בין פורמליזציה לרפורמה. בהלכה ובאגדה.

התורה תמימה על איסור ריבית  בחומש ויקרא [פרשת בהר, חמישי] דן בהיתר עיסקא. הספר אינו תח"י. אתמצת דבריו מהזיכרון.

דוגמא נוספת. פאה. פאה נכרית לאשה נשואה. הרבה מציבור הנשים המקפידות על ההלכה. אולי אפילו רוב ציבור הנשים הנ"ל חובשות פאה נכרית. [אשתי בתוכן].

דה וינצ'י

איקון ירוק. יפה כתבת.

אולי כדאי עם זאת להבהיר מונחים.

מהי פורמליזציה?

כל הלכה והלכה יש בה טעם ואולי יותר מטעם אחד. ויש לה צורה שבה נאמרה ובה היא חלה.

המילה "פורמליזציה" יכולה להזכיר ליודעי אנגלית את המילה FORM, כלומר צורה.

כל חוק מטבעו, באשר הוא חוק, חל על צירוף נסיבות מסויים ולא עוד. זה אומר שאם הנסיבות ישתנו, אפשר יהיה לטעון שהחוק לא חל.

זה נכון גם לגבי דיני התורה.

כבר בגמרא הזכירו שחובת הפרשת מעשרות לא תחול על היבול אם יכניסוהו הביתה לא באופן הרגיל, דרך הדלת והשער, אלא, למשל, דרך הגג או החלונות. לכן מי שינהג כך יפטור עצמו מן המעשרות.

כלומר, לכל הלכה יש בצידה פתח או פתחים שמאפשרים להתחמק ממנה ולעקוף אותה.

השאלה למה זה עובד בצורה כזו, ולמה זה טוב, אם בכלל.

א. מדוע יש היבט פורמלי (=צורני) בהלכה?

יש שתי תשובות אפשריות, וכנראה שתיהן נכונות.

ראשית, אי אפשר לקבוע חוק בלי להשאיר פתחים. זה חלק מהאופן שבו מתנהלות מערכות משפטיות ובו פועלת השפה האנושית, שבה נכתב כל חוק. יש ניסוח, יש "חורים".

שנית, התורה פעמים מעמידה בפנינו אידיאל הקשה להשגה. לפיכך, ניתנה תורה על מנת שחכמים ישתמשו בפתחים האלו. אם יראו לנכון, יסגרו אותם בתקנות דרבנן. אם יראו לנכון, ירחיבו את הפרצה ויהפכו אותה להלכה לפי צורכי השעה.

ב. מתי זה טוב ומתי זה רע

אדם יכול להתחמק מכל מיני הלכות בכל מיני טריקים. לפעמים זה מותר ומומלץ לכתחילה. לפעמים זה היתר דחוק, אבל אם המתחמק יודע מה הוא עושה, אפשר שכך ראוי בנסיבות אלו. ולפעמים העושה כן הוא רשע, למרות שפורמלית יוכל לטעון שלא עשה שום רע. ניצול פרצות כאלו הופך את המנצל ל"נבל ברשות התורה".

הנה דוגמא מימי המשנה, שמובאת בידי חוקריה.

פרוזבול.

משראה הלל שאין מלוים לפני שביעית, כיון שהמלוים יודעים שהלווה יוכל לנצל את חובת השמיטה ולא לפרוע, ניסח הלל תקנה שבה יבטיח המלוה את כספו בחזרה.

התקנה מבוססת על כך שהמלוה מוסר את שטרותיו לבית הדין שיגבו אותם עבורו. כך ניצל הלל, מבחינה פורמלית, פרצה בדין התורה. למעשה, יש מעירים שתקנתו לא שינתה את חוק התורה אלא רק העניקה יותר תשומת לב לאופציה שהיתה קיימת כל העת.

כלומר, התורה ניתנה, במבט שלנו, עבור עולם אידיאלי שבו אמנם יש עניים (תמיד יהיה אביון בארץ) אבל אדם לא יקח הלוואה בלי להחזיר אותה, כל עוד הוא מסוגל לכך. כיון שגם העניים אינם מקיימים את חובתם זו (ואפשר להבין איך זה קורה מבחינה פסיכולוגית וכלכלית, שאדם מורה היתר לעצמו), המלוה אינו רוצה לאבד את כספו לריק. לא על מנת כן ניתנה חובת הלוואה לנזקק. לפיכך הפך הלל את הפרצה ל"רשמית" על ידי תקנת פרוזבול כפי שנתבאר. ובכך שמר על האפשרות שהמלוים העשירים ילוו לעניים גם לפני שביעית.

לאידך גיסא (=צד שני), יש אגדה אורבנית של עולם הישיבות, לפיה היה מעשה בלמדן שישב וערך קונטרס כיצד ניתן לעקוף את כל תרי"ג מצוות באמצעים פורמליים. זו היתה גאונות - אבל הוכיח סופו על תחילתו, או תחילתו על סופו, ויצא לתרבות רעה. לפעמים למדנות אינה מספיקה להגן על האדם, ואינטרס לזלזל במצוה ולחפש בכל דבר איך אפשר לעקוף אותו עלול להעיד על בעיה. הסיפור הזה לדעתי מגלם יפה את ההתייחסות הישיבתית בדורות האחרונים. לא די בלמדנות, צריך גם יראת שמים ואהבת תורה ומצוות.

***
אשר לדוגמאות שהביא דה וינצ'י, הן יפות ומעוררות מחשבה. לא הכרתי את המקור הראשון שהביא והוא מעניין וחשוב. וסבורני שהוא אומר בלשונו שלו מה שכתבתי לעיל.

בניסוח שלי, שהעליתי כמה פעמים בפורום: יש הלכה ויש מטא הלכה. המטא הלכה היא כל אותן תכליות וכל אותם עקרונות מנחים שביסוד ההלכות הפרטיות. כאשר פוסקים הלכה לפי שיקולי ההלכה עצמה באופן צר מקבלים תשובה הלכתית רגילה. אולם המטא הלכה עשויה להראות לנו שיש לשנות את הפסק הרגיל כדי לשרת את תכליות ההלכה.

התגלית הזו יכולה לשמש כדי לפגוע בהלכה, בין כדי לשרת את הרשע הפרטי למען תכליותיו האנוכיות (נבל ברשות התורה) ובין כדי לשרת את עוקרי התורה, שיחפצו "לנטרל" מצוות. מצד שני, המטא הלכה יכולה לשרת את גדולי התורה והפסק כדי לשמור על רוח התורה ומטרותיה כאשר הלכה נאמרה במציאות שהשתנתה ולכן נותר ממנה רק, כדברי מיכי באשכול סמוך, צורתה בלבד.

דוגמא לדבר: מכירת קרקעות בארץ ישראל בשנת שמיטה כדי לאפשר את עיבוד האדמה גם בשנת שביעית. מבחינה פורמלית, אם המכירה התבצעה בצורה מדוייקת, אין כאן חובת שמיטת מלאכות מן התורה. מצד שני, החזו"א נלחם כארי נגד מכירה זו מתוך שיקולים מטא הלכתיים (לדוגמא: תישכח תורת שביעית, תתבטל מצוות שביעית, מכפיפים את התורה למטרות כלכליות ועוד).

אך מה שנאסר בשביעית הותר בחמץ. בימים אלו הולכים רוב ישראל הכשרים למכור את החמץ שלהם לגוי דרך הרב הסמוך לביתם (ואפשר כבר למכור דרך האינטרנט). גם זו פיקציה הלכתית. אבל יש מקרים שבהם אי אפשר אחרת, כגון אצל יצרני חמץ גדולים.

הדוגמאות של דה וינצ'י אם כן מדגימות לנו עקרון שכבר נזכר בפורום, והן חשובות מאד, כי התופעה שעליה הוא מצביע היא הדרך שבה ניתן להרוס את ההלכה בימינו, או להציל אותה.

ליאונרדו
התורה תמימה עצומו היה בנקאי (ראה ערכו בויקיפדיה).

מיימוני
גם השיקולים של תומכי היתר המכירה היו מטא הלכתיים.

בעל

וכי לא זה מה שכתבתי? אבל אם הערת, כנראה זה לא היה ברור. כלומר, המחלוקת על היתר מכירה היתה בעיקרה מטא הלכתית. ולכן כמובן הבאתי את הדוגמא הזו.

דוגמאות נוספות נמצאות בספרו של ד"ר בני בראון על החזו"א, כגון שאלת החליבה בשבת.

שאלות נוספות מופיעות בפורום שלנו, כמו לגבי ניהול חברת מחשבים שאמורה לתת מענה שבעה ימים בשבוע.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני כתב

והערות באדום

ראשית, אי אפשר לקבוע חוק בלי להשאיר פתחים. זה חלק מהאופן שבו מתנהלות מערכות משפטיות ובו פועלת השפה האנושית, שבה נכתב כל חוק. יש ניסוח, יש "חורים".

אם הכוונה לחורים שנשארו בגלל מגבלות השפה או חורים בגלל חוסר תשומת לב – חשבתי שלה' אין מגבלות כאלו...

שנית, התורה פעמים מעמידה בפנינו אידיאל הקשה להשגה. לפיכך, ניתנה תורה על מנת שחכמים ישתמשו בפתחים האלו. אם יראו לנכון, יסגרו אותם בתקנות דרבנן. אם יראו לנכון, ירחיבו את הפרצה ויהפכו אותה להלכה לפי צורכי השעה.

אבל פעמים וחכמים מחמירים...

לכאורה תורה ניתנה מלכתחילה כחוק "גלמי"  בלתי מעובד הניתן לכמה פרשנויות, ומצפה לפרשנות ההגיונית ביותר בעיני חכמי הדור. והחורים וכו' הם כתוצאה מהפרשנות שלנו  ומהלקויים המובנים שלנו.

ת"ט

לדבריך הראשונים: נכון שלה' אין מיגבלות - אבל לשפה האנושית יש ויש. כל התגלות שעוברת בתיווך השפה האנושית וכפופה להיסטוריה האנושית זקוקה להשלמות.

לדבריך האחרונים:

האם איני מסכים שחכמים מחמירים? בהחלט, הם לפעמים נועלים את הפתחים שהתורה הותירה. אם בגלל שהתורה מייצגת את האידיאל ומותירה רשות לאדם להתעלם, ואם בגלל שהמציאות מחייבת התאמה מחודשת (על פי חכמים).

הצעתך לראות בתורה "חוק גולמי" היא מעניינת מאד. לא חשבתי כך מקודם, אבל אפשר שאתה צודק. הביטוי ודאי מוצלח וכדאי להוסיפו ללכסיקון הפורום. אמנם יש לשים לב שחוק גולמי הוא עדיין חוק, והוא ניתן בתוך מערכת נסיבות מסויימת שבה בוודאי היה מתאים לחלוטין.


משביר לצרחן

ברוך הבא אל הפורום!

לא הבנתי את טענתך וחבל שלא סיכמת יותר ברור. אולי תוכל לעשות זאת?

אני מבין שאתה רוצה לטעון שחובת כיסוי ראש אינה משום צניעות אלא: בתור עונש לאשה או גזירה בלא טעם.

הרעיון הראשון הוא מעניין וכדאי לבדוק את ההיסטוריה שלו. בעיני קשה להסכים שה' יתן עונש לאשה לדורות בתור מצוה. יש כמובן לבאר את הנחות היסוד של כל זה.

אשר לגזירה בלא טעם, אני מאמין שאין כזה דבר. כמובן, יש שמבינים בדיוק כמוך, בין בנושא זה, בין בנושאים אחרים. אמנם לדעתי שלי, כל מה שנראה לנו כגזירה בלא טעם הרי זה בגלל שאיננו מכירים את הנסיבות שבהן הדברים מאד מאד עם טעם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

[משביר אינו אלא גלגולו של טרול ידוע שהכניס את הגיגיו וציטוטיו הארוכים בכל מקום שמוזכר ענין פאה נכרית בפורומים, חבל על הטירחה לענות]. 

הגישה האורתודוכסית (זו של ת"ט, לכאורה) גורסת שאין לחוק רוח או רעיון בכלל. היא מאמינה בתוקפה האלוקי של המילים שבה נמסרה ההלכה ולא מאמינה באפשרות של הגעה לטעמה, או אפילו גדרה הרעיוני, בכלל. או אפילו אם נדע הטעם והרעיון, אין זה משנה כלל לגבי הלכה אלא המילים הפורמליים. (הרחבה של 'לא דרשינן טעמא דקרא') כך שמבחינתה אין לנו אלא מה שנכתב ומבחינתה כל הטריקים האלה הם לגמרי בתוך תחום ההלכה, כי אין הלכה אלא המילים הכתובות ואין שום יחס לשום דבר אחר. ופשוט שאין לדבר על בטל טעם- בטל הלכה. 

(כמובן שזו גישה לא עקבית, מאחר ויש רעיונות 'רפורמיים' גם הם נכנסים לתוך המילים והם נשללים על הסף ע"י האורת'- לפחות הפלגים הימניים שלה- מסיבות מטא- הלכתיות, אבל זה כבר קושיא, ובאופן כללי הכלל הוא שכל ההבנות האורת' תופסות להחמיר ולא להקל, ובזה הם די עקביים).

הגישה של מיכי, לפי הבהרתו באשכול סמוך, כן מכירה בטעמים, וממילא לפי תפיסתה היה ההלכה צריכה להיבטל כאשר אין טעמה רלוונטי (עי' משל בגדי הים של מיכי). אבל הוא מאמין שיש להלכה גם פורמליסטיקה מחייבת. לשיטתו, כאשר הטעם רלוונטי, אין ראוי לעשות משחקים פורמליים, שמבטלים את רוח ההלכה. אמנם כאשר הטעם לא רלוונטי ובעצם היתה צריכה להיבטל, אלא שבגלל טעמים פורמליים הוא לא מתבטל, יש לעשות משחקים פורמליים להתחמק מהמצווה.

גישתו של מיימוני דומה לזה, אם כי לא נוסחה באופן כה חד מספיק להבנתי, לכאורה, בשונה ממיכי המתחיל בעצם מהעמדה הרפורמית ההגיונית, אלא שמוסיף לה היבט אורת' פורמלי, הניתן לעקיפה באמצעים שלה עצמה (מעין 'כלעומת שבא כן ילך'), מיימוני מתחיל בעצם מהעמדה האורת'/חרדית, לפיה החוק הכתוב הוא המחייב, אלא שמוסיף לה את 'מטא-ההלכה', מעין 'שולחן ערוך חמישי', הנמצא בהשערת לבו של הפוסק מתי להחמיר ומתי להקל, הכל בתוך כללי המשחק של השיח ההלכתי. אמנם איננו מגדיר באופן מדוייק מהו גדרו של מטא- ההלכה הזו, ולמה לדוגמא (אם הוא מניח כן) מכירת חמץ כן והיתר מכירה לא, וכו' וכו'. כנראה מדובר במשהו הנתון לאבנתא דלבא של הפוסק, מעין 'טביעת העין' של החזו"א, אמנם לגישה כזו בעיות משלה ואכ"מ. 

השאלה העיקרית על הגישות האלו הוא שבפועל, בכל האורת', גם הכי שמאלית, הפורמליסטיקה הרבה יותר חזקה מהרוח, ושולטת בפועל בכל, בעוד שהגישה ההגיונית בוודאי נותנת לפחות את רוב המשקל לרעיון. מצד שני- הבעיה בגישה הרפורמית היא מה שניתן לכנות 'חוסר הרציניות' שלה ושל דרך הבירור שלה, אם נלך תמיד רק לפי השערת לבנו בטעם וכוונת התורה, נמצא ההלכה משתנה כל יום כפי רוח הזמן וכפשטות המתחדשות בכל יום, מה שמגחך את כל המחוייבות ההלכתית.

לכאורה אין פתרון הגיוני אלא סמכות שתקח לעצמה את האפשרויות והחירויות שלקחו לעצמם חז"ל ואפילו הסנהדרין. כלומר, אני מסכים בצורך הפורמלי של מישהו או משהו שיקבע ולא תהיה ההלכה פרוצה מכל רוח. אבל חושב שהתירוץ הזה של "אין לנו סנהדרין", מובילה את הפורמליסטיקה הרבה רחוק מדי, ומחטיאה את כל המטרה. אין לענ"ד בסיס מספיק הגיוני לקבעון ואיחור הנורא של ההלכה רק בגלל שאנו מחכים לאיזה סנהדרין דמיונית שאנו יודעים שלא תתקיים אף פעם. כאן אנו נמצאים פחות או יותר בעמדה הקונסרבטיבית, אלא שה'תנוע הקונסרבטיבית' לא הצליחה לייצר קהילה מספיק מחוייבת להוראות רבנים או פוסקים מוסכמים. ולכן פרקטית, אנחנו בינתיים נמצאים בבעיה. 

[בנוסף לעוד בעיות יסודיות כמו זה שההלכה - שביסודה היא מערכית טוטלית התובעת שליטה על כל שטחי החיים, הפרטיים והציבוריים כאחד, בפועל איבדה את כחה כמנווטת את החיים הציבוריים, וגם נסיונות הכפייה ההלכתית שקיימות כיום- אם בתוך קהילות סגורות ואם באמצעות חוקי מדינת ישראל- בעצם מתבססים על תפיסת חובה הלכתית פרטית, שבמקרה הציבור כופה אותה, ולא הנהגה ציבורית. ועד שלא נפתור את הנקודה הזו נצטרך לאמץ את הגישה הרואה את הדת אך כ'מעשה הנעשה בין שני בוגרים מסכימים ביחידות']

תוקן על ידי יהיאור ב- 24/03/2013 21:18:06

מיימוני ווינצי

החוק הגלמי התאים לתקופתו, אבל ניתן במפורש בצורה שיש בה עירפול  ובטויים שאינם מוחלטים, כאילו ה' זורק לנו פלסטלינה ואומר "צרו מזה מה שייראה נכון בדעתכם".

אבל לומר שהחוק הגלמי מוגבל בגלל הגבלות הלשון, רחוק בעיני. חושבני שה', לו רצה, יכול לנסח לשון מוחלטת וברורה (לפחות כלשון חוק מודרנית, שהיא ברורה פי 1000 מחלק גדול מחוקי התורה).

יהי

לא מדוייק, חושבני שעד גבול מסויים יש חשיבות לטעמא דקרא ולסברות והרגשות. דוגמה הבולטת היא ע"א בעדות אישה לחזו"א שהסביר ש"שני עדים" בוארו כבטוי מליצי לוודאות. אבל יש לכך גבול ואי אפשר לכוף את הלשון יותר מגבול ידוע. לדוגמה יש דעות כי לעת"ל יפורשו דיני הקרבנות כקרבנות צמחוניים.. חושבני שזו פרשנות שאינה לגיטימית כי שה אינו מלפפון גם לא בפרשנות "מתוחה". לטעמי במקרה כזה יש להשאיר קרבנות בע"ח.

זה שהפורמליסט יקה חזקה מאוד, נובע מכך שהפוסקים רואים עצמם כפופים לכעין סנהדרין האחרון, הש"ס, ובגלל הגלות אנו במצב "לא נורמלי", בתקלה הסטורית (שימיה כבר ארוכים מהימים התקינים).

חושבני שזה רק עניין של זמן (אבל הרבה זמן) שייאלצו להכריע הכרעות "סנהדראיות"

תלמיד
רציתי לבאר בכך למה הגישה האורת' לא רואה בעיה כלל בטריקים פורמליים דוגמת פאה נכרית והיתר עיסקא. איך אתה מבאר את זה? לכאורה פשוט שהיתרים אלו אינם תואמים לרעיון המצוות הללו. יש לך לכאורה רק שתי אופציות: או לטעון שמקרים אלו כן תואמים לרעיון או שאין להלכות אלו רעיון מכריע מספיק להחמיר באלו, או טענת מיכי שבגלל שהרעיון כבר לא אקטואלי ניתן לשחק משחקי פורמליסטיקה.