כל השביעיים חביבים: יובל

בפרשת "בהר" יש לנו את דיני שמיטה ויובל.

ואלו הם:

שמיטה חלה מדי שבע שנים. בשנה השביעית אסור לעבוד עבודות מסויימות בקרקע. יש להתייחס ליבול הגדל מאליו כאל הפקר. ידי הכל שוות בו, והאדם כבהמה. כל עוד יש לבהמה לאכול יכול גם האדם לאכול.

שמיטת חובות. מי שלווה וטרם החזיר לפני השביעית, אסור למלוה לתבוע ממנו את ההלוואה לאחר שנת השביעית. (זה מעורר שאלה עצומה מדוע שמישהו ילוה סמוך לשנת שביעית אם הוא יודע שהלווה יכול להתחמק מתשלום... דנתי בכך בעבר ולא אדון בכך שוב).

יובל. לאחר שבע פעמים שבע שנים מציינים את היובל. כל דיני היובל שוים לשל דיני שביעית, אלא שיש בהם תוספת. עבדים – יהודים – משתחררים מן השיעבוד, ללא קשר למספר השנים שהם מחוייבים לעבוד. קרקעות שנמכרו לאחרים שבות לידי בעליהן.

(יש כאן מרחב לחוקרים להשוות בין המונח "יובל" ו"דרור" אצלנו לשימושם בשפות קרובות בזמן ובמקום, ולא אעסוק בכך. אני סבור שגם אם מוצאים דמיון בין התורה לבין חוקות אחרות באיזור, ההבדלים הם משמעותיים, כפי שיגלה המעיין).

מה טעם מצוות אלו? ובכן, לא קשה לזהות כאן תקנות סוציאליות.

השביעית עצמה נועדה בעיקר, כנראה, לחינוך. כפי שנאמר בפסוקים, האדם לומד בדרך לא קלה שהאדמה שתמיד היתה ברשותו בעצם מפסיקה להיות כזו, עם היבול שעליה, למשך שנה אחת. עליו לראות אחרים באים ונוטלים מן הפירות ואין הוא יכול למחות בידם (יש כאן מחלוקות בתלמוד אבל אני מתעלם מהן).

(בהמשך הפרשה, לאחר דיני יובל, נאמר: [פרק כה פסוק כג] וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי(.

יש מן הסתם תועלת נוספת בהפסקת העיבוד כיון שהאדמה יכולה לנוח ומתחדשים בהם חומרי הגידול שהצמחים זקוקים להם. בעולם שבו לא היו עדיין חומרי דישון כבימינו (היו – הבקר והצאן היו רועים בשדה כדי לזבלו), הפתרון היחיד לפעמים היה לאפשר לשדה לנוח שנה גם ללא חובת שמיטה. אבל לא אאריך בדבר זה שהוא צדדי לענייננו.

יובל. שמיטת החובות ושיחרור העבדים מצמצמים את מה שמכנים היום "הפער החברתי", אבל אינם פותרים אותו לגמרי. אנו יודעים היום שללא תקנות מגבילות, העשירים יתעשרו יותר והעניים יהיו עניים יותר. בעולם המבוסס בעיקרו על פרנסה חקלאית, הסכנה לאבד את מקור הפרנסה העיקרי, הקרקע, היא עצומה.

מה שהתורה בעצם קובעת הוא שאין דבר כזה, לאבד קרקע ליותר מחמשים שנה. זה עדיין הרבה מאד. זה אומר שהאיש שמכר את שדהו בגיל 30 או 40 עלול למות ולא לקבל את שלו בחזרה, אבל משפחתו, בניו אחריו, כן יזכו לשדה המשפחתי שוב.

בדומה לכך, אדם עלול להיקלע לחובות, גם אם אין לוקחים ממנו ריבית. החובות עלולים לגרום לו למכור את עצמו לעבד (או שישתעבדו בו, אם לא יקיימו את ההלכה לפי פרשנות חז"ל). תקנת היובל משחררת את העבד. אמנם לאחר זמן רב מאד, חמשים שנה, אולי, אבל בכל זאת.

בחברה שפרנסתה על חקלאות, איך ניתן לדרוש מן העם לוותר על עבודת קרקע למשך שנה? מה הם יאכלו בינתים?

זו שאלה עצומה, והתורה עצמה עוסקת בה.

פרשת בהר פרק כה

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ:

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:

ה' אם כן מבטיח לתת מספיק יבול בשנה הששית, לפני השביעית, כדי שיהיה מה לאכול בשנה השביעית ושוב בשנה השמינית ושוב אפילו בשנה התשיעית עד לקצירת היבול של השנה שאחרי השביעית.

כאן ניתן לשאול: האם זו הבטחה בלתי תלויה במעשי האדם או הבטחה מותנית? ויותר מכך: מה יעשה אדם שלא זכה למספיק יבול, האם הוא פטור לכן מחובת שביעית?

אלו שאלות גדולות וקשות, גם בתיאולוגיה, גם בתפיסת העולם המובעת כאן במה שנראה כנאיביות, וגם מצד ההלכה. חכמים מצאו לנכון להתיר את עבודת הקרקע למרות השביעית כמובא בירושלמי, ושוב עלתה השאלה עם התחלת יישוב ארץ ישראל בידי הציונים הראשונים, שהיו כזכור שומרי מצוות, ומחלוקת גדולה שנמשכת עד היום תלויה בסברות אלו. אבל לא זה הנושא שלי כאן.

אולם מה שעומד בתשתית השאלה הוא הנוגע לענייננו.

אם היובל בא בשנת החמשים, לאחר השביעית השביעית, זה אומר שהעם, כלומר כל בני האדם בארץ, חייבים לוותר על עבודת האדמה במשך שנתיים!

האם זה אפשרי? האם זה לא יותר מדי?

השאלה הזו התמיהה אותי במשך שנים רבות מאד. אני משער שכל אחד חושב עליה בפעם הראשונה שהוא מקשיב לפרשה בבית הכנסת וחושב על מה שמונח מאחורי המילים. כלומר, כאשר הוא מנסה לתרגם את הדינים לעצמו. מי שיקבל את ההבטחה לשפע של פרנסה כפשוטה לא יתקשה, מן הסתם. בזה יש כנראה הבדל בין ילד למבוגר, הנושא בעול הפרנסה.

כמובן, השאלה יכולה להתעורר גם בשעה שלומדים את הפרשה, לפי תקנת חכמים, לפני שבת, או בשעה שלומדים אותה ללא קשר לסדר השבוע. מותר ללמוד חומש, זו אפילו מצוה והכרח...

לפני שאציע את הפתרון שלי, אצביע על תופעה מעניינת בלשון התורה. למעשה, על סמך הדוגמאות הבאות, הקורא החריף כבר יבין לאן אני חותר.

מצאנו כמה פעמים בתורה מספרים "עגולים" (המונח מודרני, והוא נוצר רק לאחר שמשתמשים באפס ובשיטת כתיבה עשרונית). כלומר, כפולות עשר.

מבין שימושי לשון אלו, מתברר שהמספר אינו בדווקא.

בשבעים נפש ירדו עם ישראל למצרים. הספירה של הנזכרים שם אינה עולה יפה. המפרשים מתלבטים בה.

פרשת ויגש

(כו) כָּל־הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי־יַעֲקֹב כָּל־נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ:

(כז) וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר־יֻלַּד־לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל־הַנֶּפֶשׁ לְבֵית־יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים:

כוונתי כאן היא ללכת בדרכו של האבן עזרא בפירושו לקושיה זו.

אבן עזרא פרשת ויגש

(כג) ... יש אומר, כי מספר שבעים בעבור שהוא סך חשבון, כי ששים ותשע הי'. וזה המפרש טעה, בעבור שמצאנו כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש והם שלשים ושתים. ובדרש כי יוכבד נולדה בין החומות, גם זה תמה, למה לא הזכיר הכתוב הפלא שנעשה עמה שהולידה משה והיא בת ק"ל שנה? ולמה הזכיר דבר שרה שהיתה בת תשעים? ולא די לנו זה הצער, עד שעשו פייטנים פיוטים ביום שמחת תורה, יוכבד אמי אחרי התנחמי והיא בת ר"נ שנה, וכי אחיה חי כך וכך שנים. דרך אגדה או דברי יחיד.

והנכון בעיני שיעקב בחשבון וממנו יחל, כאילו אמר כל נפש בניו ובנותיו עם נפשו שלשים ושלש, והראיה ע"ז שאמר בתחלה יעקב ובניו.

ואם יטען טוען ויאמר, כי הנה כתוב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש (שמות א, ה), דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים, כאשר אמר אשר ילד לו בפדן ארם (ברא' לה, כו), ולא נולד לו בנימין שם.

כי גם בזו הפרשה שנים עדים. האחד שאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו (ברא' מו ח), והנה הזכיר כי יעקב מבני ישראל, כי לא הלך הכתוב כי אם אחר הרוב.

והעד השני כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (ברא' מו כז), ומנשה ואפרים לא באו אל מצרים, כי שם הי' ושם נולדו, וכתוב אחריו, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה (דברים י, כב), ואלה שניהם לא ירדו, ג"כ זה הכתוב לעד כי יעקב נכנס בחשבון, כי נפש יש לו והוא העיקר:

כאן אמנם מדובר במנין של קבוצת בני אדם. שתי הראיות הבאות עוסקות במנין שיש לספור.

פרשת כי תצא

(ב) וְהָיָה אִם־בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר:

(ג) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן־יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל־אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ:

משמעות הפסוק הפשוטה היא שהרשע החייב מלקות יקבל 40 מכות, לא יותר. אך חז"ל קבעו שהמספר המירבי הוא 39.

אפשר אמנם להסביר שחז"ל גרעו מכה אחת כדי שלא יבואו להכות יותר מדי. כך הם דברי הרמב"ם ושאכן יש כזה חשש יתאים למשמעות הפסוק לפי פשוטו.

רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יז

הלכה א

כיצד מלקין את המחוייב מלקות, כפי כחו שנאמר כדי רשעתו במספר, וזה שנאמר ארבעים שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון, אבל פוחתין לחלש שאם יכה לחלש מכה רבה בודאי הוא מת, לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.

אמנם גם לפי פירוש זה יש לומר שהתורה נקבה במספר 40 בתור מספר גבול והכוונה היא להלקות פחות.

הדוגמא האחרונה היא הטובה ביותר לענייננו. והיא מעניני דיומא של הימים בהם נכתב מאמר זה. ספירת העומר.

פרשת אמור פרק כג

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַידֹוָד:

הכוונה היא לספור עד היום החמישים.

האם גם בפרשת יובל ניתן לנצל את הקריאה הזו?

הפרק הזה ארוך וכרוך בקריאת הפסוקים. אפשר לדלג עליו...

אני מביא את רוב פסוקי הפרשה הנוגעים לענייננו כדי להכין את הרקע להמשך, בו אציג סיכום של מה שנאמר בתורה, כיצד חז"ל ביארו את הפסוקים - ובמה שונה פירושי.

פרשת בהר

שביעית

(א) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל־מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:

(ב) דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד:

(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:

(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַידֹוָד שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

יובל

פרשת בהר

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:

(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל־אַרְצְכֶם:

(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:

(יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת־סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת־נְזִרֶיהָ:

(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן־הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת־תְּבוּאָתָהּ:

(יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ:

לפי פשטותם של פסוקים, ולפי מסורת חז"ל, סופרים שביעית אחת לשבע שנים. בשנה זו נוהגים איסורי מלאכות האדמה.

למעשה, בשביעית יש דינים נוספים, המובאים בפרשת ראה.

פרשת ראה

(א) מִקֵּץ שֶׁבַע־שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה:

(ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו כִּי־קָרָא שְׁמִטָּה לַידֹוָד:

(ג) אֶת־הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת־אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

(ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה־בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי־בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן־לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ:

(ה) רַק אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:

(ו) כִּי־יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר־לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ: ס

(ז) כִּי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר־יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

(ח) כִּי־פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:

(ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־יְדֹוָד וְהָיָה בְךָ חֵטְא:

(י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־ מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

(יא) כִּי לֹא־יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל־כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת־יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

(יב) כִּי־יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:

בשביעית יש גם שמיטת חובות ושיחרור עבדים עבריים.

יובל מוסיף, לפי פשוטו של מקרא, השבת קרקעות שנמכרו.

לפנינו אם כן מידרג של תקנות לטובת העניים.

שביעית: איסור עבודת אדמה – חינוך האדם שהאדמה של ה'.

הפקרת היבול לכל.

שמיטת חובות (פרשת ראה)

שיחרור עבדים עבריים (פרשת ראה).

יובל מוסיף: השבת קרקעות לבעלים המקוריים.

הנה הגיעה השעה הקשה, בה אציג את הרעיון בבירור. האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון? גם לי קשה לכתוב זאת, אבל יש לי פירוש מחודש...

לפי פרשנות חז"ל ופשוטם של פסוקים, יובל מתחיל לאחר השנה הארבעים ותשע.

לפי פירושי שלי, אותה שנה הארבעים ותשע היא היא שנת היובל.

ויש בכך גם טעם. כפי שאמרו חז"ל במדרש, השביעיים חביבים. היום השביעי נבחר לשמש כשבת. השנה השביעית קיבלה את השם "שביעית" עם דיניה. השנה השביעית במנין השביעיות היא היובל.

ומה שכתוב "שנת החמישים" זה רק במובן של המנין הסוכם את הארבעים ותשע.

עדיין יש לשאול מדוע צריך לחזור ולאסור את שנת היובל באיסורי מלאכות הארץ, הרי היא ממילא אסורה בהיותה שביעית.

שמא יש לומר שמפני שחל בה שם חדש, של יובל, הייתי יכול לחשוב שפקעו הדינים הקודמים, קמ"ל (=למדנו שלא).

ויש קצת ראיה לדבר.

אותה הבטחה שהובאה גם לעיל. וכפי שיתבאר בפרק הבא.

פרשת בהר

(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה־נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת־תְּבוּאָתֵנוּ:

(כא) וְצִוִּיתִי אֶת־בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת־הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן־הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד־ בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:

השאלה שאמורה להישאל בפי העם אינה רק על שביעית, אלא על שביעית ויובל שלאחריה. שנתיים שבהן אין עיבוד של האדמה.

אמנם התשובה, שיהיה מספיק מזון לשלוש שנים, עונה למעשה גם על שנתיים של איסור עבודה.

נעשה את החשבון.

ששית – עובדים ויש שפע.

שביעית – אין עבודה, וחיים על חשבון החסכון של ששית.

שמינית – כנ"ל.

תשיעית – עובדים את האדמה, כלומר זורעים אותה עם בוא הסתו. ואז קוצרים בפסח ואוכלים מן החדש.

אמנם חז"ל לא פירשו כך וגם הפסוקים אינם מאפשרים את הפירוש הזה. שהרי נאמר שזורעים בשמינית, משמע ששמינית אינה אסורה.

ולכן יש לי מקום לטעון שהתורה לא הביאה את שאלת העם: מה נאכל, אלא על השנה השביעית ולא על יובל, כי אין יובל אלא שביעית שהיא שביעית לשביעיות.

האם יש רשות להציע פירושים כאלו? כאן איני שואל אם הפירוש נכון או אפשרי אלא אם הוא מותר.

למעשה, זו הזמנה לדיסוננס קוגניטיבי.

איך אפשר להציע פירוש "פשוט" לפסוקים שסותר את המסורת?

זו שאלה נכבדה שבשלב זה לא אעסוק בה. היא ראויה לדיון בפני עצמו.

די לי שמצאנו כדי להקל עלינו שגם המפרשים הראשונים הלכו בדרך זו, וקבעו לעצמם כלל שכל פירוש שאינו סותר את ההלכה – מותר.

ויש לפרש את דבריהם שאם אנו מציעים פירוש אבל לא על מנת לסתור את ההלכה המקובלת אלא על מנת לעמוד על פירוש הפסוקים, מותר לנו להציע גם פירושים סותרים להלכה, כל עוד אין אנו מתכוונים ליישם את פירושנו נגד מסורת חז"ל.

האם אפשר באמת להחזיק בעמדה כזו? זו שאלה הראויה להישאל, אבל, כאמור, היא ראויה לדיון נפרד.

לפחות יכול אני לנחם את עצמי שפירושי אינו חורג מבחינה מתודולוגית מגבולות הפרשנות המסורתית.

אין בידי ספרי מחקר שמציעים פירושים לשאלות שהעליתי כאן. לא עמד לרשותי אלא "עולם התנ"ך". ובו כותב ד"ר מיכאל קוכמן (עמ' 186):

מבין הפרשנים החדשים היו שכפרו בעצם קיומן של שתי שנות שמיטה רצופות בשל שיקולים כלכליים, והציעו לראות בשנה ה-49 ובשנה ה-50 שנה אחת...

הוא מציע להשוות בין דרך זו לבין דרך ספירת שנות מלכי ישראל, ואני מעדיף לדלג על הנושא ועל הראיה, והרוצה יעיין.

אבל הוא דוחה את הרעיון הזה, אלא שנימוקו טעון עיון:

אולם פירוש זה, המבוסס על שיקולים רציונאליים, ש"אין גוזרים על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה", אינו מתאים לרוח הכתוב, שלפיו מקור השפע אינו עמל האיכר, אלא ברכת הא-ל (יט-כב).

ועוד

"שיקולים רציונאליים יכולים להוביל למסקנה, שגם קיום שנת שמיטה רגילה אינו בר ביצוע, שכן בתנאי האקלים של ארץ ישראל שכיח למדי, שבמחזור של שבע שנים ייגרעו מהאיכר שתי שנות יבול נוספות בעקבות בצורת".

זה מוביל אותנו לשאלה על התפיסה של התיאולוגיה ושל ההשגחה לעומת הטבע (מונחים שיש לעיין כיצד ליישם אותם לפשוטו של מקרא), ולכן איני ממשיך לעסוק בנושא זה. לדעתי, אין הכרח לקבל את הנחותיו של ד"ר קוכמן בנושא זה.

וגם בדיוקו מן הפסוקים יט-כב אני סבור שלא כמוהו. אדרבה, השאלה וגם התשובה מעידות שבדרך כלל אין ברכה מיוחדת, והאיכר בהחלט יכול לשאול איך מצפים ממנו להתמודד עם שמיטה, בין של שנה, ועל אחת כמה וכמה של שנתיים.

אם כן, הפירוש שלי אינו מחודש לגמרי. ולצערי לא ציין הכותב מי הם בעלי הפירוש הזה כדי שאפשר יהיה לעיין בדבריהם.

שנת היובל חלה לכאורה לאחר שבע שביעיות, בשנה החמישים. והיא מוסיפה השבת קרקעות לבעליהן על פני איסור מלאכות (פרשת בהר) ושמיטת חובות (פרשת ראה).

זה מעורר קושי עצום: כיצד יתפרנסו שומרי שביעית ויובל בתקופה שבה מקור הפרנסה המרכזי הוא חקלאי.

על כן הצעתי פירוש מחודש, כי יובל אינו השנה החמישים אלא השנה השביעית במנין שבע שביעיות.

פירושי נתמך במקצת על ידי נוהג התורה לציין מספר "עגול" למרות שהמספר המדוייק נמוך באחד, כפי שמצאנו לגבי מספר בני ישראל שירדו מצרימה (כמובא באבן עזרא), ויותר מכך בספירת המלקות לעבריין (לפי פרשנות חז"ל!) וביותר לגבי ספירת העומר, שבה נאמר לספור "חמישים יום" וסופרים בפועל 49.

עוד נתמך פירושי בהבטחה המצויה בפרשה עצמה לספק יבול שיספיק לשלוש שנים, כאשר השנה השמינית ראויה לעיבוד חקלאי, ואינה אסורה, ואילו השאלה המתבקשת מה יהיה כאשר יובל יחול לאחר השביעית אינה מוצגת.

פירוש זה נראה לי עד כדי כך שהבאתיו כאן. אבל מה נעשה והוא מנוגד למסורת חז"ל שספרו את היובל לאחר שביעית, כפי הקריאה הפשוטה של הפסוקים.

ואפילו הצעת פירוש כזה מעוררת קשיים עצומים. האם ראוי לנו לסטות ממסורת חז"ל בהלכה ולהציע "פשט" אחר? אמנם קדמו לנו מקצת הראשונים בדרך זו, אבל האם אין כאן הונאה עצמית? דברים אלו ראויים לעיון נפרד.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");