גם זו תורה הצריכה לימוד: *** בתלמוד

במסכת שבת, דף קמ ב, מצאנו סדרת עצות של רב חסדא. אביא כאן את הקשורות לנושא שלנו.

(מועתק כרגיל מפרוייקט השו"ת, יברכם צורנו. התירגום מתחת לכל ציטוט וציטוט. החלוקה המספרית היא כמובן שלי ונועדה לצורכי התייחסות לקמן)

...

1.      ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין אומצא - ליזבין אונקא, דאית ביה תלתא מיני בישרא.

תלמיד ישיבה שקונה אומצה, שיקנה אותו חלק הנקרא אונקא (רש"י: בשר הצוואר של הבהמה), שיש בו שלושה מינים שונים של בשר.

...

2.      ואמר רב חסדא: בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה, דלאו אורח ארעא, דילמא חזי ביה מידי ואתי למגניא.

אל לו לתלמיד ישיבה לתת את בגדו לבעל האכסניה שינקהו, שאין זה דרך ארץ, שמא יראו בו דבר מה ויבוא לכלל ביוש.

...

3.      אמר להו רב חסדא לבנתיה:

א. תיהוי צניעתן באפי גברייכו:

[היו צנועות (אפילו) לפני בעליכן].

ב. לא תיכלון נהמא באפי גברייכו, לא תיכלון ירקא בליליא, לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא, ולא תיפנון היכא דמפני גברייכו.

[לא תאכלו לחם בפני בעליכן. לא תאכלו ירק בלילה. לא תאכלו תמרים בלילה. לא תשתו שיכר בלילה. לא תתפנו במקום שהבעל רואה].

ג. וכי קא קארי אבבא איניש לא תימרון מנו אלא מני.

אם דופק מישהו על הדלת, שאלו "מי זו" ולא "מי זה".

ד. נקיט מרגניתא בחדא ידיה, וכורא בחדא ידיה. מרגניתא - אחוי להו, וכורא לא אחוי להו, עד דמיצטערן, והדר אחוי להו.

*** מצונזר ***  

כאמור לעיל, לפי המימרות כאן ועוד אחרות מכאן שלא הבאתי, אנו למדים שהיה רב חסדא עני בצעירותו ועשיר בימים שאחר כך.

המימרה השניה באה להזהיר את התלמיד שלא יניח שייראו דברים שיגנו אותו לאחרים. אם הוא רוצה לתת את הכביסה שלו לבעלת האכסניה שתכבסנה, כפי שכנראה היה מקובל, עליו לבדוק שאין בה סימנים של קרי. זה עלול לקרות, אבל זה לא יפה שידעו על כך.

יש לשים לב שרב חסדא לא פירט מה תראה בעלת הבית, ואני נאלצתי להשלים את החסר. הוא רק אמר "אולי תראה בו דבר" והתלמידים יבינו בעצמם למה הכוונה. ראו נא את זהירות לשונו והשוו זאת למובא מייד בהמשך משמו.

החלק שסימנתי במספר 3 מכיל עצות שנתן רב חסדא לבנותיו. איך זה התפרסם ברבים? אולי הבנות גילו לבעליהן שהיו תלמידי חכמים. אולי מישהו מהתלמידים בא להקשיב. אולי רב חסדא חזר ולימד את הדברים ברבים?

אפשר לחלק את העצות לארבעה סוגים.

האמירה הראשונה מזהירה את האשה להיות צנועה גם בפני בעלה. זה דומה במקצת למה שנאמר באמירה השלישית. אם מישהו נוקש על הדלת, עדיף שהאשה תשאל "מי שם" או "מי זאת" כדי שלא יבואו לחשוד בה שיש לה קשר עם גבר.

החשש הזה באמת רחוק, אבל מטבעו של אדם שהוא מקשר בין דברים שאינם קשורים רק בגלל שהם ארעו יחד. אם האשה תשאל: "מי זה" בלשון זכר, וייכנס גבר שאולי יכול להראות כמי שאשה תחשוק בו, זה יעורר חשד, עלול לפגוע בזוגיות.

האם זה סביר?כנראה כן.

למדנו עד כמה רגישה מערכת היחסים בין איש לאשתו ועד כמה ראוי להיזהר בה.

(וממילא לא נתקשה ולא נטעה להציג פלפול בנוסח: "ואם הבעל יחשוב שהאשה בכוונה שאלה מי זאת כאשר היא יודעת שזה גבר"? החשד אינו אמיתי ואינו צפוי להופיע, אבל ראוי להתרחק ממה שנראה מעורר חשד).

העצות שכללתי במספר 2 מלמדות את האשה כיצד לא להראות דבר מגונה בפני הבעל. לא לאכול מאכלים שבשעת אכילתם היא אינה נראית במיטבה. לא לאכול מאכלים שיגרמו לתופעות לוואי לא נעימות. לא לעשות מעשים שגורמים לזילות של האדם.

האם זה ענין תרבותי בהתאם לזמן ולמקום או טבעי לכל אדם? זו שאלה מעניינת והיא מתבקשת. אני מצביע על השאלה אבל נמנע מהצגת תשובות אפשריות. לא זה העיקר כאן.

כמדומה שהכל יודעים עד כמה הקפידו רבותינו על מידת הצניעות. אין הם משתמשים בביטויים לא נקיים. הם מתנגדים לאיזכור של נושאים שהצנעה יפה להם. אמרו שהכל יודעים מדוע כלה נכנסת לחופה, אבל אסור לומר זאת (ואף איימו שהמנבל את פיו ייענש בדיני שמים).

והנה כאן רב חסדא מלמד את בנותיו טכסיסים המתאימים לחיבור מודרני על "אמנות האהבה" (יותר מדוייק לכתוב מונח אחר... לא בכך נבחנת אהבה אם כי גם בכך היא באה לידי ביטוי).

האם יש צורך לתרגם? אני מעדיף שלא. מי שמבין את הארמית יכול לראות כיצד רב חסדא השתמש בביטויים מושאלים.

מתוך העצה של רב חסדא ניתן לפתח כמה דיונים חשובים.

1. חובת האב לחנך את בנותיו

רשימת העצות שלימד רב חסדא את בנותיו כוללת נושאים רבים שיכולים לשפר את הזוגיות בבית ובוודאי שלהגן עליה.

אולם האם אלו נושאים ראויים לשיחה בין אב לבנותיו?

האם היום היה אב מסוגל ללמד כך את בנותיו?

האם בכלל בנות היו לומדות את הנושאים האלו?

אולי בקורס לכלות כן, איני יודע.

עם זאת, בתרבות של אז, ולנוכח חשיבות הדבר, זה מה שלימד רב חסדא את בנותיו.

ואולי היו יתומות מאם ולא היתה מישהו שאפשר היה להטיל עליה ללמד אותן את הכללים האלו?

על כל פנים, כבר ראינו לעיל שהחשיב רב חסדא את בנותיו ביותר.

2. מעמד האשה

הנושא הזה מוזכר כאן עבור אמשלום, סמיילי.

האם יש כאן ביטוי לחולשת המגדר הנשי? לזילותו?

האשה כאן לומדת טכסיסים כדי לשפר את מעמדה בבית ולהיות האשה האהובה על בעלה.

אמנם לדעתי זה לא חייב להתפרש דווקא כך. העצות האלו אינן משקפות דווקא את חולשת המגדר הנשי אלא נועדו להקנות דרכים לבטא אהבה ולחזק חויה.

3. צניעות בתלמוד

חז"ל נזהרו מאד מנושאים שהצניעות יפה להם. אבל כשצריך צריך. ואז דנים בהם בצורה מאופקת ומרומזת. מסתבר לדעתי שזה ההסבר לנכונותו של רב חסדא לדון בהם.

יש לזכור מיהו ומהו. אותו רב חסדא שהזהיר כי "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גהנום".

ועם כל ההצדקות וההצטדקויות, בכל זאת איני זוכר עוד גמרא שבה נאמרו דברים כל כך במפורש. אבל גם את זו לא זכרתי עד שהגעתי אליה בדף היומי. יתכן שאנו נוטים לשכוח דברים מביכים...

אין לי אלא להסיק, כפי שכתבתי, שכאשר צריך, אז צריך לומר באופן הברור ביותר האפשרי.

1.      4. הנאה מיחסי אישות

יש לשאול: איזו תפיסה של יחסי אישות והנאה מאישות משתקפת כאן?

כידוע, יש שתי גישות לנושא.

גישה אחת משותפת, מבחינה מעשית אם גם לא מבחינה תיאולוגית, לרמב"ם ולמקובלים. יש להימנע מהנאה זו ואולי מהנאות בכלל.

כמובן, הדמיון הוא רק בדרך ההתנהגות ולא בטעמיה. (ואם יסייעני ה', אדון באופן שבו הרמב"ם מציג זאת ב"שמונה פרקים לרמב"ם" ומה עשה מזה ואיך הבין זאת בעל התניא, כדוגמא לשתי הבנות שונות). לפי הרמב"ם גישה מתנתקת מהנאות הגוף, שאינה שוללת אותן אבל מבקשת לנהוג בהם במבט "מבחוץ" (כך אני מבינו) הרי זאת מפני שעיקר האדם הוא החלק השכלי שלו, ולא החלק הפיזיולוגי, ולכן עליו לשמש כ"כפוי שד".

ואילו לפי המקובלים (אם אפשר לכלול את כולם יחד בדבר זה) עצם ההנאה מן העולם הזה ועוד מתחום זה היא פסולה. לפי חלק מהשיטות, אני משער שהנאה כזו היא מסטרא אחרא, אבל יתכן מאד שאני טועה. (כמדומה שזה ודאי כך בחבד).

הצד המעשי של גישה זו יכול להיות מיוצג בתלמוד, במידה זו או אחרת, על ידי רבי אליעזר (שעליו נאמר שהיה משמש ככפוי שד – באופן שאני מבינו כאן ולא כפירוש שכמדומה הביאה פעם אמשלום לכאן, שאומר בדיוק הפוך).

הגישה השניה מיוצגת על ידי אותו אמורא שהיה חוסך כדי לקנות פירות ולברך עליהם שהחיינו. ועל ידי רב חסדא כאן.

האשה אמורה לחזק את חויית העינוג של בעלה על ידי כך שהיא מרחיקה ממנו זמנית את הסיפוק, אפילו סיפוק חלקי בדרך למעשה עצמו (סליחה על הפירוט).

כאשר בדורנו רווחות גישות הפוסלות את היחסים האלו ומבקשות לצמצמם מאד מאד מאד, הסוגיה הזו חשובה מאד.

כמובן, שערי תירוצים ופרשנות לא ננעלו. שוללי הנאות הגוף יכולים לטעון שהמטרה אליבא דרב חסדא אינה לגרום לעונג לבני הזוג. התכלית היחידה היא ללמד את האשה איך לגרום לבעל לאהוב את אשתו ולהיות קשור אליה. 

אבל סבורני שלא זה מה שנאמר כאן.

במפורש משמע כאן שאכן מותר להנות.  וגם בדבר זה. וגם להאריך את ההנאה ולחזקה.

יש לשים לב לפרט זה. כידוע יש קהילות שבהן ממליצים או תובעים את מיעוט קיום מצות עונה לפעם או פעמיים בלבד בכל מחזור. וגם אז יש למעט ככל האפשר בהנאה וכמדומה שגם לקצר בדבר ככל האפשר.

כאן כתוב ממש ההפך מזה.

כאן כתוב גם ההפך מאלו שיאמרו שעיסוק בדברים אלו הוא עבירה בהיתר.

יש לזכור שעצות רב חסדא לא שימשו בבתים שהקימו עמי הארצות. הבנות ששמעו את העצות האלו נישאו לגדולי תלמידי החכמים. כפי שראינו לעיל, האחת מהן היתה אשתו של רמי בר חמא ואחר כך של רבא!

(כמובן יתכן לטעון שהוא לימדן בגיל צעיר לפני שידע שיזכו לתלמידי חכמים כאלו).

כדבר אחרון אציע הסבר לפי הבנתי ברמב"ם.

אמשיל זאת על ידי הנאת האכילה, וכפי שמבאר זאת בנו של רבנו הרמב"ם, הלא הוא רבנו אברהם ב"המספיק לעובדי השם".

הנאת האכילה היא חשובה ועתים לא רק האכילה חשובה אלא גם הנאתה. כפי ששמיעת המוזיקה יכולה לרומם את הנפש למצב של שמחה עד שיזכה אדם להתגלות, כך גם הנאת האכילה יכולה לקדם את האדם למצב של התעלות. כך מוסברת העובדה שמביאים קרבנות למקדש בימים הטובים ומקבלים חלק מבשרם, וכך מבאר הראב"ם את בקשת יצחק מבנו עשו שיצוד ויכין לו מטעמים כדי שייכנס למצב הרוחני שמאפשר ברכה מתוך התגלות.

כמובן, חלילה לנו לומר שהנאה שבין איש לאשתו נועדה להכניס את האדם למצב רוחני. (יש גישה כזו באחת האסכולות של הבודהיזם, כך שעצם הטענה ראויה למחקר, אבל כמסתבר זו דווקא היתה גישה שהיתה מקובלת בין עובדי אלילים, ושוב ביוון וברומא, וכל כולה מיועדת להביא את האדם למצב אקסטטי ולא למצב של עבודת אלוקים – ודוק).

אבל גם אם הנאה כהכנה להתעלות רוחנית אין כאן, הנאה שאינה נשללת והיא חלק חיוני מחיי האדם – יש ויש כאן.

ואם רב חסדא אמר מה שאמר לבנותיו מפני שסבר שחשוב לחנכן גם בנושא זה כפי שחינך את תלמידיו בכל הנושאים ששייכים לשימוש נכון, זהיר ויעיל בעולם הזה, דבריו בדורנו זה ראויים ללימוד, כמובן בחוגים המתאימים ובצורה הנאותה, כדי להרחיק את הדעות הפסולות ששוללות את הקשר הגופני בין איש לרעותו.

***

תוקנו שגיאות הקלדה. הלוואי שאין שגיאות חמורות מאלו. 

תוקן על ידי מיימוני ב- 21/02/2013 17:04:47

איקון ירוק ביותר.

ואילו אני, בושתי וגם נכלמתי.

הגם אני נפלתי במלכודת שטמנו לי שוטנשטיין (שאמנם מצהירים בכל מקום שהם נאמנים לרש"י), והלכתי אחרי פירוש רש"י במקום שאינו מוכרח?

(איקון אדום פנים).

יש כמובן לברר על איזו מסורת פרשנית נשען רש"י.

ושוב, גם דברי רש"י חשובים לנו, והם מהלך בסוגיה, שיש לחשבו ויש ללמוד ממנו. אולם אם באמת הדברים מצויים כאן רק לפירוש רש"י, ואלו שהולכים בעקבותיו, אז המסקנה הבלתי נמנעת היא שכל מה שכתבתי נאמר בהמשך לפירושם. ולפי פירושים אחרים – המאירי, הריטב"א שיובא לקמן – אין כאן שום עיסוק בנושאים שהצנעה כה חשובה להם.

זה אומר שצריך להיזהר מאד כאשר לומדים את הגמרא, במיוחד עם שוטנשטיין, כדי לא לקבל כ"פירוש הפשוט" את דבריהם. הרי אחת ממעלותיו של פירוש רש"י שהוא נכנס יפה מאד בלשון ובענין עד שלא חשים שאפשר לפרש גם אחרת.

בינתים עיינתי בשוטנשטיין ואכן בסוף הפסקה, בהערה 30, הם מוסיפים הפניות לפרשנים, אלא שאין הם מציינים שפרשנים אלו חולקים על הנחת היסוד של פירוש רש"י ואין כאן התייחסות למעשה שבינו לבינה, כפי שגילה לנו מואדיב.

ואמנם הם כן מוסיפים:

ובכך יזריע הבעל הרבה ויהיה הזרע ראוי להוליד - מהר"ל.

וכמדומה שברור שהמהר"ל ביקש "להציל" את הפירוש של רש"י מן הפרשנות שכתבתי אני, שיש כאן עצה בטכסיסי האהבה בין איש לאשתו.

הם גם מפנים לריטב"א, למאירי, לרמב"ם. ללחם משנה. ולעוד ספרים. אבל כאמור אין הם כותבים שיש להם פירושים שונים בסוגיה לגבי נושא עקרוני זה. וזה חבל מאד ובמיוחד כאן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה יח

וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

רוב דברי הרמב"ם כאן אכן תואמים את דברי רב חסדא, אבל לא כולם לקוחים מדבריו כך שלא רק דברי רב חסדא הם הבסיס לסוגיה. ובהחלט יתכן שהרמב"ם יסבור שדברי רב חסדא לכל אדם ויש חולקים והראוי לעשות כרבי אליעזר.

***

לחם משנה הלכות אישות פרק טו הלכה יח

[יח] ולא תמנע מבעלה כדי לצערו. תימה.

כאן הוא מעתיק את הגמרא עם פירוש רש"י ומסיק:

משמע דצריך לצערו כדי שיתרבה באהבתו

ובעל ההגהה כתב צ"ע בפרק תולין נראה שכוונתו לזאת הקושיא.

עד כאן תחילת דברי בעל ה"לחם משנה".

ואני התלמיד כותב:

במחילה מכבודו של רבנו בעל הלחם משנה, אין כאן קושיה כלל. כי לפי מה שהצעתי במהלכו של רש"י אין כאן צער כלל לבעל שהרי אין זה אלא טכסיס של הנאה בלבד. ושמא לבושתי (כלומר: איך אני מכיר זאת) עלי לציין שרבנו בעל הלחם משנה לא הכיר את הנושא הזה כלל וחשב שזה צער ולא ידע שזה טכסיס והבעל יהיה מרוצה מזה.

על כל פנים, ה"לחם משנה" מציע פירוש משלו שמקבל את הנחת רש"י שמדובר כאן בעצה לזמן תשמיש, אבל מפרש את הדברים באופן אחר.

ונ"ל לומר לדעת רבינו דהוא מפרש דרב חסדא אמר להו לבנותיו שכשהבעל ממשמש באותו מקום דודאי מן הדין אסור לעשות כך דאסור למשמש שם ואז היה אומר להן כדי שלא ירגילו עצמם בכך שהדד ימציאו לבעל ולא אותו מקום כדי שבכך ישמרו עצמן שלא יצערו אותם הנשים אבל אם לא היה הבעל ממשמש באותו מקום אז ודאי דאסור לצער לבעלה ומפני כן כתב רבינו ולא תמנע מבעלה וכו':

מתוך הפירוש שהבאתי, פירוש רש"י ושוטנשטיין, משמע שאם הבעל חפץ להשתעשע באותם מקומות הרשות בידו. הלחם משנה אינו מקבל זאת ובוודאי לא לדעת הרמב"ם. ואמנם הרמב"ם עצמו בוודאי לא היה ממליץ על עיסוק מרובה בכך כפי שכתבתי לעיל, אבל הרמב"ם גם מבדיל בין אדם סתם לבין מידת חסידות ובין שני אלו לעמי הארצות. וכמובן רב חסדא מייצג את הנהגתם של תלמידי חכמים, ולפיכך עצותיו של רב חסדא יתפרשו טוב יותר לפי מה שמצפים מתלמיד חכם. יש אם כן לקבל את פירושו של בעל הלחם משנה בהסתייגות זו שהדברים לא נאמרים לכל אדם אלא לבעלי מידת חסידות. ומה שכתב "לדעת רבנו... ודאי מן הדין אסור לעשות כן" אינו נכון שאין זה דין אלא חסידות.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא  הלכה ט

אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה... ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו.

***

בעקבות שוטנשטיין, גיליתי שגם ה"ברכי יוסף" פירש כמוני וגם לו היה קשה לכתוב את הדברים יותר מדי במפורש. ועם כל זאת הצביע על ההסבר הברור ואני מעתיק את לשונו (שוב פרוייקט השו"ת).

ברכי יוסף אבן העזר סימן כה

ג. עד שתתרצה וכו'. הר"מ פט"ו דאישות (הי"ח) כתב דהיא לא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו בכל עת שירצה. ובהגהות מיימוניות הקשה מפרק תולין (שבת קמ ב) גבי בנתיה דרב חסדא. והרב לחם משנה שם תירץ דלהיות שהם הוו עביד איסורא הותר להן לצערם. ע"ש באורך. ולי ההדיוט כל דבריו אינם מחוורים, כאשר הרואה יראה, כי אין להאריך במקום שאמרו לקצר. והקושיא דקשיא להו ז"ל, לק"מ, דמ"ש הרמב"ם היינו שבעת ההיא תמנ'ע היתה מכל וכל שיוסיף אהבתה אחר כך בפרק אחר. ועובדא דהתם היינו שכבר היא מרוצה ומוכנת, וכמו רגע עת רצון איש כי יפליא והיה העלמ'ה ותכף הדר אחוו. כמבואר שם.

ה"ברכי יוסף" מתקשה "להאריך במקום שאמרו לקצר" מטעמי צניעות הדיבור, וגם משתמש במשחקי לשון (תמנע היתה מכל וכל שיוסיף אהבתה אחר כך בפרק אחר = תמאן באותו רגע על מנת להגביר תשוקתו ותספקנו בזמן שאחר כך).

***

תוקנה טעות הקלדה לא=לו.

תוקן על ידי מיימוני ב- 21/02/2013 19:05:13

את דברי המאירי כבר העתיק מואדיב ורק דילג על המילים האחרונות. לאחר איזכור "יש מפרשים בדרך אחרת" מוסיף המאירי: "וזו עיקר" כלומר דוחה את דברי רש"י ושיטתו כאן. ומסתבר לי שהמאירי לא סבר שרב חסדא יכול היה לומר מה שמייחס לו רש"י (וכפי שנכשלתי אני לרוץ בעקבותיו בלי ביקורת). ואמנם יש לדון מפני מה לא היה המאירי שבע רצון מן הפירוש הזה. האם בגלל שזה לא נכון להלכה כי נכון יותר כהרמב"ם למשל, או בגלל שלא מסתבר שהגמרא תדון בכך במפורש, או שלא מסתבר שרב חסדא ישוחח על כך בגלוי עם בנותיו (כפי שהערתי לעיל שקשה מאד להאמין שאב יכול לדבר כך בגלוי ועוד אב כרב חסדא).

***

הריטב"א הולך בדרכו של המאירי ולדעתי פירושו טוב משלו.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קמ עמוד ב

הא דאמרינן לעיל נקיט מרגניתא בחדא ידא וכובא בחדא ידא. פי' כי פעם אחת רצה ללמד להם מדת הצניעות שהיא טובה, ונטל מרגלית [בידו] אחת ובידו השנית נתן פחם, והמרגלית הראה להם לאלתר והפחם לא הראה להם, והיו סבורות שהוא דבר חשוב הרבה והיו מצטערות לראותו וכד אצטערן הדר אחוי להו, להודיעך שהדבר הצנוע אדם מחבבו יותר, והיינו דאמר להו קא חזיתון כמה חביב מאן דצניע, וכן גורסין הגאונים ז"ל, וכן פירשו מקצתם, ורש"י ז"ל אינו גורס כן ואין פירושו מחוור כלל.

וגם הוא כמובן חולק על רש"י ואף מעיר עליו שפירושו "אינו מחוור" שזו לשון קשה.