לקח מכות מצרים

אינני אוהב את ההתחשבנות עם המכות שחטפו המצרים. אנחנו חטפנו יותר. הרבה יותר מכות, מכות כואבות מאד. במשך כל קיומינו אנחנו חוטפים כהוגן. ההליכה במדבר גם היא לא היתה מסע ענוגים, על כולם נגזר למות.

אני מוצא כאן לקח גדול. עלינו להיות צנועים, צנועים במוצאנו מבית עבדים, צנועים במה שאנחנו באמת, וצנועים ביכולתנו למלא את המוטל עלינו. לא נבחרנו כאות עליונות שהרי עבדים אנחנו, אלא נבחרנו לעבודה המוטלת עלינו לעשות. כי הדבר הראשון הנדרש מאיתנו הוא כבוד האדם במה שהוא אדם, והיחס המוסרי אל כל אדם. יאמר כאן בקול ברור ונוקב, האמירה כי לנו יש נפש יתרה על פני האחר, או כי האחר נחות מאתנו, או אף כי אינו בגדר אדם חו'ח, כל אלו דברי תועבה הם, ארור החושב כך.

חג שמח ושלום על הארץ,
עודד

שמערל, ההערה שלך טובה.
[א] להחזיק בדעה, ולעמוד במבחן על מימושה, אלו שני דברים שונים. עד שאינך מתנסה במבחן אינך יודע איך תעמוד בו. יש גבורים גדולים שבורחים ופחדנים שמתעצמים להלחם.
[ב] השאלה אם תצליח בתוצאה המקווה אינה עיקר כאן. המטרה היא להשתדל לעמוד בבחינה.

 תלמידטועה, אנחנו מדברים על השקפות, לא על משפטים. משפט אפשר להוכיח או להפריך. על השקפות אפשר להאבק. יש מי שמחזיק בדעה כי המאבק לעוצמה והמלחמה הם הביטוי העליון של רוח האדם. השלום עדיף בעיני, אבל אני מסכים שלפעמים חייבים להלחם כדי לקיים אותו. ניסיתי לנמק את דעתי, הוכחה אין, ופסוקים משל אחרים אינני נלהב לספק, מוטב שתהיה לי דעה בוגרת משלי ולא אתבטל כשופר של אחרים.

עודד

מצות? לחם עוני? דווקא בחג החירות ביום העצמאות שלנו, הלילה הכי חגיגי ומסמל, היה צריך לאכול לחם עשיר ומטובל, אלא שזה הסימול של העם היהודי, החרות שלנו הוא ההסתפקות במועט, העשיר השמח בחלקו ולא התאוותן שאין לו חצי תאוותו בידו.

(הלוואי עלינו, קשה לשאוף לזה ולוותר על הדברים הטובים שכולנו אוהבים, אבל לדבר יפה ורוחני לילדים זה גם יפה)

עודד וולאנד

אני מעיר על כמה מדבריך.

כתבת כי אנשים מתפארים בייחוס.

אני מסכים שזו תופעה שלילית. תופעה טבעית אבל שלילית. לכן יש חינוך, כדי לתקן את הנטיה הזו. מה נלין על מי שלא התחנך לכך, או שחינכוהו להתפארות פסולה ונטולת הצדקה?

כתבת כי אבותינו היו רועים פשוטים. אמנם אנו גאים בהם לא בגלל מקצועם אלא בגלל מעשיהם ומעלותיהם, כמתועד במקרא. וכמובן, יש לבאר את לשון "גאים בהם" שכתבתי, כדי שלא ישתמע מכאן פן גזעני, מתפאר וכיו"ב. הם, האבות, מהוים עבורנו דגם התנהגות ללמוד ממנו.

אני מצטרף לדבריך לבקר את מי שמרומם את היהודי על טבע נפשו ומפחית בערך הגוי. זה ודאי לא המסר שכתוב במקרא, שבו נאמר כי "בצלם אלוקים ברא את האדם". אמנם יש לשים לב שזו מחלוקת רבת שנים, מימות התנאים ואילך. אני מצטרף לרגש הישר המואס בכל ביטוי של גזענות, אבל אני גם יודע שאפשר רק לנסות להסביר, אם יש אוזן שומעת, ועלינו לספק נימוקים טובים ולא להסתפק בדברי ביקורת.

כתבת כי "נבחרנו לעבוד". איני יודע מה פשר מילים אלו. את המונח "נבחרנו" אני מכיר בהקשר היהודי ואני רואה בו הזמנה ליושר, טוב וקדושה וצריך להסביר את המונחים האלו. אבל המילה "לעבוד" מטרידה אותי ומאיימת עלי. יתכן שמדובר במטאפורה, וכך אני מבין את האמירה מן ההגדה "קרבנו המקום לעבודתו". אבל לאמץ את הקריאה "נבחרנו לעבוד" בלי הסבר מעורר אצלי חשש עד שיובהרו הדברים.

המשכת ובארת כי העבודה היא עשיית שלום בארץ. זה ערך אבל האם זו המשימה היחידה שלנו? יותר מכך, יש לעיין עוד במושג של "עשית שלום". יש בה פן שלילי: לא לעשות מחלוקות ומלחמות. יש בה פן חיובי: ליצור רעות, לפי הדגם של אהרן הכהן לפי המדרש. שני אלו חשובים מאד, אבל אני מזכיר שיש עוד דברים חשובים. וגם הלימוד והרחבת האופקים הם חשובים.

כתבת כי

למיימוני,

'מה נלין על מי שלא התחנך לכך'. – מכאן אפשר ללמוד על פגם בחינוך. כי חנוך נכון צריך לדרוש מהתלמיד לקרא ולבקר. אין כבור גדול למורה מתלמיד החולק עליו מתוך שעמד על דעתו בקריאה ולימוד עצמי.

'יש הרבה שמחנכים את ילדיהם לאיסור חשיבה'. – וכי חסרים אנשים נפסדים? גם עליהם מוטלת אשמה. כמו כן הדבר מעיד על מצוקה של נחיתות וחולשה גדולה. בסוף הדבר מתפוצץ ברעש גדול של תגובה שכנגד.

ועדיין, בגרות משמעה שאדם שואל את עצמו שאלות ביניהן על טיב הדרך שבו חינכו אותו לחשוב ולהאמין. מוזרים דבריך 'אין אשמה למי שלא ידע שיש ביכולתו ובחובתו לחשוב'. יכולת החשיבה אינה דבר שבא או מופעל מבחוץ, אלא היא דבר פנימי, אוטונומי. פעוטות קטנים מתחילים להציק בשאלות 'מה זה', 'למה זה'.  אמת הרבה אנשים אינם מגיעים לבגרות. זו אינה שאלה של חנוך אלא של עצלות מן החשיבה. כמה נח שמישהו אחר יחשוב בשבילי ויחליט במקומי.

 בעניין האבות, אני מתבונן בהם כאנשים חיים, בני אדם על מעלותיהם ומגרעותיהם, זה המקסים שבדבר. ואם נשוב רגע לעניין הקודם, אני מוצא מופת בהתיצבותו של אברהם כנגד האלהים שמא ירצח אנשים חפים מפשע. במקרה הזה הוא הפעיל את מחשבתו ומלא חובה מוסרית. למד שאסור לאדם להתבטל בפני איזו סמכות שהיא, ואף בעל סמכות אינו בעל חזקה על אמת ומוסר.

 'צלם אלהים', יש אצלנו הרבה פסוקים, השאלה מה עושים איתם. אם יש אצלנו האומרים כי הגוי אינו אדם, הרי שלא נברא בצלם. אז מה אם המחלוקת היא מימי התנאים? העובדה שאדם הוא תנא או אמורא או רב גדול בתורה אינה מעידה שהוא, באחת, גם אדם מוסרי.  אין הסמכה למוסריות. אפשר להמציא תרוצים שונים, כגון שאדם הנרדף מעודד עצמו במה שהוא עולה על הרודף אותו, אלא שכאשר הנרדף הופך רודף, הוא מתנהג כקודמו.

 אינני יודע מדוע מתקשה אתה לקבל את 'נבחרנו לעבוד'. כשאדם רגיל גונב ומועל, הרי זה מטיל בו דופי וקלון. כשאציל עושה בדיוק אותם דברים, מיד מחפים עליו ואומרים לא יתכן, הרי הוא אציל. זו כמובן צביעות מקובלת. זו היתה כוונת דברי. הבחירה לא הכתירה אותנו באצולה המעלימה אי מוסריות. דעה כזו היא זיוף מרושע. יש אצלנו המתהלכים נפוחי חזה, הרואים עצמם בחירי אלהים אשר העניק להם רשיון לעשות כל נבלה וסיפק להם חומר מלבין.

נבחרנו כדי למלא תפקיד, לשאת בעול, מוטלת עלינו חובה ולא זכות. אתה רואה בכך 'הזמנה ליושר, טוב וקדושה'. אני רואה כאן חובה ללכת בדרכו לעשות חסד, משפט וצדקה. המעשים האלו, בין במילותיך, בין בשלי, הם הם מהות העבודה. אין כאן שום מטפורה אלא עבודה מעשית ממש של יום יום. אינני יודע איזו טירדה וחשש מצאת ב'עבודה' זו. אבל אם אתה סבור כי 'עבודה' היא עבודת הקורבנות, הרי יש בינינו מחלוקת. אולי היתה נצרכת בעבר, אבל עוד בזמן הנביאים הגדולים נעשתה מיותרת ומגונה, שכן היא באה כתחליף לחובה האמתית. כמה נלעג היה לגנוב ולרמות, להביא קורבן, ולחשוב כי האל הרעב מוחק עוונות במחיר בשר קורבן. התבגרנו [לא כולם כמובן]. יש לכל אחד מקדש קטן בליבו, וקשר ישיר לאלהים בלי ארוחה בשרית בתמורה, ובוחן הלב יודע בדיוק מה מתרחש שם.  

 נפלה שגיאה באמירתך 'עשית שלום יש בה פן שלילי: לא לעשות מחלוקות ומלחמות ... פן חיובי ליצור רעות' [=ידידות וחברות]. ודאי לא התכוונת לומר שעשית שלום יש בה צד שלילי. הכוונה היא שיש איסורים [או ביטויים שוללים]: לא לעשות מלחמה, וחיובים, לפעול לרעות. הדבר הזה נדמה בעיני כה ראשוני עד כי באמת אין צורך במדרש על אהרן.

אינני חושב שהשלום הוא הדבר היחיד. ודאי שיש דברים חשובים נוספים, ולא רק לימוד, גם עבודה. בכל זאת, נראה לי כי גם הלומד בקדש וגם העובד, ראוי שיפסיקו במה שהם עושים ויפנו להשכין שלום בין רבים וניצים, אם יכולים הם להביא תועלת,  אבל רופא המטפל בחולה לא יעזוב באמצע. גם אם תראה אדם שמועד ונופל, או זקוק לעזרה, ראוי שתפסיק לימוד ועבודה כדי לסיע כיכולתך. מכאן שהם קודמים בחשיבותם.

 האם אתה ירא לבקר ולגנות מי שמכונה או נחשב ''גדול'' והחזיק בדעות פסולות? אולי לא היה כזה 'גדול'? אני ירא מן השנאה והמריבה אשר סופן שפיכות דמים, שהיא הנוראה מכל. אינני כותב כאן מטפורות, ושפיכות דמים אינה ראויה למלים עדינות שבאות לחפות על משהו. היא מחייבת מחאה ברורה, נוקבת וחריפה ביותר, ומי שאינו מוחה נתפס במעשה ונדבק בו. אני מזכיר לקורא 'משחק מלים' שמקובל אצל קבוצות מסוימות, שהן מכריזות על סיסמה 'יפה' כביכול וקוראות אותה מהסוף להתחלה: 'יהודי לא מגרש יהודי' [יהודי מגרש לא יהודי], 'יהודי לא רוצח יהודי' [יהודי רוצח לא יהודי]. עצם החלת המוסר על היהודי וביטולו ביחס לאחר הוא מעשה תועבה. כשוויכוח ומחלוקת ראויים הופכים להיות שנאה ומריבה, סופם שהביאו כאן לשני מעשי רצח, דם נשפך. והיכן הם אותם ''גדולים'' ו''גאונים''?

עודד