| נשלח ב-17/12/2012 14:35 |
 |
| |
האותיות הסופיות בשפה העברית ומשמעותם בקבלה
מישהו יוכל לתת לי לינק למאמר בעניין הנ"ל
האותיות הסופיות בשפה העברית בכלל , מה הצורך בהם?וכן משמעותם בקבלה
ישר כח מראש
הרב גוגל לא הצליח לעזור לי
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2012 15:03 |
|
| |
האותיות הסופיות באות לסמן את כל המקומות שהתעלמה ההלכה ממשה רבנו.
כ- כלים במלחמת מדיין
מ- מקושש - מקלל
נ נחלאות
פ פסח שני
צ צלפחת- בנות צלפחת
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2012 15:14 |
|
| |
ירוחם
חידוש שלך?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 00:43 |
|
| |
והעניין הקבלי שמאחוריהם?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 09:46 |
|
| |
הבסיס נמצא בתחילת מסכת מגילה "מנצפ"ך צופים אמרום" , הקבלה פתחה את זה עוד...
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 10:40 |
|
| |
ב"מנצפ"ך" ישנם סודות גדולים מאוד, כרמוז בגימטריה של אותיות אלו:
מנצפ"ך = רחל ולאה = בלק ובלעם = כוחי ועוצם ידי = צדוק הכהן = אור החיים = מצ'עמם = מונטי פייטון
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 11:33 |
|
| |
קבלה? קבלה ממי? הרי צריכה להיות סיבה למה לאותיות אחרות אין אות סופית?
לא נראה לי כי קובעי האותיות היו מקובלים.
בעל
אני לא יודע, בודאות.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 11:45 |
|
| |
האותיות נצפ"כ:
האותיות המקוריות היו האותיות הסופיות (עד כמה שזה נשמע מוזר). בגלל רצף הכתיבה היה קשה להשאיר אותן עם ה"זנב" שלהן והאות נמשכה הצידה (כך "ףץע" הפך ל"פצע", למשל). בסופי המילה לא היתה סיבה להמשכת האות הצידה והאות המקורית נשארה.
האות מ:
הכתיבה הקדומה השתמשה בשתי האותיות ללא הבחנה, למשל בפסוק "לםרבה (לְמַרְבֵּה) המשרה ולשלום" (ישעיהו ט ו). רק מאוחר יותר הוחלט ש-"מ" תשמש באמצע המילה ו-"ם" תשמש בסוף המילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 12:07 |
|
| |
מיקלארי
אנשים מחפשים משמעויות ואתה נותן להם גלגולים מקריים?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 12:18 |
|
| |
ישר כח לחלק מהעונים
קצת מאמץ
תסמכו עליי ששאלתי את האדמו"ר מגוגל בעניין הנ"ל ותשובותיו היו לא מספקות כמו כן הרב דויקיפדיה לא מבאר העניין הנ"ל . אלא רק הביא כמה דברים שהביאו כמה מהמגיבים כאן
לכל דבר יש הסבר ע"פ הפשט וכמו כן סביר להניח שגם ע"פ פנימיות העניינים. ידידי מחפש את ההסבר ע"פ פנימיות וכל כתבתי הנ"ל
תוכלו לעזור?
תוקן על ידי מהרהרוחושב ב- 18/12/2012 12:19:51
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 12:23 |
|
| |
מהרהר
שאלה על הגישה של חברך
על פי "תערו של אוקאם", אם יש הסבר על פי פשט, מדוע צריך הסבר נוסף על פי סוד?
אני מניח שיהיו שיענו שאין זה הסבר נוסף, וששני ההסברים הם אותו הסבר במישורים שונים.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 18/12/2012 12:27:27
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 12:31 |
|
| |
בעל
בדרך כלל בעלי הסוד נוהגים להצביע על חור מסויים בתיאוריית הפשט, ועל כך דורשים את סודותיהם.
אמנם, החור הזה לא תמיד באמת חור על פי פשט. למשל, שהשאלה תהיה איך ייתכן שבאותיות העלות של לשוה"ק שבהם נברא העולם יוחלט מה אות סופי רק על פי סיפורים מקריים של הסופר, ועל כך בא ההסבר הסודי. אפשר לטעון שכל הקושיא קשה רק על פי סוד, אבל אז הכל מתאים. לשאלה ע"פ פשט יש תשובה ולשאלה שמבוססת על הנחות הסוד יש הסבר ע"פ סוד.
ועוד יש להרהר בזה הרבה, כדבריך.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 12:40 |
|
| |
מקורות לסוד, ראה בפרדס רמונים לרמ"ק שער כ"ז פרק כ"ו [וכן בפרקים על אותיות מנצפך הרלוונטיים באותו שער]. ובכתבי האר"י במקומות רבים מספור.
גבורות ה' למהר"ל סוף פרק כ"ו. גור אריה שמות ג, יח.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2012 14:28 |
|
| |
| micklary כתב: |  | האותיות נצפ"כ:
האותיות המקוריות היו האותיות הסופיות (עד כמה שזה נשמע מוזר). בגלל רצף הכתיבה היה קשה להשאיר אותן עם ה"זנב" שלהן והאות נמשכה הצידה (כך "ףץע" הפך ל"פצע", למשל). בסופי המילה לא היתה סיבה להמשכת האות הצידה והאות המקורית נשארה.
האות מ:
הכתיבה הקדומה השתמשה בשתי האותיות ללא הבחנה, למשל בפסוק "לםרבה (לְמַרְבֵּה) המשרה ולשלום" (ישעיהו ט ו). רק מאוחר יותר הוחלט ש-"מ" תשמש באמצע המילה ו-"ם" תשמש בסוף המילה.
|
|
במחילה, זה לא הסבר על פי פשט, אין כאן שום הסבר.
בעברית אין ולא היה מעולם 'רצף כתיבה' כמו באנגלית, האותיות נכתבו אחת אחת, בדומה לכתב יתדות וכל שאר הכתבים העתיקים. גם האות ק' ארוכה, והאות ל' ארוכה כלפי מעלה. ואם באמת האות היתה מתעגלת בגלל רצף כתיבה, לא היתה שום סיבה להשאיר אות משונה בסוף המילה, היו מתרגלים לכתבה כמו שכותבים בד"כ. בפרט שההסבר לא כולל את האות מ', איך נהיו לאות מ' שתי צורות?
אגב, גם באנגלית, שיש רצף כתיבה, וכתב מחובר, אות שצריכה לרדת למטה, יורדת ולאחר מכן חוזרת למעלה עם הרצף, כך שההסבר פשוט חסר כל הגיון.
לפי המסורת לא ידעו מה באמצע תיבה ומה בסוף, כמו שמלמדת האות מ' גם לפי המקור שהבאת (ובנחמיה כתוב "פרוצימ"). מה שלא מתאים להסבר הנ"ל.
אני לכשעצמי שיערתי שהסופיות נולדו דוקא מהצורך להפריד בין מילה למילה, כידוע הרבה פעמים לא היו עושים ריוח בין מלה למלה, או לא ריוח מספיק. בחלק מהכתובות עשו נקודה בין מלה למלה (חרסי לכיש) ובחלק כתבו ברצף, ולמוחו הקודח של הקורא פתרונים. ולכן באותיות שהיתה אפשרות להאריך, האריכו בסוף מלה, כשמאריכים ע' או ז' היא נשארת אותה אות, אבל כשמאריכים כמנפץ מיישרים את הכפיפות שלהן ולכן האות הסופית היתה אות שונה. המ' הקדומה היתה מגיעה עד חצי הגובה, וכשהורידו אותה למטה היא נסתמה ממילא.
אבל מכיון שלא כולם עשו כך, אלא רק חלק מהסופרים, האות קיבלה לגיטימיות והפכה לעוד סוג של אות שאפשר לכתוב כך ואפשר לכתוב כך, עד שביררו הסופרים מקומה של כל אות.
ובזה יש ליישב קצת גם את ההסבר הראשון, אלא שלדעתי הוא לא מתחיל מבחינה טכנית.
|
|
|
|
|
