האם דוד המלך למד מוסר?

דייר

אם מייחסים את המזמור הזה לדוד...

אמנם גם ממה שמסופר עליו בנביא נראה שהיה חם מזג ומהיר לכעוס. אמנם ידע לשלוט בעצמו עד מאד, ולא לעשות שטויות, ולהתגבר על הנטיה הטבעית לפעול. כך בניגוד לשאול היה מסוגל לחכות לשמואל הנביא למרות שמבחינה צבאית זה נראה כשטות. כאשר קיללו שמעי בן גרא כאשר ברח מפני בנו מירושלים ציווה לא לפגוע בו ואמר: ה' אמר לו קלל. הוא יצא להרוג את נבל הכרמלי אבל שמע לדברי תוכחתה של אשת נבל אביגיל, התבייש והודה לה.

לפני מותו צווה על שלמה בנו להרוג את שמעי, אבל האם זה היה מפני תאוות נקם או בגלל שפחד ששמעי יצטרף למרד נגדו?

כאשר אוריה בעלה של בת שבע העליבו ברמיזה בסרבו לרדת אל ביתו למרות שדוד כמעט הורה לו לעשות כן (בתקוה להסתיר את הריונה של בת שבע ממנו, מדוד), וכבר חז"ל שמו לב לעובדה זו של חוצפה כלפי המלך, היה דוד מאופק ביותר. אמנם הוא הורה אחר כך ליואב לארגן את מותו של אוריה בקרב.

כל זה מראה כמדומה שדוד, אם גם בחיר המלכים שלנו, לא היה נקי ממידות רעות, אלא ששלט בעצמו והיה מסוגל להודות על האמת. צא וראה כיצד מיהר להודות לנתן הנביא שהאשימו במעשה בת שבע שהוא צודק, וקרא את המזמור המיוחס לו כביטוי של תשובה.

יש כאלו שבעיניהם ייתמו חטאים ולא חוטאים, ויש כאלו שרוצים לראות במות החוטא. הניקוד של המילה "חטאים" ב"ייתמו חטאים" תואם יותר ללשון חוטאים מאשר "חטאים", למרות פירושה היפה של ברוריה. (רבי מאיר התפלל למותם של בריונים. ברוריה אשתו ציטטה לו מהפסוק והוכיחה משם ש"ייתמו חטאים ולא חוטאים". רבי מאיר קיבל את דבריה, התפלל שיעשו תשובה, וכך היה, כך מובא בגמרא).

הגמרא אמנם דייקה מפסוקים כמו "בחלותם לבושי שק" שדוד כן התפלל על אויביו, סלח להם וביקש שיבריאו. אולי היה פעם כך ופעם כך. האם לך אישית לא היה אירוע שבו כעסת מאד על מישהו, שנאת אותו, איחלת לו כל רע? אם לא, אזי אתה צדיק שכדאי לבקש ממך ברכות.

מדוע בעל המזמור הזה שימר אותו לדורות? זו שאלה מעניינת. כנראה הוא לא חש בושה בשל איחולים אלו, וסבר שיהיה קהל שישתמש בהם. האם כך אמורה להראות החברה האנושית לדעת דוד המלך? או שזה מה שיש? איני יודע.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
אם מייחסים את המזמור הזה לדוד...

פרוגרמי

תודה על הדברים. תמיד כדאי לבדוק את עצמי מחדש.

כמה נקודות.

א. ייחוס המזמור. לא קראתי אותו מההתחלה אלא מהציטוט, ואין ראוי לעשות כן. אמנם גם אם המזמור מיוחס לדוד, זה עדיין לא מבטיח שזה שלו. צא וראה את שם ספר קהלת, האם באמת הוא לשלמה? אולי כן. אולם שערי פירוש לא ננעלו. וכן גם כאן. אם דוד היה ידוע כמחבר תפילות מופלא, האם לא ירצו לייחס לו מאוחר מה שמתאים לו.

ב. אני מבין שאותן שלוש נקודות יוצרות רושם של לגלוג. אפשר מאד שאתה צודק ולא היה ראוי להוסיפן, אם כן. לא התכוונתי לזלזל, אלא דווקא להגן על דמותו של דוד, שיקר הוא גם בעיני, כפי שדמותו עולה מספר שמואל. ולכן ביקשתי להבהיר שפתרון פשוט לשאלה אם דוד היה אדם שואף דמים על פי המזמור תהיה לסלק את בעלותו.

לא שיש בכך הכרעה לכאן או לכאן, אבל התנצלות שלי יש כאן. היה עלי לבאר ולא להסתפק בשלוש נקודות.

ג. האם היה דוד חם מזג? אולי טעיתי בלכתי אחרי המדרש שדורש את היותו אדמוני? הבאתי כמה דוגמאות מזכרוני לכך שהיה מוכן למהר ולשפוך דם, כמו במעשה נבל הכרמלי. אמנם ציינתי שגם ידע לכלוא את רגשותיו ולהגיב בחכמה ובמתינות, והדוגמאות שלך מוסיפות על שלי.

בכל אופן חז"ל אמרו עליו שטוב כעסו של יעקב מותרנותו של דוד. שיעקב כעס ואמר: מה פשעי ומה חטאתי ולא מעבר לזה. ואילו דוד מחה שלא יפגעו בשמעי אבל לפני מותו הורה להרגו. עד כאן המדרש.

לפי זה היה דוד גם אדם מחושב מאד. גם אם נניח, וכך אני סבור, שלא נקמנותו הורתה לו לומר לשלמה להרוג את שמעי, אלא הדאגה לשלימות מלכותו ובטחונה, הרי היה זה אדם חכם וזהיר ומדינאי אמן, שגם לא ברר באמצעים אם היה צריך.

לא באתי לשלול מדוד את יראת השמים שלו, ואת נכונותו להודות על האמת ,שאליהם ציינתי.

אז במה אנו חולקים?

***
הערת שספרי המוסר קוראים לאדם לא להקפיד על חברו אבל אינם ממליצים לא למסור דין לשמים. הרושם שלי היה תמיד הפוך. אבל אולי טעיתי.

הבה נציין תחילה מה הם ספרי המוסר שאליהם אנו מתייחסים, אתה, דייר, אני. ומה נאמר בהם על יחס האדם לזולת. האם הוא אמור למחול לאחרים? להעביר על מידותיו? למה הכוונה ב"לא להקפיד". והאם ראוי למסור דין לשמים ואם לא מדוע לא. ואז נראה מה יש לדרוש מדוד לפי ספרים אלו.

דייר,
מה שמעניין יותר הוא שזה בדיוק אותו דוד שכששמעי קילל אותו אסר על יואב לפגוע בו. (אבל לפני מותו הורה לשלמה בנו לטפל בו) וכן כשאבשלום מרד בו הבין שזה משמים. כך שעל פניו דוד הוא זה שהמציא את ה"מוסר" הזה. 
        לדעתי התשובה לענין הזה די פשוטה, דוד פועל מתוך מקום של צדק, כך שאם מישהו נוהג שלא כפי הצדק לדעתו הוא לא "עוצר את עצמו" ומתפרץ לתקן את העיוות שמתרחש לעיניו (כמו אצל נבל , בפרק הזה בתהילים , במלחמות מול גוליית ומואב , ובעצם גם מול עצמו סביב משל כבשת הרש) , מאידך כאשר נעשה צדק רק שזה לא מתאים לאינטרס האישי שלו ,והוא גם מודע לכך, הרי שדוד מוחל על עלבונו, ומזדהה עם הדין שנעשה בו עצמו , באשר הוא בעל כורחו כמעט , הוא נכנס לתקן של מורד במלך שאול , או כשאבשלום מורד בו (באשר להבנתו נעשה כאן צדק, כיון שהוא חטא המעשה בת שבע, ועי"ז נפרעים ממנו) ,  וכן כששמעי מקלל אותו , כאשר הוא בורח מפני אבשלום. (אותו נימוק כדלעיל, שתוקפו פג כאשר דוד עוזב את העולם, ורק הפגיעה במלכותו אותה ממשיך שלמה נשארת מקללתו של שמעי, דבר שמחייב גמול)
                      במובן הזה מציאות משיח היא המשך ישיר של דוד, ולכן מכונה המשיח משיח צדקינו, באשר הוא נאבק להוציא את הצדק שלנו בני ישראל, אל האור, ויש מה להאריך אך אכ"מ.  

דוד המלך לא שיקר ולא הצטדק, ביום שהוא רצה ששונאיו יקוללו, הוא ביקש מה' על זה. ביום שהוא "עבד על עצמו" והרגיש שלא משנה לו כלל, אז הוא אמר "ה' אמר לו קלל", ואמר נתת שמחה בלבי בעת דגנם ותירושם רבו.

לפעמים אני צריך לומר את המזמור הזה, ולפעמים את המזמור הזה.

תוקן על ידי יהיאור ב- 17/12/2012 16:34:26

דייר,
לא מדובר כאן על חרפתו של דוד , אלא על כך שהמרמה השנאה והרשעה עליה נאבק דוד כל חייו, מרימה ראש, "כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו איתי לשון שקר. ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם. תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה. וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי."
הבעיה היא הנקיטה בדרכי שקר מרמה ורשע, לא בזה שפוגעים בדוד.
                       זה המאבק של דוד, גם אם תנסה להתעלם ממנו ולהוציא ציטוטים מחז"ל מהקשרם.

דייר,
קודם כל ברור שזה לא מקובל היום, היום אנחנו חיים בתרבות מוחצנת שבהרבה מדי מקרים גם צבועה.
בנוגע לפן האישי לא אמרתי שהוא לא קיים, אמרתי שהוא לא האישו , והבאתי לכך ראיה ממקומות אחרים, בה יש סיבות לפיהן מצדיק דוד את מה שעושים לו ולכן למרות הענין האישי הוא מוחל על עלבונו, ומתנהל בצורה אחרת בתכלית.