בעיית גוף ונפש (חשיבה מחדש)

כריסטה וטטיאנה הוגאן הן זוג תאומות בנות שבע. הן מוקפות במשפחה חמה ואוהבת, הן חכמות, מצחיקות ומקסימות, והן חולקות את אותו המוח. המקרה שלהן הוא היחיד הידוע בעולם הרפואה על תאומות סיאמיות שמחוברות במוחן. מה שאחת מרגישה, גם השנייה מרגישה, ומה שהאחת חושבת, גם השנייה יכולה לשמוע. כשנולדו, הרופאים אמרו כי יש להן רק 20 אחוזים לשרוד, והנה עדיין הן גדלות, מתפקדות ומתקדמות. אבל רגע לפני שתגידו "כבר ראיתי את זה באנטומיה של גריי", כדאי שתציצו לעבר הסרט הזה שמסתיר מאחוריו הרבה יותר מדרמה רפואית.

"תאומות בראש אחד", ששודר אמש ב-yes דוקו ועוקב אחר שנה אחת בחיי התאומות, מצייר עולם קצת יותר ורוד ואופטימי ממה שציפיתם. במאית הסרט, ג'ודית פייק, הציצה על חייהן של הילדות ושל משפחתן התומכת והאוהבת - הוריהן המסורים, שלושת האחים שלהן שמקבלים רק חלקיקים של תשומת לב לעומתן, וגם סבא וסבתא שלהן שגרים בצמוד לביתם ונמצאים שם כדי לעזור. הסרט מדלג בין אירועים משמעותיים בחייהם של הילדות - ביקור אצל הרופא, נסיעה בפעם הראשונה לפארק מים, חג הלוואין, יום הולדת. אלו הם חיי הבנות, תראו כמה נורמלים ורגילים הם. הן בדיוק כמו כולם.

"תאומות בראש אחד" אינו מנסה לעורר את רחמי הצופים ולגרום לכם למרר בבכי, הוא מנסה לגרום לכם לחייך, בניגוד לכל נוסחא מוסכמת. זהו סרט בוגר וחכם שחוקר את התופעות המעניינות שמאחורי הנס הרפואי הזה - כיצד הילדות יכולות להרגיש דברים זהים ולתקשר ביניהן? האם זה באמת אפשרי או השערה מדעית? ומה קורה כששתי הילדות לא מסכימות על אותו הדבר, אבל עדיין צריכות לשתף פעולה?

בין כל היופי והאחווה, לרגע תחשבו שחייהן של התאומות הם מעוררי קנאה, ושלהיות מחובר למוח של אחותך לאורך כל חייך זה כיף לא נורמלי. עד כדי כך הרחיקו לכת יוצרי הסרט בנסיונם 

להציג עולם אוטופי. אך הסדקים העצובים שמסתתרים מאחורי הסיפור הזה ברורים - החל מהמצב הכלכלי הגרוע שבו נמצאת המשפחה, דרך מצבה הנפשי של האם שמודה כי היא סובלת מדכאון, ועד להשלכות שיש לכך על שאר האחים במשפחה (שהסרט דיי מתעלם מקיומם וניתן רק לקוות שלא כך המצב במציאות). קשה להאמין שלצד הסביבה שמחבקת - ברחוב, בקניון, בבית הספר - לא נותרו על רצפת חדר העריכה גם אותם מבטים נרתעים, מבוהלים ומזלזלים של עוברים ושבים שמסתכלים על התופעה הזו וחושבים לעצמם, "פריקס". "תאומות בראש אחד" אמנם אינו מדגיש אף אחד מהסדקים הללו ומצייר תמונת מצב חיובית, אך האמת העצובה מסתתרת שם, סצינה אחרי סצינה, ותותיר אתכם עם תחושת מרמה כשלא תקבלו את התשובה ל"איך אפשר לשרוד כזה דבר".

התשובה מסתתרת בין השורות. "תאומות בראש אחד" אינו מכחיש את קיומם של הקשיים בחריגות הזו, הוא פשוט מחליט להלל את השונות. הסרט מדגיש את היופי שבביזאר. מה שנראה בתחילה כמו "המדריך השלם למשפחה הביזארית", מתגלה במהרה בתור שיר הלל לכל מה ששונה, בחסות אחת המשפחות המקסימות והאוהבות שנראו אי פעם על גבי מסך הטלוויזיה. המשפחה הזו - שאוהבת את כל ילדיה בלי תנאים - היא המשפחה הנורמלית האמיתית, זו שמקבלת את השונות ולא נותנת לה להוות מכשול. אמנם הסרט אינו מציג את המציאות בצורה אובייקטיבית כשהוא אינו מתעכב על הרגעים הקשים בחייהם של בני המשפחה, אך את מטרתו מעוררת התקווה הוא מגשים - להציג את היופי שמסתתר מאחורי כל דבר שהוא קצת שונה וקצת מוזר. תרשו לעצמכם ליהנות מהיופי החריג והעוצמתי הזה. יש זמן להיות ציניים גם מחר.