| נשלח ב-4/6/2013 21:57 |
|
| |
המנהג על על פי ההלכה
אתן דוגמה קטנה , מנהג העולם הוא כשמתמש אדם בסיר בשרי שאין מתירין לו להגעילו להיות חלבי וכמדומני אפילו אם היה פרוה [בשו,ת חתם סופר הינו מקיל בסיר פרוה שנהיה חלבי להגעילו כדי להחזירו לפרוה] הערוך השולחן כתב שאין עלינו להחמיר סתם חומרות שאין להם על מה שיסמוכו ולכן מאפשר הוא לאדם להגעילובכל עת שירצה מחלבי לבשרי,[אם אינני טועה], לכאורה לכל הדעות אין מדובר אלא בחומרא, השאלה היא מה הטעם שאמנע מלנהוג כפי פסק הערוך השולחן ולא כפי פסקי מנהג העולם? קשה להניח שיש לאדם הפרטי בביתו בעיה של לא תתגודדו אם בכלל, השאלה קיימת גם בדינים שבינו לבינה ובעצם בהרבה תחומים מגוונים,
תוקן על ידי ביליצר ב- 04/06/2013 22:02:23
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2013 22:50 |
|
| |
ראשית אני חושב שהנושא הוא מרכזי הרבה יותר ממה שנראה ממבט ראשון וכל הכבוד שהעלת.
אתחיל במשפט שהמנהג הוא להלכה כמו שתושב"ע היא למקרא. קח כל טקסט. משהו פשוט כמו נא לשטוף ידיים לפני האוכל. הרי יש אין ספור דרכים לקיים זאת. מה זה לשטוף ומה זה לפני ומה זה אוכל ועל מי זה חל ועוד ועוד. אם המקרא הם העצמות והתושב"ע היא הבשר והעור הרי שהמנהג היא נשמת אפה של כל דת. היא המקשרת בין הקנון לבין המעשה - בין הטקסט לבין הקהילה החיה.
כעת משעמדנו על מקומו של המנהג נמצא שמאד קשה לקבוע כללים לאופני הייצור והביטול של מנהגים. כמובן שההלכה מתייחסת למקומו של המנהג אבל קיום הלכות אלה גופה הוא על פי מנהג
תוקן על ידי yerubaal ב- 04/06/2013 22:51:09
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2013 23:06 |
|
| |
וכך מתגלגל לו כדור השלג שמתחיל בכלל באיסור שנועד לעקור ע"ז (לפחות לפי הסבר הרמב"ם במורה נבוכים) ומגיע לסיר פרווה שנהגו להחמיר בו. לענ"ד מדובר בטירוף מוחלט בסטייה גמורה מהכוונה המקורית וצריכים הרבנים לשים סוף לכל השטויות האלה. וזה בלי להזכיר אף מילה על אסלות כשרות לפסח ואקונומיקה כשרה למהדרין.
תוקן על ידי דייר ב- 04/06/2013 23:06:58
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 04:11 |
|
| |
להגדרת הדיון: מהו הטעם לשמירה על מנהגים, (א) אם מתוך רצון להגן על ההלכה המקורית (כעין "עשו משמרת למשמרתי") כי אז אין ערך עצמי למנהג, וזהו נושא אינדיווידואלי התלוי ברגשותיך וברמת הסכנה הנשקפת לשיבוש ההלכה המקורית. אבל יתכן גם (ב) שההנמקה לשמירת המנהג היא המנהג עצמו, כלומר, שלפי השקפה זו יש ערך עצמי למנהג בשל עובדת היותו מנהג בלבד. לפי טעם (א) יש לדון מיהו הסמכות הראויה לקבוע מנהגים כאלה, ואם יש סמכות כזו כלל. לפי טעם (ב) צריך לברר מהו הערך עצמי הזה של המנהג, האם רק לא תתגודדו הוא המחייב? אם כן , נמצא שבעצם המנהג ריק מתוכן וכל הסיבה שאנו מקיימים אותו הוא בגלל שכולם מקיימים אותו. ברור שיש מקומות שקיים רק הטעם השני, והלא זהו ציווי התורה של לא תתגודדו, שהובא הלכה למעשה פעמים רבות בפוסקים. השאלה היא אם ישנם מנהגים שאפשר לנמק ביותר מזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 09:45 |
|
| |
ביליצר
נושא המנהגים הוא מעניין מאד וחשוב מאד.
הצבעת על שאלה אחת מרבות. אני מבקש להוסיף כדי ליצור מסגרת.
א. מה נחשב למנהג? (האם כל נוהג עממי הוא מנהג?)
ב. מה התוקף שלו?
ג. מי חייב בו?
ד. מה אומרים המקורות?
ה. האם מנהגים שכתובים בספרי ליקוט הם מנהגים מחייבים?
ו. איך מוגדרת קהילה שבה ניתן לזהות מנהג?
ז. איך מזהה בן קהילה את עצמו?
ח. האם אדם יכול להשתחרר מחיוב של מנהג?
אוסיף באופן כללי.
יש מנהגים שבאו לנו בירושה מן העבר. יש מנהגים מימי הגמרא שמופיעים אפילו ברמב"ם. יש מנהגים שהוזכרו ברמ"א, אבל נראה שהם מיועדים לבני אשכנז בלבד. וכפי ששאלתי, מי נחשב בן אשכנז המחוייב בדבר? האם העובדה שלחלקנו הורים שבאו מאיזורים אלו באירופה לפני שנים רבות הופכת אותנו ל"אשכנזים" ומחוייבים?
ואולי כך התרגלנו לחשוב ולהאמין אבל זה לא נכון?
בזמננו, לפחות בחברה החרדית (אך לא רק בה), עם ההערצה והרצון הנפלאים להדר במצוות, מהדרים גם במנהגים. לא רק שמקפידים על ספק דרבנן אלא גם על ספק מנהג. צא ובדוק ותראה. וראוי להביא דוגמאות לדבר.
ב"יתד נאמן" לדוגמא מופיע לפני כל מועד עמוד ובו סיכום הלכות ומנהגים, שהקוראים והכותבים רואים בו דבר מחייב.
כמובן, לפי הבנתי שלי מנהג הוא בסך הכל תופעה קהילתית, חברתית. אם יש למנהג תוקף, הרי זה רק בגלל שחז"ל לא רצו לגרום לבני אדם לריב על מנהגים שונים, או שחששו שמי שאינו חכם ואינו בקיא יסיק מהגילוי שמנהג אינו מחייב באמת את המסקנה ששום דבר לא מחייב, כי רוב האנשים אינם תלמידי חכמים באמת.
כל הדברים האלו שכתבתי הם מעט מהרבה. אני מתכנן מזה כמה שנים לכתוב חיבור נרחב בנושא זה, אלא שלא התפניתי לכך.
בינתים אעסוק בשאלה הפרטית שלך:
יש מנהג המופיע בספרים אודות מנהגי אשכנז ולפיו אין להכשיר כלי בשרי או חלבי ולהפכו לכלי המשמש למצב הפוך.
זה מפריע לך ואתה רוצה לשנות מן המנהג.
מה האופציות העומדות לפניך או לפני מי שנמצא במצב כזה?
אציין לפי הסדר.
1. האם יש חיוב אמיתי לכבד מנהגים או שזה רק ענין חברתי, שצריך לכבד מנהגים בעיני מי שמאמין בהם? אם הכל ענין חברתי, ואם אתה גר במקום מגוון מבחינה חברתית, או שאינך חושש לעשות בחדרי חדרים מה שלא תוכל לעשות בפומבי, ודאי שאפשר להתעלם מן המנהג.
2. האם מנהגי אשכנז מחייבים את תושבי ארץ ישראל? כך סבר החזו"א. כך לא סבר החיי אדם.
ודאי שהחרדים האשכנזים מקפידים מאד לראות בעצמם אשכנזים. אבל האם זו צורת התנהגות או קביעה הלכתית?
אם אינך חייב להתנהג "כמו אשכנזי" אז תוכל גם להכשיר את הכלי כמבוקשך.
שני ההיתרים האלו נכונים לדעתי, למרות שכמובן צריך להסביר אותם בהרחבה. ואין בידי לעשות זאת. אולם כיון שלא ברור לי אם תרצה לסמוך על מה שכתבתי, יש עוד פטנטים שיקלו עליך.
עוד בעיה שאציין בנוגע לשני הסעיפים הראשונים היא שיש מרחק בנפש בין לימוד והבנה שכלל הלכתי אינו מחייב באמת, בין הלכה ובין מנהג, למרות שחושבים אותם שכאלו - לבין היכולת לחוש את ההיתר. יתכן שאדם יסבול מרגשות אשמה, פחדים, או שזה יביא אצלו לזלזול בהלכה בכלל אם יקל בדבר שהתרגל להאמין שהוא קדוש וחשוב, למרות שזה לא כך.
אז הנה עצות כיצד לעקוף את המנהג.
3. יש כמה מנהגים שעוקפים את המנהג לאסור. ראשית, נהגו להכשיר כלים כאלו לפסח ובאותה הזדמנות להחליף מבשר לחלב או להפך. שנית, אם הכלי נטרף, ומכשירים אותו, כבר אפשר להחליף את השימוש.
4. ויש פטנט פשוט ביותר. השאל את הסיר לחברך שהינו בן עדה מתירה, והוא יעשה עבורך את העבודה...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 10:16 |
|
| |
מתוך הגנזח הטוב של עצכ"ח- הביא לבית הדפוס מורנו הרב מיימוני
|
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה רב ידוע מאד שהיו מתייעצים עימו בכל מיני נושאים הקשורים לעם היהודי. אנשים מכל שדרות החיים היו פונים לבקש מעצותיו המחוכמות, והחלטותיו היו מקובלות על כל הקהילה כולה, כי הכל הבינו שהכרעותיו והכרזותיו הן כולן בהשראה שמימית.
לכן, כאשר יום אחד פגש בהורי חלק מהתלמידים שלו, וכמה אמהות התלוננו שבניהן אינם מסדרים את המיטה כשהם קמים, הוא הבטיח להן שיטפל בנושא. באותו שבוע, בדרשתו הפומבית לתלמידים, הוא הזכיר שתלמידים צריכים לוודא שהם מסדרים את המיטה בבוקר. כאשר האדם שרשם את הדרשה כתב את חוות דעתו על השיחה, הוא רצה להדגיש את כוונתו של הרב. הוא כתב: ראש הישיבה היום ספק שאדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר. השמועה נפוצה במהירות. הלכה נקבעה. "אדם חייב לסדר את מיטתו".
בהמשך היום, מישהו בא לראש הישיבה ושאל: אין לי זמן לסדר את המיטה לפני שאני הולך להתפלל. עד שאני חוזר, אמי יצאה למשך היום, כך שהיא חושבת שלא סידרתי את מיטתי, ואינה מרוצה מזה. מה עלי לעשות? לאחר ששמע את התשובה שניתנה לו, ההלכה תוקנה בהתאם כדי לקבוע שצריך לסדר את המיטה בהקדם האפשרי לאחר שקמים בבוקר. "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר בהקדם האפשרי לאחר שהקיץ".
למחרת, פנה אליו בחור שרצה לדעת: כאשר אומרים 'בהקדם האפשרי לאחר שיקיץ', האם הכוונה מייד, ברגע שיוצאים מהמיטה, או שיש קצת זמן שמותר לעשות בו משהו אחר? והשאלה הבאה מייד היתה: כמה זמן זה מייד? כמה זמן, אבל בדיוק?
הוא ענה: עשר דקות עד רבע שעה. הוא הניח שזה זמן סביר. וכך הוסיפו: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהקיץ". הבחורים סברו שזה פתרון סביר, אך זה לא צריך להפתיע שהיו כמה בחורים שטענו שצריך לעשות זאת תוך עשר דקות, בעוד אחרים אמרו שזה בסדר לחכות אפילו רבע שעה. לאחר זמן מה, החליטו על פתרון לא רשמי. הזמן הראשון הוא עשר דקות. הזמן השני הוא רבע שעה.
הענינים התנהלו למישרים עד שיום אחד בחור בא והסביר לרב בעיה שנתקל בה. 'חבר החדר שלי אינו מרוצה מהאופן שאני מסדר את המיטה! הוא אומר שזה לא נקרא מסודר'. למה הכוונה, שאל ראש הישיבה. 'ובכן, הוא אומר שכדי שהמיטה תהיה מסודרת, צריך שהכרית תהיה למעלה, והצדדים צריכים להיות ישרים, מסודרים בפנים, ואילו אני רק שם את הכיסוי למעלה, ומכסה את הכל, לא משנה איך זה נראה מתחת לכיסוי. מה עלי לעשות?' ראש הישיבה הרהר בנושא זמן מה, וענה: אתה ראשי לעשות זאת באותו אופן שמשפחתך עושים זאת. מה שמקובל על אמך, או אביך, מקובל גם כאן. הכל כמנהגו. כך נקבעה תוספת להלכה: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהוא מקיץ, ואופן עשיית המיטה צריך להיות בהתאם למנהג המקובל".
בהמשך השבוע, כאשר הבחורים נסעו הביתה לסוף השבוע, הורים רבים היו נבוכים במקצת כאשר נשאלו בידי בניהם: 'מה מנהג המשפחה באשר לסידור המיטות?' אך הם הניחו שזה הכל חלק מההתפתחות הרוחנית העצומה שיכלו להבחין בה אצל בני התורה הצעירים.
בוקר אחד, כמה שבועות לאחר מכן, כאשר החלה תפילת שחרית, ראש הישיבה שמע על ויכוח שפרץ בין שני בחורים. הוא התקרב לחדרם, ושמע צעקות חזקות מבעד לדלת הסגורה. כשנכנס, מצא את אחד הבחורים צועק בקול על חברו. כשראה הצועק את ראש הישיבה נכנס, פנה אליו וקרא בקול:
רבי, אני כל כך שמח שאתה כאן! ניסיתי לשכנע אותו לסדר את מיטתו, אבל הוא לא מקשיב! הוא פשוט התעלם ממני, ועכשו כבר עברו חמש דקות מהזמן, ותראה – המיטה עדיין אינה מסודרת! לפני שראש הישיבה הספיק לענות, הבחור השני מיהר להגן על עצמו. 'זה לא נכון. אני יצאתי מהמיטה רק לפני שתי דקות. יש לי עדיין עוד שמונה דקות עד הזמן!"
'כן, הוא יצא מהמיטה רק לפני שתי דקות. אבל הוא קם לפני עשרים דקות! זה אומר שהיה עליו לסדר את המיטה לפני עשר דקות!'
היה ברור שיש צורך בהבהרה נוספת. כאשר הפסק נמסר שיש לסדר מיטה תוך עשר דקות עד רבע שעה מהיקיצה, האם 'יקיצה' פירושה לאחר שמתעוררים, 'משעת קימתו' או משעה שעוזבים את המיטה, 'משעת יציאתו'? בנקודה זו הצטופף קהל קטן ליד החדר, ופרץ ויכוח סוער. כולם התחילו לדבר, לזמזם, לחלוק את סברותיהם מדוע פירוש אחד נכון ולא השני. כשהבין מה מתרחש, ראש הישיבה שם קץ לויכוח בהכרזה בקול רם כי כולם צריכים לבוא מייד להתפלל, ורק אחר כך יטפלו בזה.
בשעת ארוחת הצהרים, ראש הישיבה עדיין לא התייחס לנושא הבוער ופרץ ויכוח סוער בחדרי הישיבה. אפילו הרבנים הפכו למעורבים בזה. חלקם חשו שההלכה צריכה לומר שהכוונה שאדם יוצא מהמיטה. הם הסבירו: אילו הכוונה היתה משעת ההתעוררות', אז הדבר הראשון שאדם היה עושה כשפקח את עיניו היה להסתכל בשעון כדי לדעת מה השעה. אבל זה לא יכול להיות, כי הדבר הראשון שאדם עושה כשהוא קם זה לומר 'מודה אני'. לכן הכוונה היא משעת יציאה מהמיטה'. למרות ההגיון המשכנע הזה, אחרים עדיין טענו שמוטב להחמיר, ולמדוד את הזמן משעה שמתעוררים ולא לחכות עד שיוצאים מהמיטה. הם הצביעו על כך שכל מה שצריך כדי לתרץ את הקושיה הוא לומר מודה אני ואז להחסיר 15 שניות מהזמן שרואים בשעון. 'אבל לא לכל השעונים יש מחוג שניות', טענו החולקים. 'וחוץ מזה מאד קל לשכוח את השעה המדוייקת עם השניות'. למחמירים היתה תשובה מוכנה ומזומנת. 'קודם כל, מי שאכפת לו מההלכה יכול להשיג שעון עם מחוג שניות. שנית, הוא צריך גם להחזיק נייר ועפרון כדי שיוכל לסמן את הזמן המדוייק, כדי שלא ישכח וייכשל'.
כיון שראה כי כל אחד התבצר בעמדתו, ראש הישיבה החליט לא להשמיע את דעתו ובמקום זה אמר לכל אחד לעשות כפי שרבו בישיבה אומר לו. למרבה הצער, זה גרם לעוד יותר מחלוקות בישיבה, כי רבים לא הסכימו למה שרבם אמר, ולא מצא חן בעיניהם לצאת מהמיטה מוקדם יותר מכפי שרצו. הבעיות האלו נפתרו במהרה כאשר עילוי צעיר מצא פתרון גאוני. הוא הצביע על כך שלמרות שמישהו התעורר, אם הוא עדיין רואה את עצמו בדעתו כישן, זה כאילו הוא ישן ממש, שהרי 'מחשבה כמעשה'. למרות שהשיקול הזה נדחה באופן מוחלט בידי רבים, הבחורים העצלים יותר הסתפקו בו והניחו לנושא לשקוע. אף אחד לא הופתע לנוכח תגובה זו, כיון שהתלמידים האלו כבר הוכיחו את גמישותם ביחס להלכה כאשר גילו שהם מתלבשים בכוונה כשהם יושבים במיטה, כדי שירויחו עוד כמה דקות עד הזמן של 'כשיוצאים מהמיטה', לפי השיטה המקילה.
במשך זמן מה, הישיבה קיבלה תלונות מבחורים שרצו להחליף חדר כי חברי החדר שלהם לא שמרו על מה שנראה להם הזמן הנכון לסידור המיטה. כיון שראש הישיבה הוטרד מאד מהבעיות שהנושא הקודם גרם ולא רצה לגרום עוד מחלוקות בישיבה, לכן הוא טיפל בחכמה בבעיה בכך שהכריז כי אם מישהו מוטרד מזה שחברו לא עומד בזמן, מותר לו לסדר את המיטה של חברו בשבילו, כל עוד לחבר יש כוונה לצאת ידי חובה. ראש הישיבה גם אמר שהאדם שמסדר את המיטה לא צריך לכוון להוציא, כי אם הוא מסדר את המיטה, יש לו ממילא כוונה לצאת. בכל זאת, אפשר היה לשמוע בחורים אומרים בקול רם: אל תשכח לכוון להוציא בשעה שאתה מסדר לו את המיטה!"
כמה חודשים לאחר שהתפרסם הפסק הראשון, בחור בעל יוזמה התחיל למכור שעון מיוחד שהיה לו צלצול מיוחד. הצלצול היה מעיר אותך, וכאשר לחצת על הכפתור המתאים, הוא היה מתכבה ומצלצל תשע דקות אחר כך כדי להזכיר לך שיש עוד דקה אחת לסידור המיטה. הוא למעשה עשה עוד שעון שנותן 14 דקות במקום תשע, אבל אף אחד לא קנה את השעון הזה כי אף אחד לא רצה להיות 'מקל'.
עוד נושא שהישיבה היתה צריכה למצוא לו פתרון היה שלפי הדעה שכל אחד צריך לסדר מיטה לפי זמן שנמדד משעה שהוא מתעורר, מה יעשה מישהו שנרדם זמן קצר לאחר שהתעורר? לאחר דיונים מלומדים, הוחלט שאם נרדמים שוב זו לא בעיה, והזמן יתחיל רק אחרי שקמים באמת. זה נלמד מהמצב של מי שהתעורר באמצע הלילה. האם עליו לסדר אז את המיטה? למשך זמן מה, הבחורים בישיבה נהגו לפי הכלל הזה. אך כאשר ראש הישיבה קבע שזה לא הכרחי, הם הבינו שהזמן מתחיל רק אחרי שמתעוררים באמת.
כל האירועים האלו קרו לפני שנים רבות מאד, וברוך ה' היום זה לא נושא למחלוקות כמו פעם. כולם מבינים ומקבלים את העקרון של אלו ואלו דברי אלקים חיים, מנהג אבותינו בידינו, בעל נפש יחמיר, ושומר פתאים ה'. לכל אדם יש מסורת או חומרה שהוא רשאי לנהוג לפיה. נוסף לכך, היו ספרים נפלאים רבים שנכתבו על הנושא הזה, במיוחד התירגום הנפלא של ארטסקרול ל'הלכות איש ומטתו', שמאיר את הנושא הזה היטב עבור ההדיוט המצוי. אמנם, האגדה מספרת שאם הולכים לאותה ישיבה ומחטטים בחדרים, אפשר למצוא פה ושם בחור שמנסה להיות זהיר במיוחד בענין זה, ואז, גם בליל חורף קר, הוא ישן על השמיכה המסודרת בקפידה כך שהוא לעולם, חס וחלילה, לא יאחר את הזמן לסידור המיטה.
'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, הרבה להם תורה ומצוות!'
כדי לקבל מהדורה מודפסת באותיות גדולות של התפילה המיוחדת שיש לומר לפני שמסדרים את המיטה, נא לשלוח פקס למספר *** עם הכתובת שלך ותקבל אחד בחינם.
הפירסום הזה לעילוי נשמת מאשה מושקה בת פשע פושקה ע"ה.
בבקשה לא לקרוא את הפירסום הזה במקומות לא צנועים, לפני התפילה, בזמן חזרת הש"ץ, באמצע קריאת התורה, במהלך שיעור או סדר, בהפעלת ציוד כבד, באינטרנט, במקווה או תחת השפעה של דעת תורה.
הפירסום הזה לא נועד לפסיקת הלכה, אלא רק לעורר את תשומת לב המעיינים. את כל השאלות ההלכתיות יש להפנותת לרב מוסמך.
אסור לגלוש באינטרנט.
תוספת
שנים רבות אחר כך, קם פורום באינטרנט שהעז להטיל ספק בכל ההלכה של סידור מיטה והמנהגים שלה. היו שאמרו שסידור מיטה צריך להיות ענין של בחירה, ולא חיוב הלכתי. אחרים טענו שזה צריך להיות לכל הפחות דין של 'מנהג' והיו גם שהטילו ספק בכל הענין של חיוב דין מנהג. מצד שני, היו כמה חברי פורום שטענו כי סידור מיטה זה יותר חשוב מאשר להתפלל בבוקר. שמו של הפורום היה 'עצור כאן חושבים'. ברגע שכמה מאמינים שיראתם קודמת לחכמתם ראו את הדיונים האלו בעצור, הם התחילו לרתוח וכינו אותו בשם 'עצור כאן כופרים'.
כל קשר למציאות הוא על אחריותו של המפרש בלבד.
 | |
|
******* language="" type="text/">menuMgr853677.renderMenubar();>
|
| |
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 10:24 |
|
| |
מיימוני, העלת הבהרות חשובות אבל אתה מבחין באופן די ברור בין מנהג להלכה. על זה אני רוצה לשאול מה טיבה של הבחנה זו? הרי בכל טקסט מצווה או מנחה לפעולה כמו אלה המצויים לרוב קיים בהגדרה ספק פעולה מעשי. כלומר הטקסט מתיישב עם אופנים שונים (ולפעמים שונים בתכלית) של ביצועו בפועל. הרבה מהפרשנות המעשית של איך לפעול על איזשהי הלכה נלמד על ידי דוגמא אישית מהורים ומורים. "כך צריך לעשות את זה". זה מתחיל בכפות עץ תמרים ונגמר באיזה אורך וכמה סגור וכו וכו. במובן זה אין הלכה מעשית (שפועלים על פיה) שאין לה שדה של מנהגים המהווים הנחייה מעשית של איך לבצע אותה. נניח שיש איזה אמירה של אחד מחז"ל בנוגע לקול של נשים. בסוף בא מישהו שיש לו אנשים הרואים בו מדריך שאומר שכך צריך ליישם את זה. לכאורה גם יש מנהגים שאינם קשורים להלכות אלא יותר לתחום של "איך צריך להתנהג" שזה באמת אולי יותר קהילתי אבל ההבדל בין שני סוגי המנהגים הוא לא חד משמעי ויש ביניהם מידה רבה של רצף.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 14:04 |
|
| |
ירובעל מיימוני וכולם,
ראשית כל אין שאלתי נוגע למעשה אלא למדרש , כשהערוך השולחן כותב שאין עלינו להחמיר חומרות ללא מקור הרי דיבר לכל פלגי היהדות , הרי כמו שמבינים שאם המנהג הוא ללכת עם קנייטש אין מניעה מלהלביש שטריימל היכן נתלה בסמך חומרא זו, האם הערוך השולחן אינו יודע מלא תתגודדו או מנהג ישראל תורה היא כפי שמתנסח הרמא על מנהגים[ואין לשנות] האם יש בכלל לא תתגודדו בין כותלי ביתי?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 16:44 |
|
| |
ביליצר,
לענ"ד יש בישראל שתי מגמות. יש נקיי דעת, כגון רש"י או הבית יוסף, אשר דעתם איננה נוחה ממנהגים שאין להם מקור בגמרא. ויש האומרים שאם ישראל אינם נביאים הרי שהינם בני נביאים ואם יש מנהגים המקובלים על כלל ישראל יש להניח להם לקיימם.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 17:20 |
|
| |
החת"ם סופר לא היה נקי דעת?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 17:52 |
|
| |
אין מנהגי טעות או מנהגי שטות?
החת"ם סופר נלחם ברפורמה וקידש כל מה שנתקבל במסורת. אולם אל תשכח שמנהגי שטות הרחיקו ומרחיקים רבים מישראל מהתורה. גם אם מנהגי ישראל יש להם דין של נדר, מה שלא מוסכם על כל הפוסקים, נראה לי לענ"ד שפוסקים יכולים לבטל מנהגי שטות ומנהגי טעות ובכך להתיר נדרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 18:22 |
|
| |
אני חייב לתקן פה את נוסח הערוך השולחן שהעליתי ,
הנוסח הוא בערך,,,אין לנו לגזור חומרות מדעתינו,,,
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2013 19:50 |
|
| |
מ לא דברתי על התוכן, דברתי על הסגנון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2013 07:53 |
|
| |
ירובעל
שאלת האם אין בכל הלכה והלכה רכיב שנלמד מן ההתנהגות בשטח.
ודאי שיש צדק בדבריך.
אבל זה שההלכה באה גם במסורת אינו אומר לנו שכל התנהגות שמקובלת בין העם - או ההמון - היא מחייבת.
זה חילוק פשוט מאד.
לעתים אכן נסמכו חכמים על הנוהג החי בין העם כדי לפתור ספק. כך נהג הלל לפי המסופר בגמרא פסחים. וזה היה המעשה. הלל הוכיח ממדרשו ומן המסורת שבידו כי הקרבת הפסח דוחה את השבת. (יום יד חל בשבת וצריך לשחוט את הקרבן בשבת אחה"צ עבור הקרבתו בערב, והרי שחיטה היא מעשה אסור בשבת). חכמים שאלוהו איך יובא הסכין אל בית המקדש. הוא לא זכר, והמתינו וראו שהעם הובילו את הסכינים כשהם תפוסים בצמר של הבהמות. (כמדומה שיש כאן שינוי כי אחרת היה בכך מחמר אבל איני מונח בענין כרגע).
ועל זה וכגון זה אמרו: הנח להם לישראל, אם אינם נביאים - בני נביאים הם.
אבל לא כל מה שנוהגים בעם הוא הלכה עתיקה. יש דברים שההמון נוהג מכל מיני סיבות. ולפעמים די קל לעמוד על נוהג כזה כיצד ומפני מה התפתח.
השיר "לכה דודי" המושר בבתי הכנסת בלילות השבת נולד לפני כמה מאות שנים בצפת של האר"י ותחילה הוא הושר מסיבות קבליות. מסתבר שיש לתת לשירתו מעמד של מנהג. אך האם מוטל על כל אדם לשיר אותו כפי שחייב אדם לקרוא ק"ש של מעריב בליל שבת, או להתפלל עמידה של שבת? (לפי ההלכה שבידנו, ק"ש של ערבית היא דאורייתא, ואילו תפילת עמידה של ליל שבת, כמו של כל לילה, היא חיוב מדרבנן).
יתכן כמובן שיהיו מקרים שבהם לא נדע להבחין אם נוהג מסויים הוא תקנה דרבנן או מנהג שהתפתח במשך השנים. אבל הספק הזה אינו עוקר את ההבחנה.
נ"מ (=נפקא מינה, כלומר הבדל מעשי) בין שני הצדדים הוא בחובה המוטלת על האדם כיצד לנהוג, והחובה המוטלת על הרב כיצד לפסוק לשואל.
(יתכן כמובן שרבנים יטעו לחשוב שצריך להציג מנהג כחובה, אבל אם כך הם קיבלו מרבותיהם שלהם וכך הם למדו אז כך הם פוסקים).
***
במשך הדורות הוענק למנהג תוקף רב.
יש לתופעה הזו שתי סיבות מעניינות.
בימי החת"ס הוכרז המנהג "רשמית" כחיוב גמור והחת"ס אף מצא דרך להציגו כחיוב מן התורה, כאילו יש כאן נדר. (כמובן, הרעיון הזה כבר מופיע בצורה כלשהי בראשונים ואפילו בגמרא, אבל זו שאלה של פרשנות כיצד להבין את הרעיון הזה. כפי שארצה לטעון בהמשך, אולי בתגובה אחרת, האם יכול אדם לחייב את חברו בנדר? [יש דעה שכן לגבי אב המחייב את בנו להיות נזיר אבל זה יוצא דופן וכן יש לנו את ר' יוחנן המחייב את בני בישן לנהוג במנהג אבותיהם, אבל שם יש לשאול באמת מדוע]).
מנחם אלון טען שהמנהג הוא אמצעי מתודולוגי כדי לחדש הלכות נצרכות בעם ישראל. גם בספרים אחרים אפשר לראות שעושים אכן ברעיון הזה שימוש כדי לפתור מצוקה של חוסר מקור למה שנראה כחיוב נכון.
אמנם זה שאין מקור והמנהג יכול להשלים את החסר אינו אומר שהתשובה הזו נכונה...
*** אציג כאן, אם כי זה כמעט באופן צדדי, את מה שלדעתי מהוה ראיה ניצחת שהמנהג אין בו ממש.
אנו מכירים את רמות החיוב הבאות מן התורה (ומדרבנן):
א. מצוות מן התורה.
כאן אפשר לכלול מצוות גמורות, הכתובות בפשט הפסוקים, כמו גאולת דם והריגת רוצח. כן יש כאן מצוות שנזכרו ולא נזכר האופן שבו הן מתקיימות. וחכמים אמרו על חלקן שהן הלכה למשה מסיני, כגון זהותם של ארבעת המינים של סוכות.
ב. ויש מצוות שחכמים פירשו שהן כוונת התורה.
בדבר זה נחלקו הרמב"ן והרמב"ם, האם יש לראות בהן "דאורייתא" כי לדעת הרמב"ם זה שחכמים פירשו את הדבר כבר מוריד באיזה אופן, ולו תיאורטי, ברמת החיוב.
ג. יש תקנות וגזירות דרבנן.
ד. יש דברים שחכמים הזכירו בתור מנהג. אולם כאן יש לשאול: מדוע ולמה יתחייב אדם לנהוג כמנהגם של אחרים.
לדעתי התשובה היא כזו:
1. אדם אינו מתעורר לשאול "למה" על מנהג. אם הוא עם הארץ, אז הוא פשוט עושה מה שהורגל בו. איך ידע להבחין בין חובה מן התורה כמו הנחת תפילין לבין האופן שבו מארגנים את הרצועה על היד (מעבר לסיבוב על האצבע האמצעית) או כיוון הסיבוב של הרצועות על היד, שיש בו מחלוקת בין המנהגים, ומסתבר ששניהם נכונים ולא נאמרה בדבר הלכה מסויימת.
לקמן אשתדל לנתח את הסיפור על בני בישן כדי להראות כיצד הוא מתפרש לשיטתי.
2. חכמים במפורש אמרו שלא ישנה אדם מן המנהג - מפני המחלוקת. כלומר, לא ראוי לאפשר למחלוקת להתפתח סביב השאלה כיצד לנהוג, ולכן הטילו על אדם שבא למקום חדש לשנות את מנהגו הקודם לזה המצוי כאן.
עוד אסרו חכמים על הרב לגלות לציבור שמנהג שיש בידו הוא שגוי או ללא בסיס אלא אם כן המנהג המחודש הזה יש בו כדי להזיק.
שוב - הדבר מנומק בכך שהציבור יראה בכך פריצת גדר מפני שאינו מסוגל להבין שהמסורת מתנפחת לכלול תוספות ואין הן חובה.
החכם מוצא עצמו במצוקה כי הוא חי בחברה שבה יש כל מיני חומרות ואם ירצה להשתחרר מהן ולנהוג לפי האמת יוכל לעשות זאת רק בחדרי חדרים, כגון אותו אמורא שרצה לאכול מן הדאייתרא (חלב שעל הקיבה) שהיא מותרת אבל בבבל נהגו בה איסור, והוא, שהיה מארץ ישראל וידע את האמת שזה מותר, התחבא גם מפני אמוראים אחרים בבבל שבאו לבקרו בשעה שאכל. הסיפור ידוע לנו כיון שהם הציצו וראו מה עשה, וזיהו באיזה בשר מדובר, ושאלו את רבם, והוא הסביר להם שהאורח התייחס אליהם כאל עמי הארצות שצריך להסתיר מפניהם את האמת.
יש חולקים על כל התפיסה שהצגתי כאן ומעצימים את כוחו של המנהג, ולכאורה כן כתוב בחת"ס.
גם לשיטתי ניתן לשאול היאך אני מקל ברעיון של מנהג כאשר חכמים היו מוכנים לתת לו לגיטימציה.
לדעתי יש כאן כמה תשובות ששייכות כולן כאחת.
1. ההלכה טובעת בתוך מנהגים.
2. מנהגים הם עומס.
3. לא כל דבר הוא מנהג גם למי שסבור שצריך לכבד מנהגים.
יש להאריך בכל מה שכתבתי אבל התשובה די ארוכה. אשתדל להמשיך יותר.
כמובן רוב מה שהצגתי כאן הוא סברות שמשמשות לפרשנות המקורות, ובוודאי יש מי שילמד אחרת. מה יש לי לומר? האמת תורה דרכה. כלומר, על סמך הנחות היסוד שמהן יצאתי לדרך אפשר להבין כיצד דברים מתפתחים. אבל כמדומה שגם המצדדים להחמיר בערכו של המנהג מציגים מערכת עקבית של פרשנות. כיצד מכריעים בין מערכות חליפיות של פרשנות? לשם כך צריך סברה, כלומר הבנת עקרונות היסוד של התורה ונתינתה. האם אני יכול לטעון שאני מבין זאת יותר מאחרים? (כי כך נראה שאני טוען). הדברים טעונים לימוד והתבוננות, המשגה ואירגון, ואז יכול הבוחר לבחור.
איני אומר קבלו דעתי (למרות שהייתי רוצה) אלא "הבה ונלמד".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2013 08:03 |
|
| |
מיימוני מנהגים הם גם קולא, דוגמא בולטת, דברי ערוך השולחן על רה"ר לענין שבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2013 10:46 |
|
| |
מיימוני קודם כל תודה על ההרחבה והליבון. דברי טעם. מה שניסיתי לומר הוא שקשה לי להעלות על הדעת מציאות של הלכה ללא מנהג. כלומר חייבת להיות פרשנות מעשית בבחינת "כך ראה ו(אולי) קדש". מה שטענתי היה חד כיווני: כל הלכה בהכרח יש לה מנהג או מנהגים צמודים של איך לקיימה. זה לא אומר שכל מנהג יש מאחריו הלכה (או חיוב). נניח שמדברים אלה יוצאת הבחנה בין שני סוגי מנהגים: מנהג אופן קשירת רצועות התפילין שהזכרת שייך למנהגי "עובר לעשייתן" של הלכות. גם מנהגים כאלה ניתן להבחין בין מנהגי בסיס כלומר אותם מנהגים שלולא הם לא ניתן היה לדעת מה צריך לעשות לבין מנהגים (כמו רוב החומרות) שבאים לגדר או לדייק במנהגים מהסוג הראשון.
מנהג לא לערבב בשר ודג למשל שייך לקבוצת המנהגים שאין מאחריהם הלכה מסויימת (כמו רוב ה"מפני סכנה"). בקבוצה זו השנייה יש לעשות הבחנה בין מנהגים כמו דג-בשר שאין לו מסגרת של ערכים קהילתיים ומנהגים כמו לבוש או בית כנסת או דברים אחרים שיש להן הקשר קהילתי והם בבחינת זהות קהילתית או "איך יהודי טוב/ חסיד טוב/ בן תורה טוב וכו צריך להתנהג. ההבחנה הזו היא יותר עמומה מהקודמת ואני מניח שכבר הגמרא מבחינה בין הקשרים שונים על מנת לקבוע רמת חיוב (דוגמת ההבדל בין שעת שמד לשאר זמנים). כמובן שהספקטרום לא יכול להסתיים ללא מנהגים מזיקים ומה החובה ההלכתית לבטלם אבל לגבי זה אין לי הידע הנדרש.
תוקן על ידי yerubaal ב- 06/06/2013 10:47:36
 |
|
|
|
|
|