מוישי לא מחובר

מיימוני

האם ההכחשה שיש מחשב שונה מריבוי ההכחשות שהחברה החרדית אמונה עליה, שלא לאמר מתבססת עליה, ביחסי פנים ביחסי חוץ?
זה לא רק שאין לנו ח"ו מחשבים או מיילים ובוודאי שלא אינטרנט חלילה (רק תמיד אני שולח דרך חבר שלי שצריך מייל במשרדו לחבר של החבר שלי..)
גם אין אצלנו יצר הרע בכלל, אצלנו העיתונים הטהורים לא מדווחים על פשע, (רק מתי שזה נצרך למאמר ההשקפה להסביר כמה החילונים רעים, ואז מתברר פתאום שעורכי היתד מניחים שכל הקוראים בקיאים מאליהם במה שקורה בעולם מפשע ועד ספורט), אין גניבות, אין העלמות מיסים, אין הטרדות מיניות, רק כולם צדיקים קדושים וטהורים. 
גם אין אצלנו ח"ו מי שיעלה על דעתו ספקות באמונה. (אם מישהו שואל משהו, זה בוודאי האינטרנט הטמא שהכניס לו את זה בראש).
בכלל, כל הטוב שיש לנו, כל הגדלות שיש אצל הגדולים שלנו, זה לא שהם פעם היו אנשים רגילים עם צרכים אנושיים, והם התמודדו או מצאו דרך להוית גדולים בתוך העולם הזה, להגביר מעט את השכל על הגרש התאווני, אלא הם כבר נולדו מלאכים. והחברה שלנו בכללה הטובה הנקייה והיפה כל כך, זה לא שאנחנו למדנו להתמודד עם הפיתויים של העולם הזה, אלא שפשוט ככה אנחנו, ואם יש איזה בעיה זה בוודאי יאיר לפיד עם החרדקים שלו שמנסים לזהם את האוויר הטהור שלנו. אנחנו האוטופיה בעצמה. 

הנושא לדיון: איך חברה שלמה מספרת לעצמה ולאחרים סיפורים על הטוהר שלה שלא היו ולא נבראו.
הסוגיות לבחינה: הדחקה והכחשה בפסיכולוגיה קבוצתית, שקרים קדושים ושטיפת מוח חינוכית, השקפת עולם שאינה השקפה על העולם אלא השקפה שבוראת לעצמה עולם, המיתוס של טוהר הילדים והשמירה עליו, כאב-טיפוס של החברה עצמה כנקייה ביסודה.

תוקן על ידי יהיאור ב- 25/04/2013 22:50:36

אני מניח שאתה לא מתכוון לשאול אם הדבר מותר (הלכתית ומוסרית), כי מדובר במצב של חוסר ברירה.
(ומשום והלכת בדרכיו).

ולמעשה אני חושב שאפשר גם להסביר לילד בקווים כלליים את הסיטואציה,
כלומר שיש סיבה מיוחדת ו/או היתר מיוחד להחזיק את מה שסיפרו לו שאסור,
ומשום סיבות מיוחדות אחרות אסור שאחרים יידעו על כך,
ולכן הם נאלצים להצהיר הצהרה של שקר,

ילד עד כמה שלמדתי מבעלי מקצוע אינו נוטה להעתיק התנהגויות שבמסגרת סמכות ההורים כשהדבר מוסבר לו ברורות שזה אכן כך.

מה שנשאר לי פתוח, זה איך ילדים מתמודדים באופן כללי עם דברים שהם יודעים שעליהם להסתיר.
ואולי לזה כיוונת?

בקיצור חיים בסרט.(סרט חרדי כמובן שעבר ועדת כשרות רוחנית מטעם הועד לטוהר המחנה )

ולאהבת הסדר של מיימוני, אגיב על סדר אותיותיו.

א- החברה "שלנו", החרדית, לא מתמודדת עם המחשב אלא מנסה לברוח ממנה, לחיות ביקום אלטרנטיבי שבה אין מחשב (ובכלל, אין מודרנה, אין מדינת ישראל, אין צרכים בטוחוניים, אין צרכים כלכליים, אין בכלל בני אדם מעבר לגבולות בני ברק). אין כזה דבר עינים תמימות של ילד. ילד בגיל שיודע מה זה מחשב מבין טוב מאד את המשחק הגלוי שהחברה וההורים שלו משחקים אודות המחשב, אין מה להסביר לו.
ב- המוסדות בעצמם כולם, אבל כולם, משתמשים במחשב ואינטרנט. (אם יש לך סמארטפון פשוט תעבור ליד המשרד ותבדוק את הוייפיי..). הטפסים שהם מחתימים עליהם לבך ולבם יודע שאין בהם כל נסיון להוציא את האמת מן ההורים. אני לא יודע איך זה פה, אבל בארה"ב סיפרו לי שאותו מוסד שהחתים שאין מחשב וכו', בנשימה אחת ביקש את כתובת המייל לשלוח מידע.. כולם יודעים שהכל שקרים גלויים, ואין כאן אפילו הוה אמינא של שקר והטעייה. זה סוג של טקס דתי, כמ בפדיון הבן שהכהן שואל מאי בעית טפי והאב עונה, כך המוסד שואל האם יש מחשב והאב עונה לא. 

  די משתמע מהסיפור של מיימוני שהאח הוא פושע רקק וגנב, וההורים שותפים לפשע: האח עובד בשחור, מסתמא בלי ששירת בצה"ל, ומשלם מיסים בערך כמו שחרדי מצביע בבחירות פעם יחידה. אתם כולכם, חרדים "חושבים" ונאורים שכמותכם, יכולים להתמוגג על שאתם קוראים את הסיפור דרך מחשב, ושיואו! איך התקדמתם יחסית, ומה זה אומר על החברה שלכם. בעיני, זה שהנקודה עברה בשקט, אומר די הרבה.

שיבולי, הסיפור נכתב כמשל להצביע על נקודות מסויימות, ואתה עוד מדייק בו דיוקים...

חשבתי באמת שמישהו יכתוב משהו דומה. הסיפור אכן הוא משל, אבל לא בכוון שאליו התכוון מיימוני. הרי מסגרת הרקע של הסיפור הוא חברה בה הגניבה והרמאות הן ממש נורמה, והסיפור מתמקד באיזו גניבה מסדר שני או שלישי (גניבת דעת, גניבה מהמפקחים על עקביות הגניבות). זה אמור להפתיע?

אה, סליחה, שכחתי שאני מדבר עם ראש מפלגת הלא-עניניים. תראו את זה כאילו שלא כתבתי כלום.

שיבולאיו

זה קצת מטופש, או הרבה, שהמחבר יסביר את הסיפור. אבל בכל זאת. זה עדיף מאשר אי הבנות או פרשנויות מופרזות.

אני מציע כאן מה שהתכוונתי לומר. כמובן, יש שיטות בעולם הפרשנות, ביניהן הטענה שטקסט עומד בפני עצמו ולמחבר אין בעלות עליו לאחר שפירסם אותו.

לפי הצד שלמחבר יש זכות דיבור, אז כך:

הסיפור נועד להציג - בהבלטה עד כדי הגזמה - תופעה שקיימת בציבור החרדי. ויותר מאחת. עיקר הסיפור כאן אינו רק המחשב אלא בעיה חינוכית.

זוהי בעית הבן שאינו משתלב בלימוד אבל גם לא רוצים שיצא "החוצה". הפתרון הוא שהוא יעבוד ב"שחור" כפי שכתבת. אבל זה לא עושה אותו פושע אלא מעלים מס. וגם אז, ההכנסות שלו מכל העבודות אינן מגיעות בדרך כלל לשיעור שמחייב במס הכנסה. ברור למדי שהוא בחור בעל אינטליגנציה נמוכה. אחרת, הוא באמת היה משתדל להישאר בין כתלי הישיבה.

למה הוא לא מתגייס? זו לא אופציה באופק התודעה שלו. אם הוא שייך למגזר קנאי, זה כמעט "ייהרג ובל יעבור".

בעיה דומה קיימת גם אצל משפחות יותר "פתוחות", אבל גם שם חוששים שהבן יתגייס. יש לכך כמה סיבות. למשל, "מה יאמרו" ו"זה יקלקל בשידוכים". אבל גם ובעיקר: פן יתקלקל. מה זה אומר על כוח החינוך החרדי מול משיכת החברה הפתוחה, החילונית, עם היצע של דברים אסורים אך מושכים? עצוב מאד. נכון.

אמנם צריך לזכור שאלו שמבקשים להגן עליהם הם גם אלו שאין להם במה לחזק את עצמם נגד המשיכה האסורה. חסר להם בשמחת התורה, ואולי גם בשמחת המצוות. במה יאזנו את המשיכה לחויה אסורה אם לא ביראת העונש? יראת העונש לא מספיקה לכל הפיתויים. ואם יש נפילה, בדרך כלל קשה להתאושש אחריה. אדם מתייאש מעצמו. הפתרון המקובל הוא אם כן לשמור עליו כמה שיותר בתוך "הגטו".

שים לב גם לכך שזו משפחה שלא היתה מחזיקה מחשב מעצמה אילו הבן ה"בעייתי" לא היה מביא אותו הביתה. הם נאלצים לסבול את המחשב כי הם אינם רוצים לשלח את הבן מהבית. הם מחכים שהוא יתחתן ו"יתיישב" כדי שיישאר "בפנים".

אגב הסיפור המרכזי הזה באות לידי ביטוי נקודות נוספות. המשיכה התמימה של הבן הקטן לחויות שמציע המחשב (סרט עם "הכשר") וההתמודדות עם הצורך לשקר.

למעשה, הנקודות האחרונות האלו היו מרכז הדיון עד כה, ומצבו של הבן הגדול נדחה לצד.

***

יש לשים לב גם לכך שבסיפור, אפילו משפחה "קנאית" כזו אינה נרתעת משימוש בסרט "כשר" בבין הזמנים. אמנם יתכן שאני טועה. תיארתי מצב קיים בחברה החרדית, אבל החברה שלנו היא מגזרים מגזרים, קהילות קהילות. איני שייך לחברה הירושלמית אלא הבני ברקית. אני מכיר משפחות שמתירות לילדים סרטים או מחשב בין הזמנים, ואני מכיר משפחות שמכחישות שיש להן מחשב למרות שיש והילדים יודעים. איני יודע איך הם מיישבים זאת לעצמם. זו אחת השאלות המעניינות, מבחינה אנתרופולוגית, שעולות מכאן. לשאלה הזו יש השלכות חינוכיות. אבל אולי זה לא נכון לומר שאלו שאלות הלכתיות. לא כל דבר זו הלכה. ובעצם זה תלוי בתפיסות שונות של מהי הלכה.

***

בתגובתו הראשונה, ההומוריסטית יותר, התיאור שהציג יהי אור נראה מופרז. לעומת זה, אני סבור שהתיאור בתגובתו השניה, אודות עולם דמיוני, בועה שבה אין מודרנה, הוא נפלא ומדוייק. זה העולם שבו אנו רוצים לחיות. אם כן עולה השאלה איך אנו מתווכים בין העולם האידיאלי הדמיוני לבין המציאות שנופלת ממנו.

והאם זו דרך תגובה טובה או שאפשר להציע אחרות?

והאם אפשר להועיל ולקדם פתרונות טובים יותר?

מיימוני כתב:
"והאם זו דרך תגובה טובה או שאפשר להציע אחרות?

והאם אפשר להועיל ולקדם פתרונות טובים יותר?"

אני לא יודע אם זו דרך טובה, אבל אני יכול להגיד שזו דרך שקרית. בוודאי שאפשר להציע אחרות, דוגמת האורתודוכסיה-המודרנית בחו"ל והחברה הציונית-דתית בארץ. או אופציה משלבת עצכחית אחרת. אבל אני מפקפק באפשרות להועיל ולקדם אותם. כדי שנוכל לקדם צורה כזאת לחברה החרדית, אנחנו צריכים לשנות את כל התפיסה שלה על העולם על החיים ועל היהדות מיסודה, תהליך שכרוכה קודם כל בלהראות לה את המציאות, את השאלות הקשות על תפיסת העולם, ואת המבוי הבלתי אפשרי שהיא נקלעה אליה, רוב בני אדם יעצרו בשלב זה וישליכו את הכל, והם לא יהיו בלתי צודקים. בשביל לקדם אופציה דתית שונה לגמרי תצטרף לחכות עד לסיבוב השני, אחרי הכפירה, אם יישאר לך בכלל מישהו עד אז. זאת ההערכה שלי, אם כי יש יותר אופטימיים ממני. 

שיבולאיו

אני חושש שאינך מדייק כלל. אבל אם אינך בא מהחברה החרדית, הפרשנות שלך מובנת ואולי מתבקשת.

כמה הצעות תיקון:

א. במישור הנורמטיבי: הנורמה בחברה החרדית היא יושר מהדרגה הגבוהה ביותר. אדם נדרש לרמות יושר בכל התחומים. יש דרישה לדקדק בפריעת חובות, בהימנעות מגזל, בתשלום במועד, ועוד. זה האידיאל שכולם מכירים בו ושואפים אליו. יש גם כאלו שחיים ברמה הזו.

ב. במישור העובדתי: הרוב מקפידים על כל ההלכות הממוניות. זה לא אומר שלא יהיו נפילות. כבר הגמרא אומרת ש"בפניו נפיש יצריה" על יצר הרע של ממון. כלומר, כאשר לאדם יש נסיון, הוא מורה היתר לעצמו. עם זאת, יש מנגנונים של ביקורת ותיקון. הם לא מצליחים במאת האחוזים. אבל מהיכרותי עם החברה מסביב, בדרך כלל יש השתדלות רבה מאד לעמוד בקריטריונים אלו.

אני יכול להוסיף כי יש גם סיפורים מפליאים על דקדוק בעניני ממונות. אבל זה נושא הראוי לדיון נפרד. מלבד זאת, השאלה אינה על יוצאי דופן, לטובה או לרעה, אלא על רמת תיפקוד של הרוב, או הממוצע. איני יודע איך בודקים דבר כזה. האם אני יכול להסתמך על מה שאני מכיר מהציבור שמסביבי, והרי בכל מקרה איני מכיר הכל? אני מכיר תופעות יוצאות דופן לטובה כפי שיש גם מקרים שהיה להפך. איזה מהם משקף את המצוי?

ג. לגבי מס הכנסה, יש שהתרגלו למחשבה שהם נמצאים בגולה אצל הפריץ. זו טעות, ולענין זה הם "תינוקות שנשבו". כמדומה שכבר היה אשכול בנושא מעניין זה.

ד. לגבי גניבת דעת, אתה צודק. באותן נקודות מפגש בין הדרישה המוסדית לבין ההזדקקות למחשב בפועל. העמדת הפנים היא המפלט של מי שאין לו פתרון אחר, ויש כעין העלמת עין, כפי שכתב יהי אור. באמת נוצר כאן מצב בלתי אפשרי, כפי שתיאר גם יהי אור. רבים מאיתנו זקוקים לכל הפחות למייל לצורך עבודה. כל מי שקשור בחינוך, כמעט, זקוק למייל. מצד שני חייבים להצהיר שאין מחשב ובוודאי שאין אינטרנט. זה הרקע לסיפור הזה.

איני בא לומר שהמצב שפיר. להפך. אבל הבעיות מעידות, לדעתי, גם על תכונות אופי חיוביות מאד של הציבור שלנו. אני מקוה שהצלחתי להבהיר ולהמחיש את זה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

דייר

האם אין אנו מציירים בהקשרים מסויימים את הדימוי של הבועה הזו?

איך נסתדר בלי היתרונות של החברה המודרנית? איני יודע. אבל זה בדיוק הענין. אנו חיים בסתירות, בהכחשות, בדיסוננס קוגניטיבי. ברמה זו או אחרת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");