תוכו זרק קליפתו אכל

אחת הדרכים להתמודדות עם הבעיות הפילוסופיות/מוסריות/ ערכיות/ ריאליות, המתעוררות מאימוץ תורת משה כמות שהיא, היא פרשנות מחודשת, אפולוגטית, המעקרת לעתים מהיסוד, את כל מה שכתוב בתורה.

חלק מהכותבים כאן בפורום, עושים זאת מתוך מודעת מלאה ואף מצהירים על כך כמעט בפירוש.

מתוך גנותן אני בא לידי שבחן. עדיף להידיין מול מי שלפחות כנה עם עצמו ועם זולתו, מאשר עם מי שמעמעם ומטשטש את עמדתו, כדי לבלבל את השטן ובדרך כלל גם את עצמו.

אצטט דברים בשם אומרם. באשכול סמוך "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא", טוען תלמיד טועה, כלפי יהי אור שבעקבות הדיון ביניהם עמדתו חודדה, כי "חושבני שהבנתיך. בקליפת אגוז – יש לעדכן את היהדות ל"הצעת הגשה".

אני שאלתי את יהי באותו אשכול, "האם אתה מקבל באמת את מי שבוחר לעבוד את אלוהים על פי דרכו. נניח בנסיעה בשבת לים כדי לקיים מה שנאמר וינח ביום השביעי?".

בתשובתו הביא יהי דברים שנכתבו בשפת לועז (דווקא?) בשם רג"נ ורא"מ, לפיהן שאלתי הרטורית נענית בחיוב.

ואף הוסיף כי  "ייתכן שאל , האם אני באמת מקבל את מי שבוחר לעבוד אלקים לפי דרכו.

תשובתי במילה אחת היא כן, אלא שבהסתייגות מסוימת. מי שיגיד, [כמו שקראתי ממישהו] "היו בתוכי שני משיכות מנוגדות, אחד משך אותי לכיוון האלקים, ואחד משך אותי בכיוון ההלכה, בחרתי ללכת אחרי האלקים." האם הוא לא צודק?

התשובה האורתודוכסית היחידה שאני יכול לחשוב לאדם כזה הוא חשדנות האם הוא באמת נמשך לאלקים או שזה יצה"ר בלבוש חדש. בהחלט יכול להיות לפעמים החשדנות הזאת מוצדקת, אבל אין לי שום כלי לבדוק אותה. רק בוחן לבות וכליות יודע מה האדם רוצה באמת, ולאדם עצמו אין ברירה אלא לברר זאת עם עצמו עד מקום שידו מגעת, וללכת אחרי המתברר לו, אמנם יש בזה סיכון מסוים. אבל חיי האדם מלאים בלקיחת סיכונים. ההיצמדות תמיד לחוק הכתוב והיבש ולחשוד כל חריגה גם היא סיכון.

האם זה חריגה מן האורתודוכסיה? איני יודע. זה תורת האלקים כפי שאני מבין אותה. לא מצאתי בתורה החיוב "תהיה אורתודוכסי", אז איני יודע מה טענה הוא זו אם זה מתאים לאור' או לא. זה מתאים להבנתי, המוכרחת לענ"ד, בתורה ובאלהות".

לגבי הסיפור עם בוב, איני יודע אם הוא יוצא בדיוק מאותם הנחות כמו שאני יוצא, בין כך זה רק תליה באילן גדול. כאן כתבתי את מה שאני חושב.

הייתי מגדיר זאת כאם כל האפולוגטיות. אם הבנתי נכון את האמירה, היא אומרת כך. נכון, אין סיבה עקרונית ומשמעותית לקיים את התורה כצורתה, אך כל מי שרוצה לסטות ח"ו מאחת התצורות החיצוניות של קבלת עול מלכות שמים (הניתנת גם היא לפרשנות אינדיבידואלית)  עליו להוכיח (לפחות לעצמו)  את חפותו כי כל מעשיו נעשים לשם גבוה ואין בהם ח"ו משום חשש "יצה"ר בלבוש חדש", כאילו ועבודת ה' גופא, בתצורתה האורתודוכסית,  אינה יכולה להיות "יצה"ר בלבוש חדש".

הבאתי את דברי יהי כדוגמה. כאמור, עדיף  מי שמדבר בגילוי לב ואינו מטשטש ומעמעם, עד דלא ידע מאי קאמר.

יהי, אף רומז כי מבחינתו אפשר להיות אדם (יהודי) כשר, ללא שמירת מצוות מעשיות.

יותר מאחד מחכמי הפורום, בדרך כלל הרציניים שבהם, אמרו את הדברים איש איש כסגנון נבואתו.

וכאן הבן שואל.

מדוע עיקרי הדת שלכולי עלמא (אם אינני טועה) המצוות המעשיות הן רק לבוש שלהם, נתונים כחומר ביד היוצר להרחיב ולקצר, לאחוז ולכתת, לדבק ולפרוש, לאחוז ולשלח, לחוגג ולמוגג, ליישר ולעקם, לסגסג ולצרף, ודווקא התצורה החיצונית, שרובה, כאמור, לכולי עלמא, היא עצה מרחוק מגדול העצה "לצרף הדעות וליישר המעשים" כלשון הרמב"ם סוף הלכות תמורה, עליה יש לשמור (כמעט)בכל מחיר ובכל תנאי. דעה באה ודעה הולכת והפרקטיקה לעולם נשארת.

עולם הפוך ראיתי.

תוכו זרק קליפתו אכל.

אני מבין לחלוטין את הקושי הפסיכולוגי והתיאולוגי בלבטל מצווה (פחות את האובססיה להוסיף עוד ועוד).

בשורה התחתונה, בכל מה שקשור לעיקרי ורעיוני הדת, מתגלית גמישות מפתיעה, עד כדי ביטול גמור של כל העקרונות כפי שהם מצטיירים מהמקרא וחז"ל, ומאידך, בכל מה שקשור לפולחנים האמורים לבטא את הרעיונות (יהיה הרעיון מה שיהיה ויהיה הביטוי מה שיהיה) אין לנו שיור אלא התורה הזאת.

לכאורה היה צריך להיות בדיוק ההיפך.

הרעיונות התיאולוגיים, עד כמה שאלוהיים המה, אמורים להיות נכונים לשעתם ולדורות, צורת הביטוי שלהם, יכולה ואף אמורה, להשתנות לפי הדור.

תזת ה"בלטות", אם הבנתיה נכון, מתמודדת יפה עם הבעיה.

יש אלוהים. זה מה שהוא ציווה. כזה קיים וקדש.

עם אימוץ התזה הזאת, אין לחשוב כלל (ואין טעם לחשוב) אפילו מחשבה אחת של תיאולוגיה, כדי לא להיכשל ח"ו בתהיות מופרכות מהסוג שהעליתי.