהתכהתה והיא מתבהרת אלא שמאידך היא תפוסה כולה במקום שיש בו רגש ולכן קשה לה מאוד להשיג ולהתחבר לחלק הדק כל כך של הראשוניות שהרגש לא קיים בה בכלל את הראשוניות הזאת שהיא קודמת לכל מציאות העולם
וכיון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לכן לכולנו קל יותר בהרבה לתפוס ולהרגיש את התוכן של התשובה שמכיל את העולם כולו הרבה יותר קל לגלות אותה ולחשוק בה בכל לב ונפש אלא שהאמת היא שהיא רק משנית והיא רק ניצוץ קטן מהאור הגדול שהוא מהמשפט ומהצדק שבו הבורא מקיים את ההכרה כבעלת הבחנה של אמת
ופליגי דר' אבהו דאמר רבי אבהו:
מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד,
שנאמר: לרחוק ולקרוב.
ברישא לרחוק והדר לקרוב,
מאי רחוק רחוק? דמעיקרא
ומאי קרוב קרוב? דמעיקרא ודהשתא,
ורבי יוחנן אמר לרחוק רחוק, מעבירה
ולקרוב שהיה קרוב לעבירה ונתרחק ממנה.
הצדיקים הגמורים אינם יכולים לעמוד במקום הרחב שבעל התשובה מכיל ולכן הצדיק הגמור ביחס לבעל התשובה נמצא עדיין רק בקליפה של המציאות והוא יכול רק להשקיף עליה מבחוץ וממקום רחוק
ושניהם נכונים כל אחד מנקודה אחרת ולכל אדם יש את שניהם כל אחד ממקום אחר
ואמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן:
כל הנביאים לא נתנבאו אלא,
למשיא בתו לתלמיד חכם,
ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם
ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו
אבל תלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה אלוהים זולתך
הוא מעין דברי ר' יוחנן שיכולת הנבואה להתנבא היא רק מהבחינה של הראייה וההרגשה החיצונית היא יכולה להבחין באמת רק במסייע ובתומך של האמת הערומה כמו שהיא בעצמה ולכן היא לא יכולה להיות במקום החכמה עצמה במקום שהוא ירושת החכמים שהם הנמצאים בפנים ובמקום הזה הנבואה לא יכולה להיכנס כיון שלא שייך בה נביעה ומעיין אלא קול דממה דקה
נשלח ב-5/3/2012 23:10
למה התורה לא מפרטת את עניין העולם הבא ?
גמרא מכות כ"ג ע"ב
"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה ... שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום
בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתיב (תהילים טו) מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם ...
בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב (ישעיהו לג) הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע ...
בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם <ה'> אלהיך ...
חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר (ישעיהו נו) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה
בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה"
מבואר כאן שהאמונה בה' שהוא החידוש שהתחדש באברהם לא הושלם עדיין באמונה ההיא וגם לא בתורת משה שדיבר אל ה' פנים בפנים אלא רק בזמן הנביאים האחרונים ובזמן אנשי כנסת הגדולה שהם העמידו את התורה כולה על האמונה של הצדיק
את התורה של משה העמיד דוד על אחת עשרה מצוות שורשיות ישעיהו ומיכה המשיכו להעמיק לרכז ולצמצם וחבקוק העמיד הכול על מצווה אחת של אמונה
התמצית של כל עמל הדורות ההם התרכז בתוצאה שאותה ביטא לבסוף חבקוק בנבואתו
ומה שהוא אמר הוא שמבחינת הצדיק אין צורך ביותר מהאמונה בדבר ה' כיון שהמעשיות היא רק פועל יוצא מנקודת האמונה שלו הפנימית שהיא כללית יותר שהוא הפשר היחיד שהוא מייחס לעיקר המציאות שהוא חי בה
בתורה של משה אין עיקרים כיון שהעיקר בה הוא "רוב המעשה"
ולכן עד שבא חבקוק העיקרים עצמם היו תלויים בהכרה המעשית של החיים שבכל מקרה ומעשה נפרד היה צורך להגיע להכרה הנכונה ולשמור בקיום עצמו את המעשה של דרך ה' ולכן הכללים היו תרי"ג שהם הפרטים של המעשים כולם ותמיד צריך לבחור מחדש בהכרה הנכונה ובבורא שהכול שלו
ורק לבסוף אחרי ההרגל בדברי תורה שיצר גם את ההעמקה והקשר הנפשי יותר במצוות רק אז יכול היה חבקוק לנסח את ההוויה של הדעת שמתוכה חי הצדיק והוא הגיע לאמונה בה' שבה ההכרה משוחררת מהצורך להצדיק את עצמה תמיד מתוך המצב הגולמי של העולם והיא כבר קבועה במקום אחד ורק דרכו היא רואה את העולם כולו
וכך מבואר במשנה באבות ג' כ"א "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה--לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה--לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין: אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו."
מבואר כאן שדרך האמת לחכמה היא על ידי רוב המעשה ורק על ידי היסודיות והביסוס של החיים בשורשים למטה רק אז יש את המקום לחכמה של אמת שכל הרוחות של העולם אינם מזיזות אותם מהמקום
יש כאן תהליך של הפיכת המעשים המפורטים לאמונת הלב ועל אף שמציאות האמונה עצמה מפורשת בתורה כבר באברהם בכל זאת מדובר באמונה כללית בלבד ולאבות אכן היה די בה והדרישה מהם הייתה תמיד לבחור כיון שבזמנם היה העולם עדיין חדש ולכן הם עצמם כמו כל יתר בני דורם חיו מתוך ההרגשה של קרבה למקור הקיום ורק כשנפסקה האלילות בעולם באופן כללי אז באה מקומה של האמונה העמוקה יותר שהיא אמונת הצדיק שנמצא אצלו בתשתית הקיום שיש צורך לאדם לרצות אותו ולהפוך את עצמו לחלק ממנה
הצדיק מרגיש שאין למציאות אמת אחרת ולכן הוא עיקר העולם והוא דבר שהחיים עצמם תלויים בו
ולכן מי שמאמין בה' כישראל שבהכרה ובהוויה ההיסטורית שלהם לא היה להם אל אחר באופן טבעי המטרה הפנימית שלהם הוא להצדיק את העולם עצמו ולהחזיר לו את האמת יש בו באופן ובהרגשה הטבעית שבו
ומהסיבה הזאת גם אין לו צורך בהסתמכות על כל המצוות בשביל להיות קרוב לדבר ה' ועל אף שבתורה נאמר "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" שהמעשים הם המייצרים את האמת של החיים בכל זאת די לו באמונה בשביל להעמיד את עצמו כיון שבשבילו האמונה עצמה מחייבת ולכן הפירוט הוא לא עיקר אלא תוצאה שבהמשך
על פי מה שהתבאר אפשר להבין למה התורה לא מפרטת את מציאות העולם הבא והוא כיון שעדיין האמונה לא הייתה של הצדיק באמונתו על הקיום עצמו אלא האמונה הייתה מבחוץ כבורא מצווה ומתוך זרות ופחד בעולם שהוא לא לגמרי מכיר בעולם שבו הישר והטוב הוא מחוץ למציאות של רצון האדם עצמו אלא שהאדם מכיר בכך שהוא מחויב להם וכיון שהציווי היה מתוך העולם מתוך החלק המוחשי שהאדם מרגיש מחויב לו לכן לא היה צורך באמונה כללית יותר ורק לאחר מכן כשהאדם כבר הכיל בהכרה שלו גם את שורש המציאות ואת העובדה שהוא עצמאי בעולם של ה' אז היה לו צורך והוא גם היה יכול להכיל את ההכרה ששורש הקיום שלו הוא מעבר למציאות המוכרת
האם יש חילוק בין ישראל לאומות העולם?
גמרא ר"ה י"ז
"פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י"ב חדש לאחר י"ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת"
והגמרא מעמידה שהוא רק במחצה עוונות ומצטרף אליו עוון של פושע הנ"ל והוא מה שמכריע שכף חובה על אף שה' הוא רב חסד הוא מטה כלפי חסד במקרה כזה של ספק אלא שכיון שמדובר כאן בפושע לכן הוא נידון לחומרה
ובהמשך שם "פושעי ישראל בגופן מאי ניהו אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין פושעי אומות העולם בגופן אמר רב בעבירה"
והדבר מתמיה למה שהדין של ישראל יהיה חמור יותר משל אומות העולם
ויותר מכך במשנה בתחילת פרק חלק בסנהדרין מבואר ההיפך ששם כתוב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" אלא שמפורט שם גם השם של בלעם שלא היה מישראל ומבואר שעולם הבא לא מיוחד לישראל דווקא אלא שבניגוד לאומות העולם שבהם לא מובטח החלק לעולם הבא אלא כל אחד נידון לגופו בישראל הוא מובטח מראש לכל יחיד
מבואר כאן שהכול הוא על פי רוב המעשה וזה בין בישראל ובין באומות העולם אלא שבמקום שהאדם היה חוטא והוא גם פושע בדעת במצב כזה אין עליו רחמים [והוא כדברי הגמרא סנהדרין צ"ב א' "אמר ר' אלעזר כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר (ישעיהו כז, יא) כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו"]
בישראל הדעת היא יותר טהורה והוא הקרקפתא דמנח תפילין שיש בו את היצירה של הדעת כעולם נפרד לגמרי כיון שיש בו את הקדושה של המחשבה כעוגן ולכן יש לו את היכולת להכיל את יראת ה' הטהורה ולכן מי שנמצא בעולם הזה הוא קבוע בעולם הבא כיון שהוא לא מוגבל לעולם הזה ומצד שני ברגע שהוא יוצא מזה שהוא יוצא מהדעת ברגע זה הוא הופך לפושע ישראל בגופו ואם הוא גם רשע בחייו כך שלא רק שאין לו דעת גם אין לו רוח, אדם כזה נשמתו נשרפת כיון שלא נותר בו כל עילה לקיום
ולעומת זאת באומות העולם כיון שהדעת שהם נולדים אליה הוא במקום נמוך יותר לכן המרידה שלו היא רק בעבירה [זנות] שבכך הוא כופר בדעת היותר בסיסית שהאדם נולד אליה ולכן אם זה בצירוף השחתה של מידות בין אדם לחברו גם אדם כזה אין לו מקום בעולם הנשמות ולכן הנשמה שלו נשרפת
ובקצרה – החטא הגדול ביותר הוא חטא המרידה בדעת שהוא התוקף של החלק הישר שבאדם ישראל מובטחים בדעת שיש בהם ולכן הם מובטחים בכך שהם בני העולם הבא ואילו אומות העולם שאין להם הבטחה כזאת כל אחד נידון על פי מעשיו וכבר אמרו חז"ל בבא קמא ל"ח א' "ר"מ אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול ת"ל (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" וההבדל הוא רק שישראל הם מצווים ועושים והנכרי אינו מצווה ועושה (גמ' שם) והוא הקרבה שהוא ההבטחה וכנ"ל
האם ליהודי חילוני ישר דרך יש חלק לעולם הבא?
מסתבר שהוא כגוי כיון שלא הייתה לו מרידה
מה דין שנה ופירש?
קשה מכולם, בדרך כלל אין לו מנחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא [נראה שרוב הדתלשי"ם או שהם לא ממש שנו או שהם לא ממש פירשו]
נשלח ב-6/3/2012 03:03
דעת האבן עזרא בעניין,
אבן עזרא דברים פרק לב פסוק לט
(לט) אני אני פעמים, כמו אנכי אנכי (ישעי' נא, יב), או כי אני הוא ולא אשנה. והוא הנכון. כי אין עמו פועל אני הוא שהמתי את ישראל, ואני אחיה אותם. והנה הם לא נצלו. ואין מציל אתכם מידי, גם אתם מידי עד עשותי את המשפט בכם. ורבים אומרים, כי מזה הכתוב נלמוד חיי העולם הבא. והעד, שאמר בתחלה אמית, ואחר כך אחיה. וכן ה' ממית ומחיה (ש"א ב, ו), והעד: ה' מוריד שאול ויעל (שם שם). ואחרים אמרו, מפסוק ואך את דמכם לנפשותיכם (ברא' ט, ה). גם וצדקה תהיה לנו (דברים ו, כה), כי היא חייך בעולם הבא, ואורך ימיך בעולם הזה. למען ייטב לך (דברים ה, טז). ורבינו האיי ז"ל אמר, כי לא הוצרך הכתוב לפרש דבר העולם הבא, כי היה ידוע בהעתקה. ולפי דעתי, שהתורה נתנה לכל, לא לאחד לבדו. ודבר העולם הבא לא יבינו אחד מני אלף, כי עמוק הוא. ושכר העולם הבא תלוי בדבר הנשמה. והנה הוא חלף עבודת הלב, ועבודתו להתבונן מעשה השם, כי הם הסולם לעלות בו אל מעלה דעת השם, שהוא העיקר. והנה גם התורה ביארה למשכיל דבר עץ החיים. והנה יש כח לנצח הכרובים, והאוכל מעץ החיים וחי לעולם כמלאכי השרת, וכן במזמור לבני קרח, שמעו זאת כל העמים (תה' מט, ב), והסוד אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה (שם שם, טז), וכן אחר כבוד תקחני (שם עג, כד). והנה עם שניהם לקיחה, כאשר עם דבר חנוך ואליהו. ואחר שאמר ויקר פדיון נפשם (שם מט, ט), איך אמר יפדה נפשי. והמשכיל יבין:
לדעתו רק שנים זכו בכך, חנוך ואליהו,
נשלח ב-7/3/2012 00:09
מקס לא הצלחתי להבין איך הגעת לזה שרק שני אלו זכו בכך
ובדברים שאני כתבתי בהודעה הקודמת אני לא מצליח להבין את המשפט האחרון שכתבתי ואולי האשמה היא בשעה המאוחרת שבה כתבתי אותה..
