פשט וסוד – האגדה כבעלת שפה אחרת
שפת התורה מבוססת ברובד היסודי שלה על שפה אחרת שהיא פנימית יותר, ומשם הוא מקור התורה ועיקר מקור ישראל, והוא רובד הסוד. ומהסיבה הזאת, בשביל להכנס לשער ההבנה של התורה, יש צורך להכנס דווקא דרך הרובד הזה. ונראה שכך הוא עיקר הביאור בסיפור מעשה בראשית שמובא בתחילת הספר הראשון של התורה.
בפסוקים הראשונים של התורה שמתארים את הבריאה של היום הראשון יש בהם דבר שנראה על פי פשט הדברים כדבר מחוסר הבנה לגמרי, בפסוקים האלו התורה מתארת את הבריאה הראשונה של ה' כבריאת האור על אף שהמציאות מורה שהאור עצמו הוא דבר שיכול להיות רק כדבר נוסף לבריאה שכבר קיימת ולא כדבר בפני עצמו, ואמנם שהתורה כן אומרת שקודם לכן כבר היו תוהו ובוהו וחושך, ובכל זאת הבריאה הראשונה שמוזכרת כבריאה של ה' הוא רק האור, והוא הדבר הראשון והיחיד שמפורש עליו שהוא נברא ביום הראשון של מעשה הבריאה. ואמנם שע"פ חז"ל במשנה בפ"ה באבות "בראשית נמי מאמר הוא" ובכ"ז הוא רק מאמר שנלמד מהכלל ואין בו מאמר מפורש. והיה אפשר ליישב שהיום הראשון הוא אכן לא היום הראשון שמשמעותו הוא חלק מסדר זמנים, אלא כמו שהתורה קוראת לו שהוא היום ה"אחד", שהוא יום אחד שיש עליו שם של יום בפני עצמו שאי אפשר לחצות אותו, אלא שיתכן שהוא כולל בו יותר מרק את הבריאה שהתפרשה ביום הזה, והיא כוללת בה את מה שכבר היה קודם שהוא התוהו והבוהו. אלא שעדיין לא ברור למה לא התייחד מאמר הבורא על המציאות הראשונה שאכן נבראה כאן בעולם, ולמה דווקא בריאת האור זכתה למה שלא זכה לו כל עיקר מציאות הבריאה כדבר חדש ביחס למציאות שקדמה לו שבו לא היה דבר. ונראה שאפשר לומר בטעם הדבר שלא תיתכן בריאה מכלום כיון שאי אפשר להכיר בה אלא למפרע, ולכן אי אפשר לקרוא עליו את שם ה', ויבואר להלן.
דבר נוסף לא מובן הוא מצד הפשט הפשוט ביותר בפסוקים האלו, והוא, שמצד המציאות נראה תמיד שהאור הוא תולדה של השמש או כל גוף מאיר אחר, וכיון שהם נבראו רק ביום הרביעי, לא ברור מהו האור הזה שהתפרש כאן.
זה לשון התורה - "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחף על פני המים. ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך. ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד"
מבואר כאן בכתוב שהבריאה של היום הראשון הוא האור, והוא בא במקום שכבר היה 'חושך על פני תהום', ומבואר שהבריאה של היום הראשון הוא המציאות של האור, והבריאה הזאת נגמרה בהבדלה שלה מהחושך, ולבסוף היא הושלמה ע"י השם המיוחד שנקרא עליה - "ויקרא אלוהים לאור יום".
עיקר הדיבור ועיקר היכולת להגדיר מציאות הוא דבר שנמצא רק בחלק העמוק ביותר שבתוך מציאות האדם. הבריאה עצמה היא אין, והיא של ה' לחוד, והבריאה עצמה הפכה ליש רק בנקודה הראשונה שהאדם הצליח לזהות והלגדיר לעצמו. הבריאה הראשונה היא בריאת המקום שבו יהיה האור והתוכן של המציאות הזאת הוא היכולת להבחין ולחלק, והוא בתוך מציאות האדם ובתוך המציאות שלו הוא יסוד העולם כולו שבה הוא חש וחי ולכן הוא קודם לכל אור אחר. עיקר בריאת העולם הוא רק ביחס אלינו, כך שגם כשהאדם נמצא בעומק הראשית שנמצא בתוכו, שהוא הקודם לכל הבחנה אנושית, שם יש את החלק הזה של האור, ועל אף שהוא עודו פגום מאוד, וגם אין לו את מראה העין, והוא כעיוור החשוב כמת, בכ"ז הוא קיים ונמצא שם.
תיאור בריאת ששת הימים שבתורה הוא בעיקר בחלק של הסוד שלו, שהוא החלק היסודי שבו העולם אכן נברא, והמקום הזה הוא בעומק ראשית שנמצא בתוך האדם עצמו. יש כאן שני שפות של דיבור, - השפה החיצונית שאותה האדם קולט בעיקר מבחוץ והשפה הפנימית יותר שבו מהלך הדברים הוא מתוך התפיסה של האדם, החלוקה כאן היא בין שפת הפשט לשפת הסוד, בשפה החיצונית הבריאה עצמה נתפסת רק לאחר שהיא כאן ועל ידי בירור של מכאן ולשעבר, ובזה, מבחינת הפשט אין אור ללא שמש, - קודם יש את השמש ורק לאחר מכן הוא מאיר לארץ, - רק מבחינת הסוד צריך שקודם יהיה מקום לאור ורק לאחר מכן הוא יכול להיקלט על ידי השמש שמאיר במקום הזה שהוא שלו. וכהמשך לזה - בשפה החיצונית אין הווה כלל, כיון שרק לעבר יש משמעות שאפשר לספור ולהגדיר, [כדברי הגמרא בסנהדרין "דורשי רשומות אמרו כולם באים לחיי העולם הבא" מבחינת דורשי הרשומות, - מבחינת חוקרי הכתבים של העבר, אין הבדל וחילוק מהותי מדאי בין צדיקים לרשעים בין יראי אלוהים לפורקי עול תורה וכולם בסופו של דבר הם חלק מתהליך מסוים שהעולם עובר בו, ובין בחלקים הארציים ובין בחלקים השמימיים יש התקדמות יצירה ותכלית.] אלא שלעולם כולו מצד עצם מציאות הקיום שלו מצד ההווה והחידוש שיש בו שהוא מעבר לגבולות הזמן, בחלק הנסתר ובשפה שהיא עצמאית והיא של האדם עצמו, בשפה הזאת, ההבחנה קודמת לאור היום, [וה"שכוי" מורה על העתיד] וההבחנה היא של הדעת שיכולת ההבחנה שלה כוללת לא רק בין אור לחושך אלא גם בין קודש לחול בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.
בגמרא בחגיגה מובאת מימרא של רב יהודה בשם רב האומר שביום הראשון נבראו עשרה דברים, ועל אף שבתורה מבואר שהיה מאמר ה' רק על האור, בכל זאת על פי מה שהתבאר הדבר ברור שהבריאות האלו כלולים בו, והם הרקע שבו הוא עצמו נברא, והם גם הבסיס שמהם ומתוכם המשיכה הבריאה של יתר ששת ימי הבראשית שהושלם ביום השבת, והם הבסיס והתוכן הראשוני שמהם האדם מורכב. וז"ל הגמרא שם -"עשרה דברים נבראו ביום הראשון, ואלו הן, – שמים וארץ, תוהו ובוהו, אור וחושך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" והוא על פי מה שמבואר בפסוקים של יום הראשון ושם הסדר הוא - שמים וארץ, תוהו ובוהו, חושך ופני תהום, רוח אלוהים ופני המים, אור, מדת יום ומדת לילה. אלא שרב יהודה מונה את פני המים ופני התהום לדבר אחד, שהוא המים, והמים עצמם מחולקים לפני המים, ולפני התהום שהוא תחתית המים, והחושך הוא על פני התהום, ופני המים הוא מעל המים ושם הוא "רוח אלוהים" שהוא מעל המים שממלאים את כל חלל העולם, ובתחתית המים יש את החושך שהוא על פני תהום שהוא המקום הרחוק ביותר מרוח אלוהים המרחפת מעל.
ואז "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור" וכך ביום השני נברא הרקיע שמבדיל בין מים למים, החלל הפנימי שנוצר כאן מחדש יוצר חלוקה מחודשת בתוך המים עצמם, בין המים שצמודים וקרובים יותר ל"חושך" ובין המים שקרובים ל"רוח". ושם נוצר החילוק שבין השמים מעל ובין הארץ מתחת, והחלל הוא באמצע והוא פנימי להם. והוא החלל שבו האדם משוחרר והוא יכולת הבחירה ויכולת החידוש, והוא במקום הזה שבין השמים מעל ובין הארץ מתחת.
"ויאמר אלוהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויעש אלוהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע, ויהי כן. ויקרא אלוהים לרקיע שמים, ויהי ערב ויהיה בוקר יום שני." יוצא לנו מפסוקי התורה האלו – מקור החושך הוא בתהום והוא החלק הצמוד לארץ ואילו האור לאחר בריאת הרקיע הוא נקבע שם "והיו למאורות ברקיע השמים" נשארו ה"תוהו ובוהו" של הבראשית באמצע והם לא עליונים ולא תחתונים, ובגמרא שם "תנא, תוהו – קו ירוק שמקיף את העולם כולו שממנו יוצא חושך. בוהו – אלו אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהם יוצא מים." הקו הירוק הוא בלשון ימינו קו צהוב והוא צבע מאיר אלא שהוא אטום, יש בו אור אלא שיש בו גם טשטוש ובלבול. "תוהו" הוא לשון תהיה. ו"בוהו" שהוא אבנים שנמצאים מעל ה"תהום" וה"חושך" שיש בו, והוא עמוק ונמוך יותר מהתהיה והוא חסר בהירות וחסר דעת לגמרי, אלא שהוא כבר יצא מכלל החושך הגמור - "בוהו" הוא מלשון בוהה ואבוד. ועליו מיוסד החלק העמוק שבנפש, ולכן "מהם יוצא המים", שממנו היה מלא המרחב, קודם בריאת היום השני. [וע"ע לקמן באגדת הספינה ושם נפש היחיד היא כדג שבמים האלו]
ביום השלישי נוצר הארץ והצמיח מתוכו עשב, - הוא התחיל לחיות בנפרד. ברביעי נתלו המאורות ונקבעו הזמנים, הזמן נוצר כמציאות בפני עצמה ובכך השמים הפסיקו מלהיות רק רצף סתמי וללא משמעות. בחמישי גם החלל שבין הארץ לשמים התחיל להתמלאות, וגם החלל שבאדם התחיל לקבל צורה, נוצרו העופות והדגים מהמים שהם חיים שעומדים בפני עצמם ובנפרד מהאדם, אלא שהם עדיין לא תופסים מקום לצידו בארץ אלא במים ובאויר. וביום השישי הוא כבר צריך להלחם גם על המקום שלו עצמו כיון שהוא כבר משותף עם כל יתר בעלי החיים. ואמנם שהוא רודה בהם ובכל זאת יש לזה צורך במלחמה.
- בראשית בהתחלה יש לאדם רק את עצמו בעולם, והעולם הוא חלק ממנו והחיים הם מציאות אחת וללא גבול, ולבסוף העולם מתנתק והופך לדבר בפני עצמו, הוא רק נברא בשבילו והוא כבר לא חלק ממנו גופו אלא דבר נפרד, ועדיין הוא ה"כובש" וה"רודה". ובשלב האחרון הוא נכנס ליום השבת והבריאה חוזרת לה', האדם הופך לבן דעת ומתוך הכרה הוא מבחין ומרגיש שהעולם כולו הוא לא שלו אלא של ה' וכדברי התורה - "ויכל אלוהים ביום השביעי", - כי הוא "הנותן לך כוח לעשות חיל" - גם כיום מאחר שהעולם נמסר ונכבש על ידי האדם ששולט עליו.
"ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" השם "אלוהים" שמוזכר במעשה הבריאה הופך ל"ה' אלוהים" במעשה חטא הדעת כיון שבו האדם מתנתק מהנקודה האלוהית של הבריאה עצמה והוא כבר "קורא שמות" בעצמו בנפרד, ולבסוף "ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש – אז הוחל לקרא בשם ה'" שם ההוויה כדבר העומד בפני עצמו החל מאחר שהאדם התנתק מהמקור שלו לגמרי, - מהדור השלישי הוא כבר לא היה מחובר לבריאת העולם אלא הוא היה קיים כדבר עצמאי עם הווייה נפרדת, ושם ה' הפך לדבר שצריך לקרוא לו בשם כיון שהוא כבר אל היה מורגש ומוחש. [באמירה של "ה' אלוהינו" ישראל מחזירים את מצב הדעת למקום שהוא קודם לדור אנוש שבה התחילו לעשות ע"ז]
לאחר מכן הייתה "שפה אחת ודברים אחדים" והם "נסעו מקדם" השפה החדשה המנותקת שיש בה רק הגדרה של פרטים לחוד ללא הראשית וללא שפת הסוד, - היה החשש שהיא תכבוש את העולם כולו. ה"מגדל" היה "ראשו בשמים" והשמים שהם של ה' כבר לא היו על הארץ. ולכן "הפיץ" אותם ה' בשביל שישאר מקום בארץ גם ל"בית אלוהים" ול"שער השמים" של יעקב, ושפת הפשט הוא רק עטיפה לשפה המקורית הפנימית יותר ולשם ה' שפועל בארץ.
[
[ובסגנון אחר ו"שפה אחרת" -
שפת הנפש הולכת ונגלית והמשמעות הופכת נושא מדובר, ההבחנה של הדעת הופכת למציאות משמעותית והאדם קרוב יותר לעשייה לשמה, הגוף והיראה הולכים ונעשים למציאות משנית והאדם עצמו הופך לגלוי יותר והוא כאן קרוב לפנינו.
"ושבתם וראיתם בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו" המצב הפשוט הוא מציאות שבה האדם מרגיש ומבחין בין המושחת והרשע שדוחים אותו לבין הטוב בטבעו והישר באדם שבם ובחברתם הוא חפץ ובעתיד כשהאדם עצמו יהיה ניכר יותר ההבחנה תהיה גם בין הטמא וגופני והנחות לבין בעל רוח טהורה יותר בין החילוני בחייו לבין השייך לקודש לקדושת השבת וקדושת ישראל וגם בשומרי קדושת השבת בינם לבין עצמם.]
