שיח מערבי ושיח מזרחי

מאורעות התקופה האחרונה מציבים שני סוגים של שיח ציבורי.
האחר המשקף לכאורה את הערכים של העולם המערבי, כאשר כל צד במשא ומתן מגיע עם תום לב, מבין שיש צד אחר ומוכן להתפשר באמת.
לעומתו יש שיח מזרחי, המשקף את הגישה של הכל שייך לי/צריך לעשות בדיוק איך שאני רוצה. המקסימום הוא שאם אני חלש, בינתיים אשקר ואקבל מה שאוכל, אולם אמשיך לטעון שהכל שלי ובהזדמנות שאוכל אפר את ההסכם.

גישה זו משקפת את הגישה הערבית/פלסטינאית במו"מ עם ישראל בו הם דורשים ויתורים עד שזה מגיע אליהם. ממשיכים עם הסתה למרות "תהליך" השלום, לא מוכנים "להכיר" במדינה יהודית וכד'.

גישה זו משקפת גם את הגישה החרדית של צעקות שלוקחים להם ופוגעים בהם, אולם אם מישהו ירצה לקבל מהחרדים תוכנית כיצד הם היו יוצרים מצב בו ילדים חרדים יזכו להשכלה תורנית, השכלה מדעית ואקדמית ושירות בצבא, תמיד תסובב בכחש. אתן דוגמה, אילו היו באם ואומרים שעד גיל 18 ילמדו כולם רק לימודי קודש ובגיל זה מי שאינם הטובים ביותר (נניח 80%) יעברו למסלול "תורני-חרדי" שיאפשר להם לשרת בצבא ולרכוש השכלה אקדמית וכד', כך שבגיל 26 הם יהיו באותה רמה כמו אחרים וכד', היה ניתן להבין אולם ההרגשה, גם כאן היא של ניסיון להלך בכחש וכזב בלבד, תוך חוסר רצון למצוא פתרונות מקובלים.


אני רוצה למקד. עיקרו של השיח אינו אילו פתרונות יש להציע, כי הצעות מפה אינם נחשבות ויש גם מספיק אתרים אחרים וכותבים מוכשרים אחרים שידעו לשלוף פתרונות. השיח הוא האם יש שני סוגים של התנהלות במשא ומתן. גישת תום הלב וגישת כולה שלי ומה הם מאפייניהם. כמו כן האם בכלל בשיח כזה יש מקום למשא ומתן או שיש לנהוג בחד צדדים (בבחינת אין עם מי לדבר).

  לדעתי, מתבקש שמנהלי הפורום יבהירו את המדיניות לגבי הדיון בסכסוך הישראלי פלשתיני, וגם יאכפו אותו. אם זה נושא קביל, כדאי לפתוח על זה אשכול(ות) - בשמחה רבה. אם לא, מה הטעם לזרוק את האמירות הפופוליסטיות והפשטניות הללו?  

לצערינו החברה שלנו נהיתה דומה לגרועים שבאומות, וזה נורא. בשגרירות האמריקאית יש אזהרת מסע על מאה שערים כי יש שם אלימות כלפי נשים לא צנועות (כלומר, תיירת אמריקאית רגילה). הרי אם נדמיין חרדי מלפני מאה שנה, שהיה מיעוט בתוך מיעוט, ודאי שלא היה מעז להרים קולו על אישה לא צנועה, בין יהודיה ובין גויה. לא בירושלים ולא באירופה. המלחמה היחידה היתה באמצעות פשקוילים. ואילו היום יש תרבות שלימה של "אנא כבדו אורחות חיינו בהופעתכם" כאשר אין שום נסיון לכבד את הרחוב החילוני (למשל, עמידה בצפירה, ולו למראית עין של כבוד לזולת).

כמובן שאלו הקיצונים שבנו, אבל כפי שאמרו כאן את הקיצונים הללו אנו לא מוקיעים באמת, ילדיהם מתקבלים למוסדות והאלימות כלפי נשים גואה. זו אותה דרך של הערבים- מחפים על סוחרי סמים וטרוריסטים, לא משתפים פעולה עם המדינה בשום תחום אבל בוכים על קיפוח ואפליה, שאכן קיימים. 
לגבי גישת "כולה שלי"- שמאפיינת את הערבים וחלק מהחרדים- אכן צריך לבדוק, עבור מי הוקמה המדינה ושל מי היא, האם של ציבור האליטה האשכנזי החילוני שמצד אחד הקים את המדינה אך מצד שני השתלט בכח הזרוע לכפות דעתו על אלפי התושבים (חילון יהדות המזרח, השתקת הימין על ידי הסזון ואלטלנה). או שהמדינה שייכת לכל היהודים הנמצאים בה, לכלל היהודים בעולם, וכדומה.
את השאלות הללו ניתן לראות בויכוח על "מיהו יהודי", כאשר רפורמים אמריקאים טוענים שההגדרה לא תהיה הלכתית, נשאל מה להם הזכות לדבר בעודם גרים שם, ומצד שני, מדינת ישראל מהווה מקלט לכל יהודי שמרגיש כעת או בעתיד מאויים בארצו, ממילא השאלה של חוק יבש בישראל (מיהו יהודי) נוגעת לכלל העם היהודי בעולם כולו, וממילא גם לערבים הגרים כאן ושואפים להפוך לרוב.  והשאלה "של מי המדינה" ממשיכה- השמאלנים מרגישים שלקחו להם את המדינה, הימנים מרגישים שהשמאל השולט בתקשורת ובבג"ץ לוקח מהם את המדינה, החרדים חושבים שהכל צריך להיות בהתאם להלכה כי זו מדינה יהודית, וכו' וכו'.
יש כאן בעיה רצינית בהגדרה "של מי המדינה הזו" כי יש כאן יותר משתי עמים.