עם איזו תורה אתה רוקד?(הרהורים על פילוסופיה, חסידות ועצכח)

כפי שכתבתי בעבר, המונח "תורה" מתייחס אצלנו לדברים הרבה.

וכולם מן המקורות.

התורה שבכתב היא חמישה חומשי תורה שאנו מייחסים אותם למשה רבנו (למרות הקושיות שהועלו על זה בפורום ומחוצה לו).

התנ"ך כולל את ספרי הנבואה והחכמה שאושרו בידי חז"ל.

התורה שבעל פה ניתנה לפי המקובל בידנו למשה, כללים ופרטים, ואלו עברו מדור לדור. נוספו עליה תשובות לשאלות שהתחדשו, נסיונות לשחזר ידיעות שאבדו, ותקנות וגזירות שחכמים הוסיפו לפי ההוראה שבתורה להוסיף ולתקן לפי צורכי הדור.

חלק מהתורה שבעל פה כונס במשנה (ובתוספתא ובברייתות ומדרשי ההלכה) ושוב בתלמודים.

באו רבותינו הראשונים והאחרונים וכתבו: ספרי פסק, ספרי פירוש, תשובות לשאלות.

וארון הספרים שלנו התעשר והתרחב עד שהוא תופס אולמות.

מעשה והחפץ חיים (נדמה לי) רקד עם ספר הסמ"ג (=ספר מצוות גדול, נכתב בימי הראשונים) כיון שלא היה ספר תורה פנוי עבורו. ולמה לריב על לרקוד עם ספר.

הווה אומר: כל אלו, מפרשים, ראשונים ואחרונים, כולם הם חלק ממסירת התורה ופירושה. ועל כולם מברכים ברכת התורה (=אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בד"ת בברכות השחר ועוד).

כל זה טוב ויפה.

וכך רואה הילד את ספרות התורה המפוארת הממלאת את ארונות בית המדרש, את הספריה הביתית, את אביו ורבותיו מעיינים בספרים בחרדת קודש.

אבל כשהוא גדל ופותח את הספרים, מתחילות השאלות.

כיצד יש כה הרבה מחלוקות?

האם גם דברי מדע ופילוסופיה (כגון דברי רפואה המובאים בגמרא – והגאונים מתחו ביקורת עליהם – אך שב וכללם הרמב"ם בספריו לפי הבנתו שלו), קבלה (מספר יצירה ו"הבהיר" ועד הזוהר והאר"י ותלמידיו), ואפילו "הלכות הפצ'י השלם" (יש כזה ספר, באמת) הם הם התורה שלנו?

בישיבות שלנו אנו לומדים לראות את המקורות – התלמוד, המפרשים לדורותיהם - כאוסף פירושים של רבותינו הקדושים כמלאכי השרת, שכל התורה פרושה לפניהם והם מציגים זויות הסתכלות שונות עליה.

אין טעות בעולמם של המפרשים ויש רק צדדים שונים, כיון התורה לא ניתנה חתוכה אלא יש בה טעמים לכאן ולכאן בכל שאלה וההכרעה בידי רבותינו בכל דור ודור לפי צרכיו.

כל זה טוב ויפה למי שזו אמונתו.

אבל מי שהתרגל לגישה המחקרית, ולומד את הגמרא ושאר המקורות בהסתכלות היסטורית ולא רק משפטית ופנומנולוגית (=בלימוד הישיבתי הרגיל האל-זמני), מה אז?

זה מתחיל בתגלית שבעצם סיום קריאת התורה פעם בשנה הוא מנהג אחד שהיה בבבל ודחה מפניו מנהג קריאה שהיה בארץ ישראל לפיו מסיימים את הקריאה רק פעם בשלוש שנים. סיום קריאת התורה ב"שמחת תורה" שלנו הוא אם כן מנהג בן פחות מאלפיים שנה, לא יותר.

והיכן זה מסתיים?

מה יעשה מי שהתרגל למבט הבוחן על הגמרא, ולפתע מגלה שיש בה תוספות מימי הגאונים? מה יעשה מי שנתקל בפירוש של רבותינו הראשונים שאינו יכול לעמוד, או שהוא מעורר קושיה עצומה מסברה עד שאי אפשר להסכים עמו?

מה יעשה מי שיגלה, הוי שוד ושבר, כי האמוראים האחרונים פירשו לפעמים את דברי קודמיהם לפי הנחות היסוד שלהם ולא לפי כוונתם האמיתית של האומרים? (תשאלו, איך יודעים זאת? – יודעים, והרי כל מי שלומד יודע זאת אם רק ישים לכך לב).

(ובמישור אחר, מה יעשה מי שלמד את הביקורות ההיסטוריות על הולדת הזוהר והקבלה? איך יוכל לומר את הפיוט בבקשת הגשם של חזרת הש"ץ של מוסף שבו יש למעשה פניה למלאכים? לא רק בגלל שהוא יחשוד שאין כזה ישות, מלאך בשם "ברי" אלא שיש בפניה כזו משום עבודה זרה. איך יוכל להיות במנין אחד עם אלו שמדקלמים בהתרגשות את המילים האסורות האלו, מתוך חרדת קודש, בלי להבין מה עומד מאחוריהן? ומנמקים זאת שגדולים קבעו זאת לפנינו ואין אנו יודעים הכל).

אפשר כמובן לחלק בין הנושאים. זה שיש ביקורת על התפתחות ההלכה והמנהג ועל מתודולוגיות של פרשנות אינו אומר שהיסוד חלילה אינו נכון.

אבל האם אפשר להתמיד בחיים של מתח בפסגה?

האם שמירת המצוות ולימוד התורה נותרו כשהיו? או שיש ירידה בלתי נמנעת? פסיכולוגית אם לא פילוסופית?

אי שם ראיתי דברים שכתב מי שהחל ללמוד בשיטה המחקרית והודה כי עתה פחות ישקיע בהבנת פירושים שנראים דחוקים או שגויים מסברה אצל רבותינו הראשונים, מפני שעתה הוא כבר יכול לתלות שטעו באיזה מקום.

דברים אלו יכול הייתי לכתוב בעצמי, וי לי.

האם זה היושר האינטלקטואלי ויראת השמים ואהבת האמת שגורמים לי להיות מוכן לומר: רב פלוני טעה בדבריו, או הגאווה, אבדן התמימות הראויה לכל יהודי, והשפעה רעה של פילוסופיה ושל הפורום הזה?

וזו אינה הבעיה היחידה של מחפשי האמת, ואם ארשה לעצמי התייחסות לכאן ולעכשו, של חלק מחברינו האהובים פה בעצור.

מה יעשה מי שסובל (אם הוא עדיין סובל) מכך שאיבד את אמונו במסורת התורה שבכתב?

אולי צריך לפרוש ולזעוק נגד הפורום? יש שכך נהגו.

אבל זו מצוקה קשה ואקוה שאפשר להחלץ ממנה. זה מזכיר לנו את התיאור של הרמב"ם בהקדמת מורה נבוכים: האם עלינו לבחור בין הדעת המזלזלת והפוסלת לבין האמונה התמימה והבלתי אפשרית?

יש לי תשובה. טענתי מאז ראשית הפורום היתה כי אנו נמצאים במצב מקביל לשל הרמב"ם, כי עיון חכם במקורות יאפשר לנו לראות את התורה כפי שהיא ולהבדיל בינה לבין התוספות והפירושים השגויים שנתלו בה.

אבל היכן הגבול? ומי חכם וידע להבדיל בין בירור האמת לבין זלזול בעקרונות?

ומה יעשה מי שהחל בתהליך הספק ופירק את כל ארמון אמונתו ונותר עם עיי חרבות?

ואולי הבעיה היחידה היא מדרון חלקלק, שאורב באמת למי שרוצה להעפיל בהר ה'? אולי הבעיות נובעות מחוסר הבנה וחוסר הערכה מספקת של האמת שיש בידנו לאחר שעמלנו לטהר אותה מן הסיגים שדבקו בה?

אני חוזר על מסקנות משכבר הימים:

הדרך המוליכה אל האמת היא קשה ומסוכנת.

אבל יש בה שמחה. יש בה חויה דתית. חויה של גילוי האמת. חויה של מצוה, של בירור האמת, ההיסטורית והפילוסופית.

לחיות זה מסוכן, לא? גם לחיות למען האמת זה דבר לא קל, אבל יש בו אושר. וכמו בכל דבר, עלינו לדעת במה זכינו כדי לחוות את האושר הזה.

החויה הדתית של הילד הקטן לא תמיד תספיק למי שרוצה לרקוד בבית הכנסת, בשמחת תורה. אבל יש חויה דתית של האדם המבוגר, החכם, הפילוסוף.

יש שמחה למרות הקשיים ואולי בגללם.

זה שאני רואה במבט מחודש את הספרים הרבים שנועדו לייצג את התורה שלנו, זה לא ימנע ממני לשמוח.

אני מבין אחרת, אולי טוב יותר את משמעותם, את תפקידם.

אני רואה את עצמי כחלק משלשלת הדורות שמנסים ללמוד תורה, להבין את רצון ה', מתוך מבט של ענווה. ושל אמון. זה שגיליתי שרבותי מסוגלים לטעות לא יטול מהם את זכותם ואת מעמדם כגדולי התורה. זה רק יחייב אותי לעמול יותר על בירור התורה וההלכה, על העקרונות שקובעים את ההלכה כאשר אני מודע להיסטוריות שלה.

ולהיות ענו. לא לחשוב את עצמי טוב מאחרים בגלל שאני זכיתי להבין את השאלות ולמצוא, אני מקוה, גם תשובות.

אך מה יעשה מי שהלך לאיבוד בביצות הספק, בערבות השוממות של אבדן האלוקים שאין לו הוכחה שאי אפשר לפקפק בה?

מה אעשה למי שכתב לי שבגלל שאני אישית חשפתי אותו לביקורת על חבילת המסורת כמעט ואיבד את אמונתו? איך אשא את האחריות הנוראה הזו?

ראשית, יש לזכור שאיננו דוחים את המסורת אלא רק בוחנים אותה לכלליה ופרטיה. אנו נותנים בה אמון אבל מבינים שיש בה עיקר וטפל, אמת וטעות.

צריך חוסן נפשי כדי להחזיק מעמד מול הייסורים האלו. אבל שכרם מרובה. ואין להיבהל מכך שברגע אחד או בפרק אחד של החיים אנו קרועים עקב החשיפה הזו. צריך להמשיך. ללמוד, לחקור, לברר, להתפלל, כדי להגיע לאמת, זו שמסתתרת בין הטעויות ואי ההבנות.

ומה עם אלו שאיבדו לגמרי את האמונה, או לפחות את האמון?

להם, לאלו שקידשו את ההתלבטות ואינם מוכנים להסתפק בהוכחה שהיא פחות ממושלמת לוגית, אולי אפשר להזכיר שיש עוד גישות בפילוסופיה.

האמונה היא לא תמיד מסקנה אלא, לפעמים, קפיצה לוגית. הכרעת אמון. צעד של נתינת אמון ובטחון בה' שאי אפשר שלא לראות בו צדקה, מתנה מאלוקים. (ויאמן בה' ויחשוב אותה לצדקה מה' שזכה להאמין: פירוש על הפסוק המפורסם).