פורסם בפורום שמותר להזכיר את שמו.

זרק טלוויזיה מהקומה השלישית - ונעצר משטרת צפת עצרה תושב שהשליך מכשיר טלוויזיה מחלון ביתו בקומה השלישית • עורך-דינו הסביר: "החשוד עשה זאת בגלל ציווי של רב להרחיק את הטלויזיה מהבית" יקי אדמקר, בחדרי חרדים 12:58 11/03/2012

7

משליכים טלויזיות. צילום אילוסטרציה: יעקב נחומי במשטרת צפת התקבל לפני כמה ימים דיווח על תושב העיר שהשליך מכשיר טלוויזיה שהיה ברשותו - מחלון ביתו שבקומה השלישית. הזורק נעצר על ידי השוטרים, למרות שלא נגרם נזק. בדיון שנערך בבית משפט השלום בנצרת בנושא הארכת מעצרו, אמר נציג המשטרה כי הזורק ביצע את המעשה עקב "ציווי רבני" ובכך היווה "סכנה לעוברים ושבים". עורך דינו, בני הראל, שייצג את החשוד מטעם הסנגוריה הציבורית, ביקש לשחררו. בית המשפט שחרר את החשוד בתנאים מגבילים בתום מעצר של יומיים. בתגובה ל'ידיעות אחרונות', אמר הראל: "החשוד הודה במעשה המיוחס לו וטען שעשה זאת בגלל ציווי של הרב להרחיק את הטלוויזיה מהבית".

ברוך שכיוונתי לדעתך, ר' מיכאל!...

מיכי

יפה כתבת.

ועם כל זאת, האם הדוגמא שפתחה את האשכול היא יוצאת דופן, או, הלוואי, שקרית?

הוצעו כאן כמה חילוקים וסוגים.

א. שאלה פרטית מול שאלה כללית.

ואני מוסיף:

ב. להכיר את האיש העומד מולך.

חוששני שתוך כדי המטרה החינוכית של הקנית הערכה למצוות, נוסח "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", אנו, המשתמשים בניסוחים כאלו, מעבירים מסר שבאמת הציווי הפורמלי הוא לבדו קיים.

במקרים קיצוניים, אצל אנשים קיצוניים, זה יכול להגיע לידי כפיה, כפייתיות, אולי התנהגות חסרת אחריות, גם אלימות.

הזכרתי דוגמא נפוצה לצערי של שריפת חמץ ברשות הרבים, ליד בנינים שניזוקים מן העשן. זה קורה פעם בשנה, אבל זה קורה.

נכון שאולי כרכתי יחד תופעות שונות שהמכנה המשותף שלהן עלול להטעות. והוא, כאמור, התמקדות בערכים מסוג מסויים, תוך התעלמות משיקולים נוספים.

ואולי גם אני הקצנתי בדוגמא זו?

אנסה להבהיר תוך שאני חוזר על דברים שכתבתי בעבר.

האחריות על הרבנים והמנהיגים.

האחריות על המחנכים.

במה להתמקד. במה לא. מה להציג כמחייב. מה יש להוסיף כאשר מלמדים הלכות וכאשר מנחילים ערכים.

אוסיף הסבר שלא תמיד חושבים עליו.

כל אמירה שהיא נאמרת על רקע משותף, על סמך הנחות יסוד המשותפות לדובר ולשומע, או השומעים.

(אמירות שנמסרות לרבים מגיעות רחוק. ולעתים הן נתפסות באופן מוקצן וכנגד זה ממש אין מה לעשות).

יש לנו אם כן מספר מעגלים.

א. המעגל המיידי של הדובר מול השומע.

ב. המעגל הרחב של שומעי שיעור.

ג. המעגל המתפשט של אלו שהשיעור יגיע אליהם למרחוק.

כאשר הרב עונה על שאלה, או נותן עצה, עליו לוודא שהוא נענה ליותר מאשר שאלה (האם מותר להחזיק טלויזיה? האם צריך לחזור לעיר מופצצת ברקטות או שמותר להישאר או שחייבים להישאר בעורף? - דוגמאות אקטואליות).

אביא דוגמא רחוקה. בגמרא דנו במי שהלכו באחד משני שבילים, אחד מהם טהור, אחד מהם יש בו מת המטמא. ועשו טהרות. אם שואל אחד, הטהרות בחזקתן (ספק טומאה ברה"ר). אם נשאלת השאלה על שניהם כאחת, לפי שאי אפשר שיהיו שניהם טהורים, מטמאים את שניהם ואת טהרותיהם.

 ויש עוד דוגמאות רבות הדומות לזה.

כלומר, חלק ממנגנון התשובה הוא לברר כיצד היא נתפסת אצל השומע.

נמצא שכל תשובה שתימסר לשואל צריכה לעבור שני מנגנוני בירור.

1. השאלה עצמה. מותר או אסור.

2. האופן שבו התשובה תיתפס אצל השומע ותשפיע עליו: עכשו, לאחר זמן. על סביבתו, עכשו ולאחר זמן.

שוב, יש לדרג את הבעיות שאמירה תשובה צריכה להתמודד עמהן, או עלולה ליצור. זו רשימה אולי אינסופית או גדולה מאד, אבל אין אני פטור מלנסות להכין אותה. ולמרות שהיא נראית ארוכה מאד, אפשר שיש כאן רק כמה נושאים יסודיים, ובזה פניתי לעזרה לחברי היקרים כאן.

אוסיף ניתוח של מקרה אחד לדוגמא, אף הוא מן הדיווחים של בח"ח מימים אלו. קודם רמזתי על המעשה ועכשו אפרט.

מעשה בתושב אופקים שמופצצת ששהה בבני ברק. לפי הדיווח, הוא פנה לרב שטיינמן ושאל אם לחזור לעירו או להישאר בבני ברק.

הרב הורה לו להישאר.

כך דווח.

מסתבר, כפי שהעירו בבח"ח, שמדובר במי שפחד מאד, והרב  יעץ לו לפי צרכיו. יתכן כמובן שהתשובה מבוססת על הרעיון הכללי שיש לברוח ממקום סכנה. אם כי לא ברור האם ניתן להפוך עצה כזו לכלל (המבחן הקנטיאני).

איך יצאה העצה לרשות הרבים איני יודע. אפשר אפילו שהרב הגביל את העצה ואף ביקש לא לפרסם אותה. מה שמראה שלא תמיד ניתן למנוע תפוצה. (יש דוגמא מעניינת בספר החדש של מאמרי ואגרות הגרי"ד סולוביצ'יק "איש על העדה". וכמדומה שחז"ל עמדו על כך באמרם לא לומר דבר שאינו נשמע כי סופו להישמע).

ברור שאם גם הרב הבהיר שמדובר בתשובה אישית, אי אפשר למנוע שהשואל יפיץ אחר כך את התשובה באופן שאינו חושף את חולשתו, אם זה היה המצב.

אני מעלה הרהור נוסף על כל האחרים, גם אם הארכתי.

האם אין זה נכון שבזמננו, עידן הפירסום המתוקשר, יש בעייתיות חריפה בהרבה בפירסום ובהכללה מאשר בימי חז"ל, כאשר שאלות היו פרטיות והתשובות לא נודעו?

והפעם אני מסיים: אחד הדברים הטובים בתורה שבעל פה, באופן פרדוקסלי, הוא שהיא נשכחת. לא כל תשובה פרטית הופכת לרכוש הציבור וחלק מן המסורת. רוב המסורת תישכח, ומוטב לה כך, מפני שאין בה צורך (נניח שהיא מקרה פרטי של כלל שכבר ידוע, או שניתן להסיק אותה מחדש, או שהיא אפילו מהווה חריג לכלל הראוי לרבים).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ר' מיכי,
דומני שאתה לא מכיר מספיק את סגנון הרבנים של בעלי תשובה מהסוג המדובר. (הרב ? אמנון יצחק הוא המפורסם שבהם)  מהכרות מסוימת עם הנ"ל , אני מרשה לעצמי להעריך שלא מדובר על מצב בו הרב אמר להוציא את הטלויזיה מהבית והנ"ל הבין מליבו שהכוונה היא לזרוק אותה מקומה שלישית... 
                                 

מיכי

מתוך דבריך מצאתי עיקרון שהיה חסר לי (שכחתי, לא חשבתי, לכן טוב שיש אשכול והזדמנות ללמוד). כל מה שהרב אומר, כמו כל מה שאנו אומרים לזולתנו, בנוי על כך שהמקבל העצה ישלים את הפרטים החסרים בעצמו.

וגם בגמרא מצאנו את הרעיון של "אתקפתא", כאשר מכוחה של סברה שואלים על מסורת בלתי אפשרית.

לפיכך, הרב שיורה על מצוה או מעשה פסולים אין לשמוע לו ויש לשאול מה רצה.

אמנם, יתכן שהאופן שבו מציגים אצלנו את "אמונת החכמים" (אל תחשוב, אינך מבין, אתה קטן, הוא גדול, רק תעשה, אפילו אומר על ימין שהיא שמאל) ואת המצוה (לא התפקיד שלנו להבין, רק לעשות. גזירת הכתוב). יתכן שאלו תורמים לחוסר היכולת לבדוק מה שנמסר.

מה שכתבתי אינו נוגע ספציפית לסיפור הטלויזיה. סהדי במרומים שאיני מחסידי ר' אמנון יצחק (אלא להפך), אבל לא הייתי תולה בו את השטות הזו שסופרה בעיתון. מבחינתי אין זה אלא קולב לתלות עליו את פתיחת האשכול.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני,
נקודה נוספת בנוגע לתפיסת אמונת חכמים, חשוב לזכור שבהרבה מקרים (בפרט אצל בעלי תשובה שזה מקרוב התחילו לשמור תורה ומצוות) הם באמת לא יודעים גם באופן כללי , ובפרט לא בנוגע להפרדת טפל מעיקר ולקביעת סדר עדיפויות וכד'. הבעיה היותר גדולה היא שלעתים קרובות מדי גם רבותיהם לא למדני או חכמי הדור, מה שיוצר תמונה מסולפת של התורה אצל קבוצות שלמות ודי גדולות, לעתים גם בתמיכת מה שמכונה "גדולים", מתוך שיקול (נכון לטעמי) שטוב שרבים ישמרו שבת וכד' ויתקרבו דרך רבנים מהסוג הנ"ל, אך מבלי לקחת אחריות מספקת על תוצרי הלואי הבעייתים של התופעה הזו.
                    ויש מה להוסיף בענין הזה.