עקידת יצחק מסר לדורות או "נפילה"?

באשכול סמוך, כתב הרב מיכי, כי ניתן לבקר את שיקול דעתו של אברהם אבינו, בעקדו את בנו יחידו יצחק.

אפשר לבקר הכול. מי ייתן.

השאלה היא, האם מעניינת אותנו דעתו של כותב/עורך בראשית בעניין.

אם לא, אז מה בכלל אמור להיות מקור הסמכות וההשראה, של דת משה וישראל.

וכי כל הרוצה ליטול את השם (תרתי משמע) יבא ויטול.

יש המון פרשנויות למסר של פרשת העקידה, חלק מהן אולי מעקר את הבעיה המוסרית במעשה.

לדוגמה הסברו השני של הרמב"ם במורה נבוכים.

"והעניין השני להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון. כדי שלא יחשוב אדם, שכיון שזה בחלום ובמראה כמו שביארנו, ובאמצעות הכוח המדמה, אפשר שלא היה מה ששמעוהו או מה שנמשל להם אמת, אלא מעורב בו השערה מסוימת.

לפיכך רצה להשמיענו, שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה אמת ונכון אצל הנביא, אין לו ספק בשום דבר ממנו כלל, ודינו אצלו כדין כל הדברים המציאותיים המושגים בחושים או בשכל.

והראיה לכך, שהרי חש לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כפי שנצטווה, ואף על פי שהיה הציווי הזה בחלום או במראה. ואילו היה פקפוק אצל הנביאים בחלום הנבואה, או שיהיה להם ספק במה שמשיגים במראה הנבואה או טעות, לא היו ממהרים למה שהטבעים מתנגדים לו, ולא הייתה נפשם נענית לעשות המעשה הזה רב הסיכון מספק.

ובצדק ראויה הייתה פרשה זו ליעשות על ידי אברהם, ובכגון יצחק, כלומר: העקידה, כי אברהם אבינו הוא שהחל בפרסום הייחוד, וקביעת הנבואה, והשרשת השקפה זו, ומשיכת בני אדם אליה, אמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' .

וכשם שהלכו אחרי השקפותיו האמתיות המועילות אשר נשמעו ממנו, כך חובה ללכת אחרי ההשקפות הנלמדות ממעשיו, ובפרט המעשה הזה אשר אימת בו יסוד אמתת הנבואה, והודיענו בו תכלית יראת ה' ואהבתו עד היכן מגעת". (ח"ג פכ"ד מהדורת קאפח מתוך אתר דעת).

לפי פירוש זה, ייתכן והמעשה לא היה ולא נברא, אך משל הוא, עד כמה ברורה הנבואה למתנבאים.

לו הייתי נתון בין פטיש האמונה, לסדן אי הנוחות מהמעשה, הייתי בוחר בפירוש, המאפשר לשניהם לחסות תחת כנפי השכינה.

לטעון כי אברהם טעה בעקדו את יצחק, נראה לי לא רציני. לא בגלל שהוא לא יכול היה לטעות, ולא בגלל שהמסורת כה קידשה את מעשהו (מה אנו אמורים לחוש בעת קריאת התורה בראש השנה? סלידה? תסכול? בושה? ומה עם זכור ברית אברהם ועקידת יצחק? לזכור את הרעה כשם שזוכרים את הטובה?) אלא כי המקרא משבח את מעשהו, באופן שאינו מאפשר לכאורה פרשנות אחרת.

יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.

כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי.