כאשר המבוזה הופך למבוקש: סיפורו של השופט יפתח

1. מחזור עבירה תשובה עבירה

המכיר את ספר שופטים מכיר את דגם העלילה החוזר על עצמו. העם חוטא ומתפתה לאלילים. ה' שולח גויים שישתעבדו בו. העם חוזר בתשובה וקורא לעזרה. ה' שולח גיבור שיציל אותו. הגיבור ממשיך ומגן על העם וכל ימי חייו יש שקט. וחוזר חלילה.

שופטים פרק י

(ו) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְדֹוָד וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת יְדֹוָד וְלֹא עֲבָדוּהוּ:

(ז) וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן:

(ח) וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד:

(ט) וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד:

(י) וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְדֹוָד לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: פ

(יא) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים:

(יב) וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם:

(יג) וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:

(יד) לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם:

(טו) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְדֹוָד חָטָאנוּ עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה:

(טז) וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת יְדֹוָד וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל

התגובה של ה' בפסוק יד היא יוצאת דופן, ומזכירה תוכחה לילד קטן ואפילו כזו הנאמרת ברמה ילדותית. לא רצית אותי אז לך תסתדר לבד.

אמנם עם ישראל יודעים כי שום הצלה אחרת אין להם, והם מקבלים על עצמם כל עונש בתנאי שהוא מידי ה' (ויש להשוות זאת לעונש שיבחר דוד לעצמו באירוע המזקיק ענישה) ובלבד שיינצלו.

אמנם ה' עדיין אינו שולח להם גיבור. עליהם לחפשו בעצמם.

"ותקצר נפשו בעמל ישראל". יש פירושים שונים, אולם קריאתי שלי היא שלה' נמאס ממה שקורה, ואולי הכוונה לכל המחזוריות של "נחזור בתשובה ותציל אותנו". התפילה הזו שתתקן את העם לזמן תוביל בהמשך לעוד מרד. כמה אפשר?

לכו אם כן ותסתדרו לבדכם, אומר ה' לעם.

(למרות שלא נאמר זאת, עלינו להבין שנביא אמר זאת לעם, ואכן יש לשאול מפני מה לא נזכר הדבר, ואם גם זה חלק מן היחס השלילי וחסר הסבלנות שה' מראה לעם, כפי שהוא מוצג בסיפור).

2. הפעם עם ישראל נשלחים להסתדר לבד

שופטים פרק י

(יז) וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה:

(יח) וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד

עם ישראל בכל זאת מוכנים להילחם על עצמם ולהתגונן מפני מסע המלחמה של בני עמון. אמנם הם זקוקים למפקד ואין להם.

והשרים, שאליהם פונים הכל לישועה, והיודעים את חסרונם, אומרים זה לזה כי מי שיוביל אותם כעת יתמנה לראש לכל האיזור.

בזאת תמה ההכנה שעליה יתרחש סיפורו האישי של יפתח.

1. ילדות קשה

שופטים פרק יא

(א) וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח:

(ב) וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה:

(ג) וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ:

מה שסופר מצליח בן זמננו היה הופך לספר עלילתי ארוך (אולי לא "שר הטבעות" אבל בהחלט יש לנו כאן דגם של עלילה מרתקת וחומר לספר) – יסופר כאן כסגנון המקרא בקיצור עצום.

יפתח מוצג לנו תחילה כ"גיבור חיל". אותו תואר שניתן בספר שופטים לגדעון ובספרים קרובים בזמן לשאול ולדוד.

יפתח הוא גם בן אשה זונה. ייתכנו פירושים שונים למונח, אך הסביר הוא שמדובר באשה שהתפרנסה מהשירות שהציעה תמר כאשר פיתתה את יהודה. קשה בעיני להניח שמעשה הזנות ומקצוע הזנות לא נאסר מן התורה, אולם מצאנו רק שאתנן זונה נאסר במיוחד. וכמובן בימי הנביאים יש תלונות על מעשי זנות.

בין אם היתה אמו של יפתח פרוצה ממש המתמסרת לאחרים בתשלום ובין אם היה זה, נדמיין, אירוע חד פעמי שאולי נכפה עליה בכורח הנסיבות ויאפשר לנו לרחם עליה יותר, היא היתה עם אביו, גלעד. וכך התעברה וכך נולד יפתח.

מיהו גלעד? אפשר ששמו מעיד על חשיבותו, ובוודאי שהיה אדם עשיר ובעל נחלות, כפי שיתברר מייד. הוא גם היה אדם הגון. ואם גם התעברה הזונה ממנו, הוא הכיר ביפתח כבנו וגידל אותו בביתו.

מדוע לא נשא אותה לאשה? נוכל לדמיין שמשפחתו התנגדה... או אולי היא עצמה לא רצתה לקלקל את שמו הטוב ורק הסכימה להתגורר אצלו ולגדל אצלו את בנה.

במשך השנים נשא גלעד אשה נוספת (ואולי יותר מאחת). ואז, למרות שזה לא נכתב, ברור שהאב גלעד מת.

יפתח היה בכור. היה עליו למלא מקום אביו ובוודאי שהיה אמור לקבל פי שנים בירושה. זאת למרות שבהחלט יכול היה להחשב כ"בן השנואה".

אבל אחיו גברו עליו. הם גרשו את יפתח.

בעצם, האם זה היה לאחר מות אביו או שמא אפילו בחייו, וגלעד, כאברהם עם ישמעאל, שתק והניח להם לסלק את בן האשה שלא נשא באופן רשמי? יש לשים לב שלא נאמר לנו בשום מקום שמת גלעד.

וכרגיל, המקרא מספר בקיצור רב ומניח לנו לשאול את השאלות ולשער את התשובות.

מדוע יפתח גיבור החיל שותק לאחיו? בגלל שהם היו רבים? בגלל שלא רצה להיות אלים?

ומה היה עם שאר הציבור? היכן היו הזקנים ובית הדין שיקנאו להלכה ויכפו את חלוקת הנחלות בהתאם לדין תורה? הציבור שתק, ואולי אפילו תמכו באחי יפתח, ולכן לא רצה יפתח להאבק עמהם?

אם זה היה בחיי אביו, ניתן יותר להבין מדוע יפתח אינו מתמרד נגד הגזירה.

יש לשים לב כי האחים אינם קוראים לו "בן זונה" (מונח שבוודאי היה שלילי אז כפי שהוא היום) אלא "בן אשה אחרת". האם זה ציטוט מדוייק מדבריהם, או תיקון של הסופר?

ואולי הם לא העזו לומר לו בפה מלא את ה"ייחוס" שלו בגלל שהיה גיבור חיל?

השערות, השערות.

יפתח עוזב. יותר מדוייק, הוא בורח. בורח מפני אחיו. וכמה צער ורשעות מגולמים בשלוש המילים האלו.

הוא מוצא לו מקום בארץ "טוב", ואפשר רק לשער שהשם כאן הוא לשון נקיה ולשון סגי נהור.

יפתח אינו נשאר לבדו. כמו בסיפורים וכמו בהיסטוריה, אדם חזק מושך אליו אחרים. "נתאפסו אל יפתח אנשים ריקים, נבערים או חסרי כל ממקומות שונים, ויצאו איתו לשדוד. יפתח היה לראש גדוד שודדים" – תנ"ך הרטום קאסוטו.

ושוב אני מעלה שאלה: כאשר יושב יפתח ליד המדורה, ונועץ בה את מבטו הנוקשה והעגום, על מה הוא מהרהר? על עברו ועל עתידו? על האב שהיה מנהיג לעמו, ובכל זאת לא השכיל להניח לבן הבכור שלו מקום בביתו? על העתיד שצפון לו? על האשה שייאלץ לבחור, ואולי תהיה בדיוק כמו אמו? על צאצאיו שלו, שלהם לא יוכל לתת נחלה כפי שלא עצמו אין?

ובזמן הזה משתנה העולם, עם ישראל, או למצער תושבי גלעד, נקלעים למצוקה שתאפשר ליפתח לחזור למקום בכיר שאפילו לא היה מעז לחלום עליו..

שופטים פרק יא

(ד) וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב:

פסוקים ד-ה מסכמים לנו את מה שקראנו בפרק הקודם ומה שצוטט לעיל (בכך אני מצביע על סגנון הסיפור של המקרא, וכן מתרץ את הסתירה לכאורה בין הסיכום התמציתי הזה לבין הפרק הקודם שמספר הכל באופן רחב).

החלק השני של פסוק ה מלמד אותנו מה עשו המנהיגים לאחר שהובן שצריך מי שיעמוד בראש. הם הלכו אל האדם היחיד שהיה ידוע בכושר המנהיגות שלו ובידיעותיו בתחום הלוחמה.

יפתח.

יש להעיר על כך שבפרק הקודם מסופר על דיונים פנימיים בין העם ובין שרי גלעד, וכן באים הזקנים. מסתבר שהכוונה לאנשים שונים ולתיפקודים חברתיים שונים, אבל אניח את השאלה הזו כי אין לי זמן לברר אותה, ורק אצביע על כך שהזקנים שהתעלמו מגורלו בצעירותו הם הם שנזקקים עכשו לבוא לשחר את פניו.

לא הרגשה נעימה, אבל מי לא יאמר שלא מגיע להם?

3. עליתו של יפתח

(ו) וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן:

 (ז) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם:

(ח) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד:

(ט) וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְדֹוָד אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ:

(י) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח יְדֹוָד יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:

(יא) וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְדֹוָד בַּמִּצְפָּה: פ

(יב) וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:

כרגיל במקרא, קשה לדעת אם מובא לנו נוסח השיחה המלא בין יפתח לזקנים, או שנשמר לנו רק העיקר.

יש לשים לב לחילופי הדברים.

הזקנים מציעים לו משרה של קצין "ונלחמה בעמון". כולם כאחד. אבל קצין אינו עדיין ראש. מסתבר שלא רצו אותו במיוחד כמנהיג, במיוחד לא כזה שיישאר לאחר הנצחון המיוחל. אבל היה להם מנדט מהציבור לאשר לו מינוי כזה אם לא תהיה ברירה אחרת.

יפתח עונה להם כאשר ענה אחד מאבותינו לפלשתים.

בראשית כו

(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ:

(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם:

(כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְדֹוָד עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ:

יש לשים לב כי יפתח מאשים את הזקנים שהם היו בין אלו שגרשו אותו מבית אביו. הבית שאותו עזב עדיין בעיניו בית אביו! והם, שרק שתקו, נחשבים כמגרשים.

מדוע באתם? שואל יפתח, ויש להבין זאת: "מדוע רק עכשו באתם"? פתאום נזכרתם בי?

ושוב, הדמיון בין הפרשה הקודמת שבה העם נזכר לרוץ אל ה' רק בשעה שכואב לבין הלקח שלומדים כעת זקני גלעד הוא בעיני אחד המסרים של הסיפור.

הזקנים אינם מתנצלים אלא מציעים לו את המשרה.

ומעניין להשוות את שני הלשונות.

הזקנים:

לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד

יפתח:

אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן יְדֹוָד אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ

הוא משנה מדבריהם ומוסיף עליהם. הם אומרים "והלכת עמנו" והוא משנה: "משיבים אתם אותי". לא מרצוני הטוב אני בא, ולא מרחמי עליכם, אלא בגלל שאתם מציעים לי עסק. הם מציעים לו להיות ראש לכל יושבי גלעד והוא אומר "לכם", והאם רק אני שומע כאן שהוא מבהיר להם: לא רק ראש ליושבי גלעד, הכפופים לכם, אלא גם עליכם אשלוט?

ובמיוחד הוא מוסיף, מה שהזקנים שכחו לומר: "ונתן ה' אותם לפני".

והם מתחייבים, כולל עונש מה' אם לא ימלאו את ההתחייבות.

יפתח בא איתם, העם ממנים אותו לראש וקצין. יש לשים לב: ראש ואחר כך קצין. אם המילה "קצין" פירושה אחראי למלחמה, אז יפתח ידע מה הסדר הנכון. קודם ראש מכל וכל ואחר כך גם רמטכ"ל!

ואז הולך יפתח לדבר לפני ה' במצפה. יש מפרשים שחזר על התנאי של המינוי לפני השם. אבל אפשר שזו היתה תפילתו האישית לפני ה'. ורק ניתן לדמיין את התחושה של מי שגורש וכעת זומן לעמוד בראש הציבור. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.

ועם כל זאת, האחים לא החזירו לו את נחלתו!

כלומר, זה לא כתוב.

ואז ניגש יפתח לתפקידו. ושולח שליחים למלך האויב. שימו לב למילים האחרונות:

מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי:

המאבק עכשו הוא בין יפתח לבין מלך עמון. "מה לי – ולך". באת אלי. להילחם בארצי שלי.

לכן סיימתי את הדיון בהעתקת פסוק זה. כאן מגיע מעמדו של יפתח לשיאו, וכאן הוא אכן מראה את יכולתו - וגדולתו -  כמנהיג.

(כרגיל הפסוקים מועתקים מפרוייקט השו"ת, מזכי הרבים)

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");