|
|
| נשלח ב-5/6/2013 00:55 |
 |
| |
על אהבה, יהדות, ומדינת ישראל
[האשכול נפתח בעקבות זכותינו על הארץ הזו - מה היא ,
ולכן נא לא לקשקש על חוקת הפורום.]
מדי פעם קוראים על נוצרים מכתות מופרעות בארה"ב העומדים לדין על הריגת ילדיהם ברשלנות. מדובר בהורים מסורים לילדיהם: במשך כל תהליך הגסיסה, לפעמים, ישבו ההורים והתפללו לרפואת ילדיהם; במשך שעות או ימים בהם הפצירו בהם להשיג טיפול רפואי לילד המסכן, ישבו ההורים ובכו ובכו, ועמדו בפיתוי ולא קראו לרופא. לטעמי, הורה כזה שונא שנאה עזה את בנו. הוא אולי אוהב את הבן-שבעזרת-האל-יחלים-וסימן-שה'-אוהב-אותי-ואני-מיוחד, אבל את הבן הפיזי שנולד לו, על הבשר, והליחות, והמערכות הלא מושלמות - הוא שונא. הוא אוהב את מה שהבן מקרין עליו, אבל את הפיזיות של הבן הפיזי שנולד לו, שבלעדיה הוא לא קיים - הוא שונא.
לאהוב ילד אמיתי לא שונה הרבה מלאהוב אשה אמיתית או מדינה אמיתית. זה אומר לאהוב אותה וללמוד לחיות אתה על הקמטים שנוצרים לה ועל המגבלות הלוגיסטיות שלה, על קפריזות הPMS החודשיות שלה ועל התלות שלה ביבוא נפט, על זה שהיא מתעקשת שצריך לסדר את הבית כשלא מתאים ועל חוסר השלמות המוסרית של תהליך הקמתה. ויש גם סימנים שבעצם שונאים אותה ורק אוהבים את מה שהיא מקרינה על האוהב, והסימנים המוקדמים הם בהקצנה: אם זה כשהיא מאחרת בחמש דקות ולא מתקשרת וזה ישר מוביל להתקפי קנאה מטורפים של מי יודע איפה היא עכשיו, ואם זה כששלילה של החכמה האבסולוטית שבהקמת ההתנחלויות מתרגמת לכך שעצם הקמת המדינה היא עוולה מוסרית לא נתפסת בשל גירוש הערבים, ובכלל הפקפוק הוא חתירה תחת אושיות המדינה. ומי ששופט את אשתו בסטנדרטים בלתי אפשריים, בעצם רק בונה את ההזדמנות שהיא תאכזב אותו והוא יוכל להתגרש ממנה. הוא רק מכין את הדואר לקרובים מחו"ל שעוד פעם ניסינו להקים מדינה בת קיימא ולא הלך, ושייתחזקו בתורה וישמרו על הזהות היהודית שלהם, ואולי הם יצליחו בעתיד בעזרת השי"ת.
לעתים אני תוהה האם הדת היהודית היא במהותה אנטי-ריבונית. כפי שמעריציה מציינים, אין עוד עם ששמר על זהותו בתנאיהם, והיא יוצאת דופן בשרידותה בתנאים מבוזרים. אני תוהה האם היא לא טובה מדי בתפקיד זה, מותאמת לו מדי. לאחר שזנחנו את החוקים הסוציאליים הפנימיים המיוחדים (שמיטות למיניהן, איסורי ריבית; בחוקים סוציאליים כלפי עמים אחרים מעולם לא התבלטנו גם כך), מה נשאר? אוסף של חוקים שרירותיים למדי, שהמכנה המשותף להם הוא in your face: אנחנו נתלבש שונה, ונאכל שונה ובנפרד מכם, ונדבר שונה, ונעשה הכל שונה מכם. זה עובד מצויין כל עוד אין שואה מתואמת כלל עולמית, והסכנה העיקרית היא התבוללות, ובאמת זה החזיק מעמד המון זמן. המון זמן של מה? המון זמן שבו אכלנו שונה, והתלבשנו שונה, ועשינו הכל שונה, ועוד המון דברים שאי אפשר למצוא להם שום משמעות אינטרינזית חוץ מזה שאנחנו כבר עושים את זה המון זמן. אבל, היי, זה שלנו, וin your face. חוץ מזה יש ספרות עניפה ואינטלקטואלית של המון פרטים של איך בדיוק צריך לאכול שונה ולהתלבש שונה ולעשות הכל שונה, והיא כמובן מחדדת את השכל ופאר היצירה האנושית, אבל משום מה רק בעיני מי שחייב לאכול שונה ולהתלבש שונה, ושאר העולם עבר כבר לדברים מעניינים יותר.
ואיך מתרגמת האהבה היהודית הכבירה על חיבת ציון שלה לריבונות הישראלית? היסטורית, די עלוב. הin your face הזה היה מספיק חזק כדי שלא נהפך לאומה אדירה (כסין, לדוגמה - לא פחות עתיקה מאתנו), ולא מספיק רלוונטי כדי לשמור על ריבונות. מה שמעניין, זה איך זה עובד בגלגול הנוכחי של נסיון הריבונות. זה מתחלק לשניים, פחות או יותר. ישנו החלק שמאוהב בעצמו באופן די מוצהר, והוא פשוט משעתק את הקיום המבוזר שלו בגולה לשטח ישראל בלי הרבה שינויים. ישנו החלק שלא, והוא נמצא בבעייה: אין לו ההתעסקות האינסופית והנרקיסיסטית מבוקר עד ערב בכללים שהקב"ה הכתיב לו של איך בדיוק צריך לאכול שונה ולהתלבש שונה וכו', גם לא את הנינוחות הטבעית של מי שיש לו מסורת עתיקה של פטריוטיות בלגית בלי לקום בבוקר עם המחשבה שהוא יפגין את הבלגיות שלו היום בכיבוש גבעה. מעבר לזה, יש לו תסביך נחיתות הן מול הנרקיסיסט שיושב כל היום מול הכללים שמסבירים לו עד כמה הוא צריך להיות מיוחד, והן מול זה שבזמנו כבש את הגבעה שעליה הוא כבר יושב בלי הספר שלו. אז מה עושים? אוהבים את המדינה בלי כחל וסרק, עם כל הלב: בתנופת עשייה, בהתנחלות בלי מורא, בהדיפת כל תהיה על תבונה מדינית בתיוג של חתירה תחת אושיות המדינה, ומרגישים מיוחדים מאד. בדיוק כמו אבא שה' הבטיח לו שהילד שלו יחלים גם בלי רופאים - לא כמו השאר.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2013 14:32 |
|
| |
[את דבריי סידרתי לפתיחת אשכול, כנקודה מקשרת למספר נושאים שעלו לאחרונה לדיון, אבל נראה לי שהם מזכירים מעט את הנקודות שהעלית. הדברים מסודרים כדברי תורה מובהקים, אבל העקורונות שטמונים בהם אפילו חשובים מהם. ומהמגיבים אבקש לא להתמקד רק בסמכות הספרים שאני מציין]בפרשת השבוע אנו קוראים על מיתת מרים, לאחר מיתת מרים צמא העם למים ומתגלגלים הדברים למה שקוראת התורה 'חטא מי מריבה'. לפי המדרשים הצמא הוא בעקבות פטירת מרים, שכן בזכותה היתה באר ששמשה את העם לשתיה. אולם בהמשך הפרשה מסופר על טענת בני ישראל "כי אין לחם ואין מים, ונפשינו קצה בלחם הקלוקל". ברכת משה לשבט לוי היא: "תומיך ואוריך לאיש חסידך, אשר ניסיתו במשא, תריבהו על מי מריבה". ומפרשה רש"י: 'נסתקפת לו לבוא בעלילה, אם משה אמר: "שמעו נא המורים", אהרן ומרים מה חטאו?'. וכאן נשאלת השאלה כיצד יתכן שמרים מתה בעוון מי מריבה, הרי כל סיפור מי מריבה קרה בעקבות מותה. אך לא פחות מזה יש לשאול: למה באמת יספח ד' לחטא את אותם שלא חטאו? גם יש להבין את דברי רש"י, כאילו כל החטא מתחיל ונגמר באמירה "שמעו נא המורים", הרי החטא הוא בעיקר כמו שאמר ד': "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל". הגמרא (תענית ט.) אומרת: 'ואמר רבי יוחנן: מטר בשביל יחיד פרנסה בשביל רבים... מיתיבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל; אלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם; ואלו הן: באר וענן ומן. באר בזכות מרים; עמוד ענן בזכות אהרן; מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים, וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה; וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד... חזרו שניהם בזכות משה. מת משה נסתלקו כולן; שנאמר: "ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד". וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר. אלא מלמד שנתבטלו שלש מתנות טובות שנתנו על ידן ונסתלקו כולן בירח אחד. אלמא אשכחן פרנסה בשביל יחיד, שאני משה כיון דלרבים הוא בעי כרבים דמי'. נראה מדברי הגמרא שבדור המדבר היה צורך בשלשה רועים, ואם ימות אחד מהם אין מקום לחבירו. אם משה אינו ראוי להנהיג יותר את עם ישראל, כנראה באמרו שמעו נא המורים, אין אפשרות להשאיר את אהרן ומרים במנהיגות. נחשוב לרגע מדוע אמר משה מה שאמר, מסתבר מאד שהסיבה היתה בעקבות חטאים קודמים של עם ישראל, בהם הוא ראה שרש בעייתי וכילה אותו. בחטא המרגלים נאמר "עד מתי לעדה הרעה הזאת", ובחטא קורח נאמר "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". חטא המרגלים התפרש ע"י השפת אמת (כידוע) כחטא על הרצון להשאר במדבר, לעסוק בתורה בלבד, ולא להנהיג בה מנהג דרך ארץ. מסקנת המחוקק היתה שיש לכלות את הדור שלא רצה לזכות במעלת דרך הארץ ומיד באו הטוענים ואמרו: למה שכולם ימותו, ולא יקבלו "נחלת שדה וכרם", הרי "כל העדה כולם קדושים"? הם הסיקו שאולי המנהיגות בעייתית, ואנרכיה עדיפה ממנה. בסוף הם התפשרו על מנהיג אחד, העיקר שיהיה 'משלהם', אחד מ-250 ראשי סנהדראות עדיף על מנהיגות שמביאה מים, לחם וביטחון. בשלב מסויים הבין משה שכבר אי אפשר שהעם יהיה מלוקד נגדו ויוכלו לארגן מחאה בפייסבוק וכל פעם הוא יצטרך להשליט סדר, ואמר: "שמעו נא המורים" – מורים את מוריהם (רש"י). בשלב זה איבד משה את זכותו להנהיג! כי העם שרוצה להתגדל בתורה ראוי לטעון את טענותיו והמנהיגות שאמורה לקבל את המסרים מהאל אמורה לפעול בדרכה שלה. ניתוק מהעם לא בא בחשבון! אבל כנראה עד היום כל מקום שאפשר מנסים לשלב את התורה והמדיניות יחדיו, ואז שוב נזכרים שקצת קשה שהמנהיגות תהיה תורנית ושוב מנסים לצעוק על מנהיגים/נבחרי הציבור הדורש ושוב מבררים מהי הדעס תיירע ושוב מבינים שנבחרי ציבור לא יכולים למלא את כל התיירעס וגם הציבור צריך להתפלג וכ"א יעשה צעד קטן לאברך ומניעת צעד גדול למדיניות, וחוזר חלילה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2013 14:42 |
|
| |
אביא לזה דוגמה מעניינת, כשהתחילה הטלביזיה לפעול בשבת היתה קריאת זעזוע בכריכת הבטאון התורני של הפוה"מ דאז 'שבילין', אבל כבר המאמר התורני הראשון [מאת הרב עובדיה, והיא מופיעה גם ביב"א ח"ו או"ח סי' לו] היה הלכתי לחלוטין, האם מותר לראות טלביזיה בשבת? ואז הדיון הפך להלכתי לגמרי, כי כשאנחנו מבינים שאנחנו לא שולטים, אלא מנסים לחיות במסגרת דתית, פעולות המדינה לא קשורות לדרישותינו הדתיות!
[אפשר גם לראות את הסתכלותו המעניינת של הרב פרופסור פוגלמן על בעיית הטלביזיה, בשו"ת בית מרדכי סי' עז http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=21514&st=&pgnum=162 ]
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2013 23:25 |
|
| |
שיבולייהו
תודה רבה ואיקון ירוק על דברי המוסר הנפלאים, על ההבדלה בין "האשה האידיאלית" שאדם היה רוצה לשאת לאשה ולפעמים נדמה לו שהוא נשא לאשה, לבין האשה האמיתית בבית עם המעלות והחסרונות.
ולמעשה, גם לגבי עצמי יש את האני שהייתי רוצה שיהיה לי ואת האני האמיתי שקשה לי לפעמים לקבל, מאוד אפילו.
***
הניתוח שלך אודות ההורים המפקירים את בריאות בנם בגלל שהם מסרבים להפקידו בידי רופאים וטיפולים רפואיים הוא מצמרר ויפה, אבל תוהה אני אם הוא מדוייק.
הרי הם מאמינים שאסור לפנות לרופאים, ואילו התפילה מרפאה. בדיוק כפי שאתה (ואני) מאמינים שהרופא יכול לרפא ויש לו כלים טובים מאד לזה, אולי הטובים ביותר שיש בידנו.
(אני גם סבור שתפילה מועילה במקביל, אבל לא במקום).
איזו טענה יכולה להיות נגד הורים כאלו? איני סבור שהם שונאים את בנם או מסרבים לקבלו כפי שהוא. אני כן סבור שהם מקבלים אותו אבל יש להם הנחות מסויימות לגבי האופן שהם נדרשים להגן על הפקדון שניתן להם וכיצד לחנכו בצורה המיטבית.
זו צורה שגויה, אבל התרופה לבורות אינה עונשים אלא חינוך והסבר. וזה נכון אפילו לגבי - אנחה כבדה - בורות קטלנית.
***
החלק השלישי בדבריך על היחס למדינה, ועל המדינה האידיאלית ועל המדינה הקיימת, ועל היחס להלכה, על ההלכה האידיאלית ועל ההלכה הקיימת, אותו עלי לקרוא שוב כי לא הבנתי איך הוא קשור לדברים האחרים שכתבת.
אולי התכוונת למה שכתב אח רחוק בסוף. במקום לעסוק בשאלות רחוקות כמו המידה שבה המדינה מקרבת את בוא המשיח, עלינו, מי שיכול ומי שרוצה, להשקיע במה שיועיל בטווח הקרוב: כל אחד לפי תחומו. ומשתתפי הפורום הזה - בדיונים הלכתיים ומחקריים ובקידום מאור פנים ומוסר שיקרבו את כל פלגי עם ישראל זה לזה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2013 00:29 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
איזו טענה יכולה להיות נגד הורים כאלו? איני סבור שהם שונאים את בנם או מסרבים לקבלו כפי שהוא. אני כן סבור שהם מקבלים אותו אבל יש להם הנחות מסויימות לגבי האופן שהם נדרשים להגן על הפקדון שניתן להם וכיצד לחנכו בצורה המיטבית.
זו צורה שגויה, אבל התרופה לבורות אינה עונשים אלא חינוך והסבר. וזה נכון אפילו לגבי - אנחה כבדה - בורות קטלנית. |
|
אפשר להתווכח/לתהות על המניע כשהורה מונע טיפול תרופתי מבנו מסיבות דתיות, האם זה משום שהוא חושב שזהו טובת בנו (כי הימנעות מטיפול והתמקדות רק בתפילה תועיל יותר להחלמתו).
או שזה משום שהוא אוהב את אלוקים יותר מבנו, ועושה כך כי הוא מאמין שזהו רצונו של מקום.
אני שואל מה יהיה כשיהיה ברור שזה לא יותר מועיל לרפואת הילד.
ועדיין הוא יאמין שאלוקים רוצה שהוא רק יתפלל ולא יפנה אל האובות והרופאים.
האם המאמין האדוק יפסיק התפלל וילך לדרוש ברופאים?
דוגמאות - טיפולי פוריות לפי האוסרים.
הורים שמנתקים קשר עם בניהם הרשעים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2013 08:35 |
|
| |
לאמור
כל מה שבאתי לומר על אותם הורים הוא
איני יודע מה מניע אותם. איני מכירם אישית.
יש עוד בעיה ביחס לבני אדם, שקיימת אפילו ביני לבין עצמי. איני יודע איך יודעים מה מניע את זולתנו. או את עצמנו. יש בחינות שבהן "עקוב הלב מכל מי ידענו". אבל זה גם נכון שלאדם יש מחשבות שהוא מודע להן פחות או יותר, ואם שואלים אותו והוא מוכן לשתף אותנו באמת הפנימית שלו, אז מקבלים תשובה ברמה כלשהי.
כיון שלאדם יש מניעים מודעים פחות או יותר. ואפשר גם לדבר איתו ולעורר אותו לבדוק את עצמו, מה שנקרא "שיטת סוקרטס". לשאול ולתשאל עד שמקבלים מערכת של תשובות.
ואם יש סתירות באותה מערכת, ואם יש משפטים שאותו אדם מחוייב להם, כמו מערכת ההלכה, אפשר לנסות להביא לשינוי.
בנידון דידן -
אני מכיר את התופעה התיאורטית שמסתייגת מטיפולים רפואיים ומחיסונים על סמך דברי הרמב"ן כי "מה לרופא בבית יראי ה' ". אדם שמבקש להיות ירא שמים לפי שיטה זו עלול לחשוב שפניה לרופא היא חולשה באמונה. שאם הוא יהיה מספיק אמיץ וחזק, ה' ידאג לו בלי צורך בהשתדלות.
זה נכון לגבי מניעה מראש של מחלות על ידי חיסון. זה עלול להיות נכון לגבי אי פניה לרופא בשעת מחלה.
וזה נכון גם בשאר תחומים של החיים כמו השתדלות בפרנסה. אם ה' זן את כל העולם, אז אין צורך ללכת לעבוד. ה' ישלח לי את הכסף הביתה.
זו תפיסה שאני סבור היום שהיא שגויה, אבל היו לי עצמי תקופות בחיי שקיבלתי בפשטות שזה נכון. אם הלכתי אז לרופא, ראיתי זאת כחולשה בעצמי. שאיני בדרגה המתאימה.
הכרתי בני אדם שקיוו להיות בדרגה כזו. אני סבור שהם טועים. אני גם סבור שאם אפשר לשנות את התייחסותם, זה על ידי לימוד ועיון במקורות שמקובלים עליהם. למשל, ללמוד איתם את הרמב"ן ולהסביר שגישה זו מוטעית.
סבורני שיש כאן ענין עקרוני. האם העולם הזה נתפס כמקום הפעילות האנושי, שמותר לנו ואף מצוה לנו לעסוק בו. או שהעולם הזה נתפס כמקום הנסיונות, שיש לברוח ממנו במידת האפשר, להסתגר בחדר וללמוד תורה, כמיוחס לגר"א.
יש לגישה הזו שורשים עתיקי יומין, וצריך לבדוק אם היא נכונה או לא, וכיצד יודעים זאת. כיצד היא נולדה, וכיצד היא נקלטה בעם ישראל, וכיצד היא ממשיכה להשפיע.
זה יכול להיות נושא טוב לאשכול.
אני מציע מתוה.
א. מה אומרת לנו התורה, אם בכלל, לגבי תפקיד האדם בעולם. יותר ממוקד: האם האדם אמור לברוח מן העולם ומן החיים ומן ההתמודדויות ורק לחפש ללמוד תורה ולשמור מצוות (טכסיות), או לפעול בעולם, ולעשות דברים, ולפתור בעיות.
ב. מה אומרת התפיסה שקוראת לנו לזנוח את החיים ולהסתגר? מה מותר ומה אסור? האם זו דרך לרבים או למעטים? האם כל אדם אמור להפוך את עצמו לאחד מן המעטים, יחידי הסגולה?
ג. אותם יחידי סגולה, מהי סגולתם?
אולי זה כבר נושא חדש, אבל הוא מעניין וחשוב. הרי אנו מוצאים הבדל משמעותי בין יחידי הסגולה נוסח הרמב"ם לבין יחידי הסגולה נוסח הזוהר ושוב זה אחרת בשיטת הגר"א.
דיון כזה יכול להיות מעניין מאד לדעתי. ואשמח להשתתף בו גם כדי להשליט סדר במה שאני מכיר וחושב וגם כדי ללמוד דברים חדשים.
***
לגבי שאלותיו של לאמר, סבורני שיש להעיר עליהן.
1. אפשר להתווכח/לתהות על המניע כשהורה מונע טיפול תרופתי מבנו מסיבות דתיות, האם זה משום שהוא חושב שזהו טובת בנו (כי הימנעות מטיפול והתמקדות רק בתפילה תועיל יותר להחלמתו).
או שזה משום שהוא אוהב את אלוקים יותר מבנו, ועושה כך כי הוא מאמין שזהו רצונו של מקום.
ייראה לי שזה לא סותר. אדם בדרך כלל חפץ בטובת בנו, אבל הוא גם חפץ בתורה ובמצוות אם הן נתפסות עבורו כטוב המירבי. אם הוא מאמין שיש סתירה בין הטוב הפרטי של אהבתו לבנו לבין הטוב של מה שה' דורש מעמו, יש לו בעיה עצומה. יתכן שהוא יבחר להתגבר על אהבתו הטבעית ועל הנטיה הטבעית ל"השתדלות". (יש גם נטיה טבעית לברוח מאחריות ולשבת בחיבוק ידים - או ללמוד - בתואנה שזה רצון השם. אם לא עושים, אין חשש מטעויות. האם החיים בחיקה של אמא כתינוק אינם תקופה מאושרת בחיינו? זה אחד הדגמים שלנו לאושר).
לדעתי, גישה כזו היא טעות קוגניטיבית. כלומר טעות לגבי הנחות היסוד של מה עלינו לעשות ואיך לחיות ולמה ה' שם אותנו בעולם הזה.
שים לב שגם לשיטתך, לאמר, האב אוהב את בנו, ורק מאמין שהוא עובר בדרכו שלו את נסיונו של אברהם אבינו, לוותר על הדאגה לבן במצות השם.
2. אני שואל מה יהיה כשיהיה ברור שזה לא יותר מועיל לרפואת הילד.
ועדיין הוא יאמין שאלוקים רוצה שהוא רק יתפלל ולא יפנה אל האובות והרופאים.
האם המאמין האדוק יפסיק התפלל וילך לדרוש ברופאים?
זו השוואה מעניינת. האם מאמין כזה מייחס יכולת פעולה גם לאובות ולכל סוגי המגיה? אולי כן. הרי הם נזכרים בתלמוד...
האם הוא לא ילך לרופאים? איני יודע. אבל דגם כזה של אדם, כפי ששורטט כאן, יאמין שהליכה לרופא וכל יציאה מד' אמותיו היא כשלון.
יש גם דרגות בינים. כלומר, האדם הגדול לא ילך לרופא, אבל אני אישית איני בדרגה זו ולכן אני חייב לשמור על הכללים ולתת חיסונים לילדים וכו'.
יתכן שבחייו אדם כזה יתנהל לפעמים לפי דרישות החיים ולפעמים ירשה לעצמו להתעלם מהן - בשם האידיאלים שלו.
3. דוגמאות - טיפולי פוריות לפי האוסרים.
הורים שמנתקים קשר עם בניהם הרשעים.
סבורני ששתי דוגמאות אלו אינן ענין למה שנידון עד כה.
מי שאוסר טיפולי פוריות זה לא בגלל שאם ה' ירצה הוא יתן ילדים גם כך, אלא בגלל שיש לו דעות מחמירות לגבי מה שצריך לעשות בטיפולי פוריות.
כוונתי שהוא יסכים שאשתו תקבל תרופות המעצימות את יכולתה להיות מופרית, או שדוחות את הביוץ אם הוא מקדים ולכן הוא חל לפני הטבילה, אבל הוא לא יסכים למשל לעשות בדיקת זרע כי לדעתו זו הוצאת ז"ל. הוא גם לא יסכים להפריה במעבדה כי יסבור שלא זו הדרך הראויה להעמיד ילדים. (יש ספר כזה שיצא בהסכמת הרח"ק וראוי להקדיש לו דיון ולשלול את טעויותיו).
כיון שנגענו בנושא זה אכתוב שמי שנזקק למרבה הצער לטיפולים כאלו ראוי לו שיעשה אותם ואין בהם חשש איסור. וכמובן צריך להביא מקורות ולבאר למה זה כך כדי שתנוח דעתו. אבל חיוני לו למי שנמצא במצב הזה שיטפל ולא יזניח.
לגבי היחס לבנים שסטו מן הדרך, זו בעיה. יחס מתנכר יכול לנבוע ממספר גורמים, שעשויים לפעול יחד. יתכן שהאדם כועס על הכשלון, ומוציא את התיסכול על הבן. יתכן שהוא סבור שזו הדרך הנכונה להתנהג כלפי מי שאינו שומר מצוות (או שומר אבל לא ברמה המתאימה, כגון שהוא בעד גיוס...). יתכן שהוא סבור שזו הדרך הנכונה כי זו ענישה לסורר ויתכן שהוא סובר שזו הדרך לקרב אותו בחזרה, או למנוע נפילה של ילדים אחרים.
כל זה חשוב מאד, אבל במקרים אלו המניע שלו אינו האמונה שה' רוצה הסתגרות והעדר השתדלות אלא שזו ההשתדלות המחוייבת כלפי הבן הרשע והפורש לפי ההלכה.
ושוב אני חוזר על העמדה שפתחתי בה: אם זו טעות, אז טעות מרפאים על ידי לימוד ועיון והסבר. ואין דרך אחרת. והלוואי שזו תועיל, שירצו ויקשיבו וילמדו וישנו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
