מה זאת תרבות?

א. תרבות הינה טיפוח רוח הלאום והכלל לכוונו אל תכליתו.

ב. תרבות אפשרית רק כאשר הלאום בן-חורין בארצו, מחובר למקורותיו, מכבד ומעריך את חכמיו.

ג. לאורך ההיסטוריה כל אחת מאומות העולם מתעלה או יורדת, בהתאם להצלחתה התרבותית. דהיינו, כל עוד החזון הרוחני פועל במחשבה ובמעשה בחיי הלאום, הרי הוא מתעלה. אולם כאשר חל קלקול מדות והלאום מתרחק מחזון אבותיו, הרי הוא נשחת ומתבולל.

ד. תרבות ישראלית היתה קיימת בתקופת בית ראשון, כביטוי לסגולת ישראל. שריד לה נותר לדורות הבאים בספרי דוד ושלמה ובחזון הנביאים. בתקופת בית שני, עקב השלטון היווני בא"י, נעשתה הפרדה בין תורה לתרבות, עד שהפרושים מיעטו לעסוק בתרבות, ואילו המתיוונים והצדוקים הלכו שבי אחרי תרבות זרה והתרחקו מהתורה.

ה. מאחר שאומות העולם לא קיבלו את התורה, הרי שמקום התרבות חשוב יותר אצלן מאשר אצל ישראל. לפיכך, או ששומרות בקנאות על תרבותן כדת פרימיטיבית, או שמתייגעות על שיפור תרבותן.

ו. במקומות בהם תרבות אומות העולם היתה נחשלת, היהדות התקיימה ללא בעיות בצורה אותה קיבלה בתקופת הגאונים.

ז. במקומות בהם תרבות אומות העולם התפתחה והתעלתה, או שחכמי ישראל יצרו תרבות יהודית מקורית המרוממת את הרוח ומשיבה את הנפש ובדרך זו שמרו על כבוד ישראל, או שכח התרבות הבא מבחוץ משך את ההמון להתבוללות. לדוגמא, חכמי ספרד בתקופת הראשונים, עת התרבות הערבית התעלתה בפילוסופיה ובמדעים ובספרות, הצליחו ליצור תרבות עשירה ומקורית. להבדיל, בתקופת הנאורות חכמי יהדות איטליה וגרמניה גימגמו ביחס להתפתחות התרבותית של אומות אירופה המערבית, והתוצאה היתה שהן ההשכלה והן הסתגרות הרבנים הביאו לרפורמה ולחילון ולהתבוללות.

ח. בתקופה המודרנית התרבות הכללית הולכת וממלאת את חללו של עולם. כתוצאה מכך:

1. רוב היראים פרשו מהתרבות הכללית, כדרכי הפרושים בבית שני, וזה היסוד להשקפה החרדית.
2. רוב המשכילים, ובעקבותיהם החילונים, חיקו את תרבות אומות העולם מתוך יחס של התבטלות עד כדי התרחקות מטהרת הרוח היהודי, והתוצאה תרבות שטחית ובינונית.
3. במקום שחכמתנו ובינתנו תהיה לעיני העמים, מה שהיה קיים באופן כמעט מלא בתקופת שלמה,  והתקיים באופן חלקי בספרד בימי הביניים ובאירופה המערבית במאה התשע-עשרה למניינם; התרבות המודרנית הכלל עולמית הפכה לתרבות של תגרים בשוק, בה מתמעט הטעם הטוב והריח איננו מבשם.

ט.  רעיון הכלליות ורעיון הלאומיות, יצאו מהכח אל הפועל בתקופת הרנסנס ובתקופה הרומנטית בדרכים שאינן מתוקנות. הסיבות לכך הינן שאומות העולם לא קיבלו באמת את תורת ישראל כיסוד העיקרי לתרבות העולמית, ושישראל אם מתוך לימוד גלותי-שטחי של התורה ואם מתוך חיקוי של נימוסים חיצוניים, התרחקו מסגולתם הרוחנית.

י. מה נדרש לעשות?

1. לשוב ללמוד באהבה ובבקיאות ובעיון את ספר הספרים, התורה נביאים כתובים, לא רק ככלי להבנת התורה שבעל-פה, אלא כמקור לחזון הלאומי של ישראל והכללי של העולם כולו.
2. ידיעת לשון הקודש ודקדוקה.
3. לימוד המקורות הארץ-ישראלים, ובהם המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, והתלמוד הירושלמי, באותה התמדה והתעמקות לה זכה התלמוד הבבלי לאורך הגלות.
4. ללמוד מחכמות אומות העולם מה שנדרש למלאכות יצירתיות וישרות או לתיקון מדות.
5. בניין תרבות ישראלית-יהודית מקורית הנובעת מידיעת התורה, סגולת ישראל, ודרך ארץ מתוקנת.

משהו שבעיני (יותר נכון באזני) היה חידוש ואינו מצדיק אשכול נפרד.

מקור המילה ברברי.

זה מצלצל כל כך ברברי, שמעולם לא שאלתי עצמי מדוע ברברי מכונה ברברי.

עד ששמעתי במקרה בתוכנית היסטורית ברדיו את מקור המילה.

ותודה לכותב הערך בויקפדיה שחסך ממני את המאמץ.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_(%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%97)

ברברים (מיוונית עתיקה: βάρβαρος, בארבארוס) הוא מונח מן העת העתיקה, שהתייחס לעמים הגרמאניים, קלטיים וסלאביים שהיו במגע עם רומא העתיקה, ובמידה פחותה עם יוון העתיקה. מקור המילה בחיקוי לעגני של לשונם הזרה והלא-מובנת של בני העם האחר (בדומה לביטוי "פטפטן" או אולי לביטוי הסלנג העברי "צ'חצ'ח"). היום, מתייחס המונח לנוכרי אשר איננו בעל המאפיינים התרבותיים של הדובר, ומבטא לרוב יחס מזלזל ולעגני כלפי העם או הקבוצה האתנית אליה הוא שייך. עמים שונים עשו שימוש נרחב בכינוי "ברברים" על מנת לפטור בכך תרבויות זרות ולא מובנות.

בתקופה הפאודלית כינו עמי מרכז אירופה הנוצרים, מאזור גרמניה (של היום) וצרפת, את שבטי הצפון הסקנדינבים והנורדים בשם ברברים. באותם ימים נדדו רבים למרכז אירופה, אזור שהיווה מרכז תרבות דתי שאקלימו נוח יותר בחורף לעומת מקום מושבם של הנורדים.

היוונים התייחסו לגאלים המזרחים ולסקיתים כברברים. הרומאים התייחסו לשבטים הגרמאנים, לשבטים הקלטים ולהונים כברברים. הסינים התייחסו למונגולים, לטטארים, לטורקים ולאירופאים כברברים. היפנים קראו לאירופאים "נאנבאן" שפירושו ברברים הבאים מהדרום, מאחר שספינות הפורטוגזים הגיעו מכיוון דרום.

מכיוון שבראיית תרבות יוון ורומא העתיקה הברברים היו אנשים נחותים, התגלגל המונח כפי שהוא מוכר כיום לתיאור אדם אלים, פרימיטיבי, טיפש וחסר תרבות.