אני מרגיש - משמע, אני צודק!

להביע רגשות? אפשר. יש לזה משמעות מבחינה דיונית? לא.

לכל דבר שמביאים לכאן כטיעון צריך להיות דבר שניתן להעריך, לבקר, לשכנע, להשתכנע או בקיצור - לדון עליו.

ממש לא משנה אם תקרא לטיעונים שלך אמוציות, אינטואיציות או תחושות ראשוניות. למאי נפקא מינה?

כל זמן שלא מדובר בטיעון הגיוני - אין לו שום ערך דיוני.
הבאת כדוגמא את עקרון הסיבתיות. כלל לא ברור לאיזה עניין. אם שני מתדיינים מסכימים לעיקרון זה, אין זה משנה כלל האם ניתן להסבירו והאם יש לו הוכחות. אם שני מתדיינים חולקים הרגשה (או אינטואיציה או איזו הגדרה אחרת שתתאים לך) כי מפלצת הספגטי בראה את העולם ועל בסיס ההנחה הזו הם מעונינים לדון - בבקשה.
אך אם הדיון הוא על עצם קיומה של מפלצת הספגטי, וטיעונו של אחד המתדיינים הינו "אני מרגיש שהיא קיימת" - אין כל ערך לויכוח. אין לויכוח זה שום מקום, לא פה ולא בשום במה דיונית. יתכבד נא ויילך לו אל הפסיכולוג שלו ויברר עם עצמו את תחושותיו, הרגשותיו ואינטאיציותיו.

[סליחה על ההתפרצות, אבל נראה לי שאם ב"עובדות" עסקינן, כדאי לדייק בהן.
"אינטואיציה", כפי שהוכיחו מחקרים שונים (אם אין לי מקור ספציפי לציטוט, האם זה הופך את אמירתי ל"רגשית"?), אינה "רגש". היא ביטוי לאיסוף נתונים, בלתי-מודע, ממקורות שונים - קריאה, מפגש, וכו'. כלומר, אם אני יכולה לצטט במדוייק את המקור ממנו למדתי עובדה מסויימת, זו אינה אינטואיציה, אולם אם אני יודעת (*) עובדה מסויימת בלי יכולת להגדיר מאין ואגדיר זאת כ"אינטואיציה", סביר שלמדתי את הדברים באופן בלתי מודע (מניסיון החיים שלי). 
אני יכולה להניח שאנשים בעלי אינטואיציות חזקות יותר, הם כאלה שיכולות הלמידה שלהם "מן החיים" גבוהות יותר (לתקשר היטב - באין באופן מילולי ובין באופן שאינו מילולי - ולהבין דבר מתוך דבר, למשל).

-------------
(*) המילה "יודעת" בהקשר זה היא כמובן בעייתית, שכן ניסון החיים שלי יכול להוביל אותי ל"ידיעה" של דברים הזויים לחלוטין ובלתי ריאליים לגמרי (שיהודים הם מלוכלכים, שגברים הם מסוכנים, שנשים הן טיפשות...). ולכן,
(אולי) ככל ידיעה, גם הידיעות האינטואיטיביות שלנו הן אמת, רק כל עוד לא הוכח אחרת...]

[סליחה על ההתפרצות, אבל נראה לי שאם ב"עובדות" עסקינן, כדאי לדייק בהן.
"אינטואיציה", כפי שהוכיחו מחקרים שונים (אם אין לי מקור ספציפי לציטוט, האם זה הופך את אמירתי ל"רגשית"?), אינה "רגש". היא ביטוי לאיסוף נתונים, בלתי-מודע, ממקורות שונים - קריאה, מפגש, וכו'. כלומר, אם אני יכולה לצטט במדוייק את המקור ממנו למדתי עובדה מסויימת, זו אינה אינטואיציה, אולם אם אני יודעת (*) עובדה מסויימת בלי יכולת להגדיר מאין  
(תחושה שאנשים רבים יגדירו, באופן טבעי כ"אינטואיציה"), סביר שלמדתי את הדברים באופן בלתי מודע (מניסיון החיים של, למשל). 
אני יכולה להניח שאנשים בעלי אינטואיציות חזקות יותר (שמוכחות כצודקות פעמים רבות), הם כאלה שיכולות הלמידה שלהם "מן החיים" גבוהות יותר (הכישרון לתקשר היטב - בין באופן מילולי ובין באופן שאינו מילולי - ולהבין דבר מתוך דבר, למשל).

-------------
(*) המילה "יודעת" בהקשר זה היא כמובן בעייתית, שכן ניסון החיים שלי יכול להוביל אותי ל"ידיעה" של דברים הזויים לחלוטין ובלתי ריאליים לגמרי (שיהודים הם מלוכלכים, שגברים הם מסוכנים, שנשים הן טיפשות...). ולכן,
(אולי) ככל ידיעה, גם הידיעות האינטואיטיביות שלנו הן אמת, רק כל עוד לא הוכח אחרת...]

אלי

איקון ירוק על השאלה החשובה.

אני כמובן נמצא בצד של מיכי ואמשלום (ואיקונים ירוקים להם).

אוסיף אמנם הבהרות מסוגים שונים. ואציע מה לדעתי מונח בדבריך ומדוע הם עושים רושם נכון אך הם עדיין מצמצמים מדי.

התחומים שעליהם עשויים חוקרים לדון מתחלקים לפי מקור הידע שלהם.

א. נתוני חישה.

אלו הם הנתונים הראשוניים והבלתי מעורערים של עולמנו. האמפיריציסט יאמר שזה כל מה שיש, שכל מידע וידע בא מן הנסיון.

הראיה, השמיעה, המישוש, הריח, ולמעשה עוד חושים או מתווכים משתתפים בבנית תמונת העולם שלנו. זה מתחיל בגיל כה מוקדם עוד לפני המושגים שלנו, שצומחים במקביל ואחר כך.

יש חושדים גם בנתונים החושיים. קאנט טען שאנו מכירים את העולם החיצון מעובד ולא כפי שהוא, ודומה שהמחקר של המוח מצדיק את הערכתו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שיש נתון קשיח מחוץ לנו שעליו אנו למדים מן החושים ועליו אי אפשר להתווכח. אם שוללים אותו, מה נשאר.

דוגמא: אנו באותו חדר. אתה טוען שיש כאן אדם בעל זקן לבן ארוך ואישיות מרשימה וזה סבא שלך או שזה אליהו הנביא. אם אני גם כן רואה אותו, אסכים שיש כאן אדם (אבל לגבי אליהו ארצה בירור נוסף). אם איני רואה אותו, ואני סבור שאני בריא ושלם, אדחה את דבריך ואולי אציע לך לפנות לטיפול, או שאניח שאתה אדם קדוש הרואה התגלויות. (יש  תיעוד על תופעות כאלו בתולדות עמנו ולא רק אצלנו אלא גם אצל אחרים להבדיל).

2. עדות המכשירים. זה נחשב לחלק האמין ביותר במידע שיש בידנו. אנו עשויים להתווכח על הזהות הנכונה של צבע או של קול, מה גובהו, אבל אם מביאים את המכשירים הנכונים, אפשר למדוד אורך גל וגובה של צליל.

למעשה, אי אפשר להשתמש במכשיר בלי לקנות יחד עם זה את התיאוריה לגביו, אבל לא נסתבך מדי.

שני הסעיפים הראשונים עוסקים בעולם החיצון שכולנו חיים בתוכו. אבל אין זה הכל. יש לכל אחד מאיתנו עולם פרטי. אנו לומדים בגיל צעיר שלכל אחד מאיתנו עולם פרטי ושאין אחר יכול לבקר בעולמי שלי ואני יכול רק לשתף אחרים בסיפורים אודותיו. ובכל זאת, דומה שיש כללים מוגדרים למה שקורה בו. (מי שחושד שרק לו עצמו יש עולם פרטי ואחרים הם חסרי תודעה נקרא "סוליפסיסט" וזו שאלה מעניינת בפילוסופיה כיצד מוכיחים שהסוליפסיסט טועה ואין הוא חי בעולם שבו רק הוא אדם בעל תודעה. אנו בטוחים ויודעים שהוא טועה, אבל מהיכן כל אחד מאתנו יודע שיש עוד אנשים בעולם? אני מאריך כדי להראות עד כמה שאלות פשוטות לעתים הן כקוץ שקשה לשלפו ואין להן פתרון קל).

יש סוגים שונים של ידע המתקבל מן העולם הפנימי. כיון שהוא פרטי, אי אפשר כמעט להשוותו לשל אחרים. אני עשוי כמובן לספר עליו. וגם כאן ניתן להבדיל סוגים.

3. תחושות כמו כאב. האם ניתן להכחיש דברי מי שטוען שיש לו כאב שינים? אפשר לחשוב שהוא משקר, אבל ודאי שדבריו בעלי משמעות, כפי שכל אחד שסבל פעם מכאב שינים יכול להעיד.

לתחושות רבות ניתן למצוא בדיקה אמפירית חיצונית. כמובן, זה לא מעיד שהדובר אומר אמת אבל זה כן מעיד שדבריו בעלי משמעות.

4. יש השערות שאנו מגלים מתוך עצמנו, כדוגמת מה שכתבה אמשלום. אני פוגש אדם ומניח לגביו השערות משלי. הוא אמין - או לא. הוא חביב עלי - או לא. יתכן שמסקנותי אלו חפוזות ומוטעות ויתכן שהן מדוייקות להפליא (ובגיל צעיר מגיע היום שבו אנו דנים על רשמים ראשונים, אם הם נכונים או מטעים). כפי שכתבה אמשלום, זו לא אינטואיציה ראשונית כמו שמיעת קול או ראית אור אלא כנראה היסק בלתי מודע על סמך היכרות עם מאפיינים של האדם (הוא דומה לחבר שלי מגן הילדים, ואז זה תלוי אם אהבתי אותו או לא).

5. בתוך העולם הפנימי יש סוג של חויות שעשויות להיות משותפות. ניתן לספר עליהן, לדווח עליהן. ניתן אפילו לנסות למיינן. חלק מאותן חויות ניתן להגדיר כמיסטיות או התגלותיות. חלק ייחודיות. הן כדוגמת "העין השלישית" של המיסטיקאי (עם מלוא ההערכה לפרופסור שרפשטיין על הניתוח של הנושא) וחלקן עשויות להיות משותפות לכל אדם (חוית התפילה והקשר עם מישהו אינסופי: שליירמכר ורודולף אוטו הגויים ולהבדיל הגרי"ד סולוביצ'יק).

לגבי חויות אלו ניתן להעלות את טענות הנגד הבאות:

א. אתה מספר על משהו שאיני מכיר כלל.

השאלה היא אם באמת בן השיח שלי לא חש את זה מעולם. אני עלול לחשוד בו בעוני רגשי, אינטלקטואלי ודתי.

הדיון קשה מאד כי צריך לאפיין על מה שנינו מדברים, והאם החויה מוכרת. אבל אני סבור שניתן לנסות לעשות זאת.

כדאי להביא כאן דוגמאות.

המחב"ת: כשאתה עומד מול הכותל, אתה חש חלק מהעם, חלק מההיסטוריה, עומד לפני בורא עולם.

המתלהב: נכון!

הספקן: אין כזה דבר.

המחב"ת: חפש בזכרונותיך הקדומים ביותר. האם לא חשת אי פעם שאתה עומד לפני ישות גדולה ועצומה שדואגת לך, שאוהבת אותך?

ב. ניתן לטעון שתחושות כאלו הן פשוט שימוש שגוי בחויות, אולי בחויות ילדות מוקדמות (הילד חש כמו בדוגמא הקודמת לגבי אמו ואביו, וחלק מזה טרום המשגתי, אולי אפילו מזמן השהות ברחם האם).

בהמשך לדוגמא הקודמת, הספקן יאמר:

התחושה שאתה מדבר עליה, היא פשוט שימוש בחויות ינקות שהן כמובן עזות מאד מטבען אבל צריך לדעת לא לייחס להן חשיבות שלא במקומן הנכון.

על זה יכול לענות הגרי"ד:

כן, אבל החויות האלו הן הבסיס שה' העניק לנו כדי שדרכו נכיר אותו יותר טוב, או לפחות נעלה על דרך ההיכרות עמו.

והוא יספר על חויות הילדות שלו על ברכי סבו בבית הכנסת או בשיעור והחויה הדתית שחוה.

אני סבור שמן הדיון הארוך הזה ניתן לראות שלחויות כאלו יש משמעות והן מדברות אלינו. האם הן ראיות למשהו? אני סבור שכן אבל ודאי שאין הן ברמה של נתון מספרי הנמדד במכשירים או קליטה של נתון חושי. ועם זאת יש לדעת שהיו בהיסטוריה בני אדם שחויות אלו היו כה עוצמתיות, כה אבידנטיות (ברורות שאי אפשר להכחישן. לצערי איני מכיר מילה עברית מתאימה), עד שמסרו למענן את חייהם. לעתים אחרים גם מסרו את חייהם על זה. אבל זה סיפור אחר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אלי,

כמדומה שעיקר הדיונים הנערכים כאן הם על מידת סבירותה של הדת/המסורת. כולה ("אופציית הפיקציה"), או חלקים ממנה (כגון משיחיות חבדית, נחנחים ברסלבים, הדג המדבר ודומיהם). ההכרעה בסופו של דיון אכן מסתמכת לעיתים קרובות על אינטואיציה הנובעת ממשקל הטיעונים, באופן סובייקטיבי. אז באמת מסתיים הדיון.

בפרפראזה על דברי הרמב"ן בהקדמת ספרו מלחמות השם, ניתן לומר:

כי יודע כל לומד אמונתינו שאין במחלוקת מפרשיה ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות. שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה. אבל נשים כל מאודינו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הישר והנכון. וזאת תכלית יכולתנו וכוונת כל חכם וירא אלוקים בחכמת האמונה.

מיימוני,

העובדה שאותה חוויה רליגיוזית משמשת או גם ממש משותפת להגרי"ד ולרודולף אוטו, אבל אחד הנו נוצרי אדוק והשני יהודי אורטודוקסי, אומרת דרשני לאפשרות השימוש בה כקנה מידה לדיון, אימות והכרעה.

וודאי שאינטואיציה אינה 'רגש', אבל בפירוש יכול להיות מעורב בה רגשות, היינו שה'ידיעה' העולה מהאינטואיציה יכולה להיות מעורבת מהרבה 'הרגשים' וגם הרבה 'נטיות הלב' של האדם שהם תמיד מתערבבים בהחלטותיו ומסקנותיו. וגם מעורב בה הרבה מיני ידיעות שהם כשלעצמם ידועים כשיקריים אבל נמצאים במוח כפאקט(מחינוך או מטעות נושנת וכדומה)ועכשיו ניכנסים בלא רצון לתמונה הכוללת. אבל עיקר הבעיה באינטואיציה, היא הכשלים הלוגיים. כי אם כשאדם מחשב בדיקדוק הוא צריך לסלק כמה וכמה כשלים לוגיים, כ"ש וכ"ש כשהמוח מעביר בסריקה אחת ענינים הרבה וטוחנם זו בזו. ועוד בעייה יש והיא ה'דמיון'(חיבורי ענינים שאינם קשורים במציאות), שמיתערבב הרבה דמיונות בחישובי האינטואיציה.

וא"כ ארבעה הם המעורבים בחישובי המוח המהירים שנקראים אינטואיציה
1 הרגשים
2 נטיות לב ורצונות אישיים
3טעויות נושנות ומוסכמות שוגים
4כשלים לוגיים הרבה
5דמיון

ספרן

יפה כתבת.

אני משער שהגרי"ד היה עונה כך:

גם לגויים יש חויות דתיות. וכי הם אינם בני אדם, ברואים בצלם?

רק שאנו, היהודים, זכינו לקבל תורה מסיני ופרשנות אמיתית לרגשותינו הראשוניים האלו שאנו מכנים "חויה דתית".

את שליירמכר לא קראתי ולא למדתי ואיני יודע אלא שהגדיר את הדת כמבוססת על רגש של תלות. את זה ודאי שהרב סולוביצ'יק יכול לקבל - וגם אני. את אוטו אפשר לקרוא בעברית, בתירגום חדש (ומומלץ). גם אצלו ניתן לדעתי להבחין בין הקוטב של החויה לבין הפרשנות שצומחת מסביב. למשל, הוא יטען שניתן לחוש את הנומינוזי (האלוהי) במובן של סופי מול האינסופי והמוחלט. זה ממש מזכיר את הרמב"ם (האדם ידע שהוא בריה קלה מול תמים דעים) אבל אצל אוטו יש גם רגשות אשמה (ולמעשה גם אצל הרמב"ם יש זלזול עצמי והדברים ראויים לדיון).

כאן אני כבר מציג את דעותי שלי: סבורני שכולנו, כל בני האדם, אם נולדנו עם הכישורים המינימליים, אנו יכולים להכיר את אלוקים ואת המוחלט. דקארט חוה זאת (לאחר שזיהה את האני שאי אפשר להטיל ספק בקיומו זיהה גם את האינסופי שהוא סופי למולו, אינסופי שמושגו אינו בנוי רק משלילת הסופי), אוטו זיהה זאת, וכן אצלנו הרמב"ם והרב סולוביצ'יק. אולם האופן שבו אנו מפרשים את הנוכחות האלוקית משתנה מאדם לאדם ומדת לדת, ובוודאי תפיסתו תלוית תרבות.

מעתה יש לשאול איזו תרבות מדייקת יותר. הדאיסט יאמר מן הסתם שכולם משקפים את אותה אמת ראשונית. כיהודי וכפילוסוף יהודי אני סבור שהפרשנות שלנו, היהודית, נקיה יותר ומדוייקת יותר - לפחות אצל הפילוסופים (להבדיל מרוב המקובלים) שבינינו.

לפיכך אני מבצע כאן את הלהטוט הבא: אני מאמץ את הדיווח על חויות דתיות בכל התרבויות האנושיות אבל דוחה את הפרשנות שנקשרת סביבו. אני כן מסתמך על נתון ראשוני זה של החויה הדתית שאמור להיות משותף לכל בני האדם. ואני מבקש להתעכב ולפני שבונים עליו תילי תילים של "מיהו ה' " ו"מה הוא רוצה מאיתנו" אני מציע להפעיל שיקול דעת פילוסופי. שיקול זה יאפשר לנו להבדיל בין תכלת לקלא אילן, (=משל מהגמרא לשני דברים קרובים מאד שאחד ראוי והשני לא), בין מונותיאיזם צרוף כפי שכינוהו לבין פוליתיאיזם מחופש למונותיאיזם. בין דת שקוראת להתפתחות האדם, לבין דת שמסבכת את האדם ברגשות אשמה, בסיגופים, בעינוי של עצמו ואחרים.

לאן יוביל ניתוח כזה? האם אין הוא באמת קורא לאדם, במיוחד המודרני, לזנוח כל פרשנות דתית, גם זו שלנו? זו שאלה קשה מאד ולא סימפטית.

העולה מדברי הוא שיש להבדיל בין החויה הדתית הראשונית לבין פרשנויותיה. תיאורי חויות כאלו אפשר למצוא, כפי שכתבתי, אצל דקארט, אוטו ובוודאי גם אחרים שאיני זוכר כרגע. אך יש בכל חויה כזו להבדיל בין התוכן הראשוני, שאני משער את קיומו ומניח שהוא זהה אצל כולנו, גם אצלי ואצלך ואצל אלי ס. וייתכן, ובין הפרשנות שניתנת לו.

ואת הפרשנויות ניתן לדרג על ציר או למצער לחלק לשתי קטגוריות. פרשנויות בונות ופרשנויות מזיקות. הסוג השני כולל את הנצרות, ואם ארשה לעצמי ביטוי חריף מאד, מדי, גם פרשנויות בתוך הקבלה והחסידות (למשל הדרישה לסיגופים או לעינויים ככפרה). ניתן בהחלט לטעון נגדי שהחלוקה שלי שרירותית, מלאכותית וגם בהחלט מסתמכת על העדפה שאני מעניק לדתי שלי, כפי שהיו יכולים לטעון אלי ס. וייתכן. תשובתי לטענה האחרונה תהיה שהחלוקה שלי מושתתת על אינטואיציות פילוסופיות ומוסריות, אבל לעתים דומה בעיני שאני היחיד שמחזיק בתובנות האלו המיימוניות ועוד מצפה שכולם יאמצו אותן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מימוני

אם הבנתיך נכון, הכל בנוי על חוויות דתיות הנפוצות באנושות, ומכאן אתה בוחר באפשרות המוקשית פחות.

1.      א.  האם בדקת את דתות המזרח? 

2.       ב. חושבני שבעולמו של נכד נכדך החוויות האלו תהיינה נדירות יחסית בעולם המערבי ועיקר תפוצתן יהיה בעולם המוסלמי. זה ישנה לגבישיקול דעתו?