נאורות, חשיבה ופתיחות: התרבות היהודית, התורנית והחרדית

דייר

מי זה אותו אחד שעליו שאלת "מה הוא מציע בעצם"?

קנט? וולאנד? הרב שרלו? מישהו אחר?

אמנם אפשר לענות על שאלתך כללית כי היא מאד חשובה.

כמדומה שהנאורות אינה עומדת על המצאת הגלגל מחדש. כלומר, אם אפענח את המשל שלך, לא על פיתוח עצמאי של כל הידע האנושי. זה למעלה מכוח של אדם בודד, למרות שזה ברור היום יותר מאשר בדורו של קנט.

בדורו של הרמב"ם יכול היה הרמב"ם להאמין ולהמליץ לאדם על תוכנית לימודים שתאפשר לו ללמוד את כל המדעים כולם ובסופו של תהליך יגיע לחכמת האלוקות והפילוסופיה. (ואפשר שמכאן נגזר גם החיוב המוסרי ללכת בדרכי אלוקים, אולם בפרשנות זו נחלקו מפרשי הרמב"ם אם זה עיקר תכלית האדם וזה נושא אחר).

היום אנו יודעים שזה בלתי אפשרי ללמוד את כל הידע. ואדרבה, חסרון בולט בפורום ובציבור החרדי הוא שיש לנו הרבה אוטודידקטים. כלומר חכמים ומוכשרים שפיתחו הרבה דברים באופן עצמאי כאשר הם הפכו לנחלת הכלל לכל מי שפותח ספר לא חרדי. לפיכך הם בזבזו זמן וכוחות על תגליות עצמיות שיכלו לקבל בקלי קלות, ואז היו ממשיכים את הידע הקיים עוד הלאה. לחילופין, יכלו לשמור את עצמם מטעויות שעלולות עדיין לפקוד את החכם הגדול ביותר. כמדומה שמו"ר הרג"נ ע"ה גם כן היה אוטודידקט מבחינה זו. וכן החזו"א.

זה החסרון של "המצאת הגלגל מחדש".

מצד שני, הנאורות, אם הבנתי, קוראת לא רק לרכישת ידע רחב אלא גם לידע בתחומים ראשוניים. ראשוניים במובן זה שהם אמורים להיות נגישים לכל אדם באשר הוא.

אלו הם המוסר הטבעי והדת הטבעית.

אפשר לערער עליהם. למעשה, הפילוסופיה - וכן תחומי מחקר חדישים, נניח מחקר המוח מכאן ומדע ההרמנויטיקה מכאן - מוסיפים עליהם ואולי סותרים חלק ממה שנראה מובן מעצמו.

יש כמה אשכולות שמדגימים דיונים בנושאים כאלו, הראשוניים על הדת והמוסר הטבעיים אם יש כאלו.

מתוך דבריך נמצאתי מעיין מחדש ומגיע למסקנה מעניינת, לא אינטואיטיבית. יתכן שאכן מושג הנאורות שלנו אמור להשתנות. קנט יכול היה להאמין במוסר הטבעי ובדת טבעית. בתקופתנו, עם הערעור ועם התיחכום במחקרים מסויימים, גם מי שירצה להישאר עם מסקנות הדת והמוסר הטבעיים ייאלץ להתמודד עם הרבה תחומי ידע כדי לשמר את המסקנות התמימות נוסח קנט וראשית ההשכלה (הדתית).

אם כן, התשובה לשאלתך היא שבנוגע לשאלות מסויימות, על מוסר ואמונה טבעיים, הנאורות לפי מובנה אצל קנט אמורה היתה לדגול שזו באמת הדרך המומלצת, ואין בזה המצאת הגלגל מחדש, אלא, לפי מונח אחר של הפורום (וראה בלכסיקון הפורום, אשכול מיוחד לדבר) מעשה דקארט.

אמנם, בשל התפתחות הידע והתפוצצות הידע, דומה שנאורות נדרשת להרבה יותר מאשר פעם. ולכן אין היא יכולה להסתפק רק במעשה דקארט ועליה ללמוד הרבה פיזיקה כדי שלא תבזבז זמן על המצאת גלגלים במקום להתחיל ישר ממכונות משוכללות בהרבה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הגהות למיימוניות

באיזה מידה קבוצת התכונות הראויות של הנאורות חופפת את קבוצת התכונות הראויות של היהדות (כלומר התלמודית והאורתודוכסית. כוונתי למה שיוגדר כ"ראוי" על ידי אורתודוכס, בין בזמננו, בין בעבר).

באיזו מידה הנאורות ניתנת ליישום, אליבא דמאן (לפי מי) ואיך מבררים זאת?

האם יש תרבויות שמקדמות נאורות, והאם יש תרבויות שנלחמות בה?

האם יש נאורות חלקית?

ואם לא היה די בכל השאלות האלו, אני מוסיף שאלה נוספת:

איך תקות הנאורות משליכה על התפתחות ההלכה בזמננו?

כיון שאין לי זמן להאריך, אני מזכיר רק את הנקודות החשובות ביותר הראויות לפיתוח.

התרבות התלמודית (כפי שהשתדלתי להראות באשכול "אמונת חכמים של חכמים ואמונ"ח של ההמון) מקדמת את הנאורות, כולל הבחינה של מקורות סמכות, תוך כבוד לדורות הקודמים אך אי ויתור על החשיבה העצמית, כולל דחיית מסורות שנתפסות כשגויות, אך עם זהירות ביחס לגדולי הדורות הקודמים.

הרמב"ם הציג עמדה פסימית לגבי יכולתם של בני אדם לפתח נאורות. אמנם נראה כי קידום נאורות בתור נאורות לא עלה על דעתו. אולי בגלל שזה לא היה אפשרי? 

מן התלמוד אמנם ניכרת זהירות רבה מאד ביישום של מסקנות שהנאורות יכולה להוליך אליהן באופן מעשי. כלומר: אם הלכה רווחת נחשבת למחייבת, קשה מאד לעקור אותה, ואולי עדיף להתעלם ממנה, והחכם יעמיד פנים שהוא מכבד אותה. התועלת החברתית והחינוכית היא לשמר את הקיים ולא לערער עליו. (1)

גם מן הרמב"ם וגם מן התלמוד נראה שיש טיפוסים, שהם הבודדים, שמסוגלים למחשבה עצמאית ולקבוע את דעותיהם בעצמם. אולם זה לא נכון לגבי הכלל.

מצד שני, העיסוק בלימוד תורה בנוי על השאלה הגדולה "מנלן", מהיכן אנו יודעים זאת, שמטבעה מעוררת ביקורת וחושפת טעויות או על כל פנים סתירות במקורות ובמסורת. ולכן מקדמת את הנאורות.

קנט, לפי הציטוט של עודד וולאנד, היה אופטימי הרבה יותר. אבל אולי זה ענין של תקופה, של מודעות עצמית, אולי מוטעית, שבנויה גם על עלית הפילוסופיה, המדעים, והדגם של ההתקדמות האנושית החלקה, הקוית, שרווח בראשית תקופת ההשכלה? (2)

באלו כלים עלינו לגשת לשאלות אלו?

חלק מהשאלות נוגעות למציאות, עד כמה שהיא ניתנת להילמד ולהתברר.

חלק מהשאלות נוגעות להשערות ותקוות. או מתבססות על תיאוריות שאיני יודע אם נבחנו.

פסיכולוגיה: איך מתפתחת הביקורת העצמית, הפתיחות והחשיבה של האדם? האם זה חלק מן המבנה הנפשי שלו, הפיזיולוגי-נוירולוגי-מוחי או פסיכולוגי-תודעתי? האם זה קשור לגיל?

סוציולוגיה: האם החברה/התרבות מקדמות חשיבה, פתיחות, ביקורת עצמית? האם יש הבדל בין חברה לחברה, תרבות ותרבות?

פילוסופיה: אפשר לשייך את כל השאלות האלו לתחום הזה ואפשר לטעון שלפילוסופיה אין עוד קשר אליהן, לפי שהיום התפתחו מתוכה מדעים שעוסקים בשאלות אלו, כגון אלו שהזכרתי לעיל. עם זאת, דיון בערכים ובהתחשבות באפשרות ליישמם עדיין נחשבת לתחומה של הפילוסופיה.

אני מרשה לעצמי להציג דגמים בלי ראיות.

הדגם התלמודי מבדיל בין מי שעוסק בתורה לבין מי שלא. לימוד התורה מחייב עיון במקורות כפי שהסברתי לעיל. אבל חובת הלימוד מבוססת גם על כבוד לבעלי המסורת. בעוד הלומדים עקב לימודם רוכשים שיטות של בדיקה וביקורת, האחרים נתפסים כמי שלא יעשו זאת וגם מסוכן עבורם לחשוף אותם אפילו לקיומן של סתירות. לכן יש איסור "בל תתגודדו" (3) ואותו איסור מפורסם של "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אין להתירם בפניהם". ומדוע? מדוע לא להתיר ולהסביר? מפני מה אין אמון במערכת חינוכית ולימודית שתרחיק את השמרנות של חובות מיותרות או מוטעות? ואולי יש הבדל בין תרבות לתרבות מצד יכולתה לקדם לימוד? אין דומה תרבות שבה יש פנאי ללימוד לכזו שבה אדם עובד ששה ימים בשבוע, מהנץ ועד השקיעה, וגם בערב שבת הוא בקושי מספיק לחזור הביתה מהעבודה לפני תקיעת השופר המסמנת את כניסת השבת – לבין תרבות בת זמננו, שבה יש לאדם פנאי, ואפילו, במקרים מסויימים, חיבור למקורות ידע כמו הדף היומי מכאן והאינטרנט, ויקיפדיה ועצור כאן חושבים מכאן? (4)

הדגם הרמבמיסטי מספר את הסיפור העגום על אלו שבודקים כל דבר לאור הידע המוקדם שלהם, נכון או שגוי. וזה נכון גם לגבי עוסקים בתורה (כפי שנתקל הרמב"ם בויכוחו עם גאון ישיבת בבל ומחלוקתו עמו, מה שהביא לאיגרת הפיוס המפורסמת שעשיתי ממנה אשכול בעבר. אולי בשם "סובלנותו של הרמב"ם"?). הרמב"ם מפזר הערות המלמדות על תפיסתו זו בכתביו, כגון בהקדמה לספר המצוות. וכמובן הרמב"ם מבסס את האיזוטריות של מורה נבוכים על כך שבלתי אפשרי לצפות שיהיו יותר ממקרים נדירים של חכמים, רבנים ופילוסופים גם יחד.

הדגם של הרב שרלו שצוטט כאן (אשמח על מקור!) בידי בעל בעמיו. הוא כתב גם כן באשכול המלונקק לעיל:

"הרב שרלו טען שיש לפרסם היום פסקים עם נימוקיהם, כי הוא סומך על 'חכמת ההמון' שתשפר את פסקי הרב."  (5)

(כמדומה שחלק מן האשכול צריך ליסוב על המושג "חכמת ההמון". יש אפילו ספר בנידון. אבל ממה שראיתי ממנו פעם הוא לא מוסיף הרבה לנושא שלנו כי הוא מראה שההמון משתמש בידע הנפוץ אבל לא בוחן אותו מעיקרו, כפי שדרוש כדי לשנות את המסורת המקובלת השגויה, אם יש כזו).

מדברי הרב שרלו ניתן להבין כי מותר ואף ראוי לפרסם פסקים, גם אם הם מקילים, ובלבד שיובאו הנימוקים הנכונים לדברים. אם הבנתי אותו נכון, שמחתי לגלות לי חבר במה שהפך להיות שיטת הכתיבה שלי כאן בפורום ואחד הערכים שאני מבקש לחנך אליהם. כלומר, גם אם נקבל את דברי הרמב"ם, עדיין אפשר לומר: איכשר דרא (=הדור הפך לראוי יותר מהעבר). (6)

(1)                 הנחת יסוד של מיימוני  שמטרת המצוות לשיפור האדם/חברה ומשזו נופלת גם הצורך בשנוי פוחת

(2)                 [אגב, יש לי רושם שרבים כאן יטענו שקאנט צודק באופטימיות שלו ולא הר"מ אך בפועל ינהגו כלפי דעות אחרות באותו יחס שהר"מ התייחס.]

(3)                 השיוך של לא תתגודדו לקיום המון בור הוא פרשנות מאוד חפשית הבנויה העל שיטת מיימוני לגיוס המצוות לשירות החברה (התנצלות - מונח מוגזם וקריקטוריסטי הבא לשם הדגשה בלבד)

(4)                 ויש גם הבדל בין תרבות שבה אנשים מורגלים בדת ובעול, לבין תרבות שבה הנטיה הינה הפוכה

(5)                 פעמים רבות הפסקים הינם קלים לעיכול ואינם מבוססים על מו"מ למדני מעמיק אלא על שיקולים מיימוניים - אתיים ואז חכמת ההמון רלוונטית. אך כאשר הפסק הינו "מקצועי" ונוגע בנקודות למדניות האם  גם אז יש תועלת מרובה בחשיפת הנימוקים? חושבני שאין נזק ואין גם תועלת איני מסכים שבזה קים בפועל כלל של "כבוד אלוקים הסתר דבר" ואיני חושב שהצבור ככלל שופט תשובה ארוכה ומסובכת שהבנתה בנויה על רקע וידע מוקדמים.  דברי מיימוני נכונים בהלכות שבטבען קשורות למה שקרוי "שו"ע החמישי" ו"דעת תורה", ששם חלק משמעותי הינו בתחום ה"פוליטיקה של הלכה", דהיינו כיצד להשיג את חיזוק הדת (גם מונח בעייתי). בזה אולי צריך לתת לזמן לשפוט ולקבוע לפי התוצאות.

(6)                 ראה הערה (4).