שאלה בנושא קיצוניים ומתונים

ההבדל היא בין הצדוקים לבין הפרושים.
הצדוקים מקדשים את הטקסט
הפרושים מקדשים גדולי הדור חיים.

למעשה אתה צריך לקבוע קודם מהי קיצוניות כי לא כל מה שקיצוני לציבור הכללי זה קיצוני בקהילה.
ואפי' גדולי הדור שהם נגד קיצוניות מכל סוג שהיא, הם בהחלט בתוכן חושבים בדיוק כמו הקיצוניים.

אני לא בטוח שאתה צודק לגבי המאפיין של ההיזקקות למקורות, אבל אם תעשה השוואה בין פוסקים ליברליים (לא חרדים מתונים) אני בטוח שתגלה פחות הסתמכות על מקורות. אציע הסבר אפשרי לתופעה.
קיצוניות בדרך כלל מתייחסת למקורות כפשוטם בלי להבין שיש נסיבות שבהן יש לפרש אחרת ולפסוק אחרת. הקיצוניות היא היצמדות ללשון המקור בלי 'חכמות'. לעומת זאת, המתונים דוגלים בכך שהמקורות אינם מתפרשים תמיד ובהכרח באופן אחד, ויש מקום להתאמות לנסיבות ולבחירה בין מקורות ופרשנויות וכדומה. ממילא הם לא יכולים להביא מקורות לשיטתם, שהרי מתינותם היא בדיוק בזה שהם 'סוטים' כביכול מהמקורות.
רק כדוגמה, חשוב על ויכוח היפותטי (או לא) לגבי עין תחת עין - ממון. הקיצוניים טוענים שיש להוציא עין, ומקורותיהם בידיהם: התורה אומרת עין תחת עין. המתונים אומרים שיש להוציא ממון ולא עין. איזה מקור הם יביאו? הרי הפסוק הוא לכאורה נגדם. הם מציעים לפרש אותו אחרת, ולזה בהגדרה אין מקור. כך גם לגבי מחלוקות פרשניות למקורות בגמרא ובפוסקים.

השאלה שלי אינה דתית אלא אנתרופולוגית.
היא לא נוגעת בכלל למחלוקות הלכתיות בהיסטוריה היהודית, אלא רק בהתנהלות קבוצות הכוח בתוך החברה החרדית היום.
לדוגמא, במחלוקות בין מפלגת אגודת ישראל לקבוצות "העדה החרדית".
הרבה פעמים הקיצוניים מוציאים "פסק הלכה" ואילו "הרב המתון" (שבתוכו ישנם הרבה רבנים גדולים ופוסקים מובהקים) , בוחר לא לתקוף את "ההלכה" ולא לצאת בהצהרות בסגנון "הבד"ץ מסלף את דעת מרן הבית יוסף, את דעת הרב פיינשטיין ואת "המשנה ברורה", אלא מעדיף להגיד "דעתם של גדולי ישראל, הייתה תמיד וכו'".

דווקא תקיפה הלכתית נראית בהרבה יותר קלה, מאשר הסתמכות על גדולי הדור , שחלקם כבר לא בין החיים ושלא ברור עד כמה דעתם רלוונטית לסוגיות אקטואליות בוערות.

זה מה שנראה לי מוזר.

אני מקבל מדי פעם עלונים של "נטורי קרתא" וקבוצות דומות והם כל הזמן מצטטים הלכות כאלו או אחרות בסגנון "דעת הרמב"ם על התנהגות לרשעים" או "על מי לא חל דין ואהבת לרעך כמוך" וזו בכלל לא בעיה להפריך את דבריהם, אבל אף אחד לא עושה את זה.

לא מדויק- לאוטובוס מהדרין אין ציטוט רלוונטי, ולעומת זאת אישה מפרנסת ואי גיוס סותרים את התורה שבכתב ושבעל פה. כל הציטטות הן כדי לשכנע שמה שאנו כבר ממילא עושים, הוא בסדר, למרות שהכתוב אומר ההיפך. 

לא רק לאוטובוס מהדרין יש ציטוטים רלוונטיים לאינספור, אלא גם להפרדה ברחובות ואפילו בתוך משפחות וגם לכפייה אלימה בידי משמרת הצניעות
חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה, ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה, אלא יהיו כולם קדושים. (שולחן ערוך אורח חיים תקכט  ד)

אני חושב שזו התשובה הנכונה.
הקיצונים מסתמכים על "פסקי הלכה" שבאמת ניתן להפריך ולעקור.
המתונים מסתמכים על "גדלותם" שאותה יותר קשה להפריך ולא על "פסקי הלכה" שיכולים להיות מופרכים בנקל.

החלקת לפוליטיקה. היתכנות הפרכה קיימת תמיד, להלכה ולשיקולי הגיון בשווה. מה עוד ששניהם  (הפשרן והקיצון) מקבלים את ההלכה כקובעת.

באופן כללי ניתן לחלק את סוגי הדיון ל 3.  דיון פנימי של הקיצון והפשרן. והדיון הלעומתי(הדיון בין 2 הגישות).

באופן כללי בדיון הפנימי מופיע ההלכה א' כי הקיצון ה'אוסר' הוא במהותו חסם דתי. לעומת 'המתיר' שבעצם 'אינו רואה איסור' ולכן פונה אל החופש.
ב' מצד 'המניע'. המניע של הקיצוניות היא הלהט הדתי לעומת 'הפשרן' שמבקש להשלים עם החיים  ולשלב מוטיבים שאינם דתיים דוקא (תורה וד"א).

במחשבה שניה; ההנחה כביכול ה'קיצון' משתמש בהלכה לא ברורה.
דוקא נראה שבהרבה מהויכוחים ה'פשרן' משתמש עם 'ההלכה הפורמאלית', לעומת ה'קיצון' שמשתמש עם סברא. לדוגמא, הויכוח שהרמב"ם מביא באיגרת השמד האם למסור את הנפש ולא להצהיר הכרה במוחמד. ה'קיצון' משתמש בסברא (אם הנוצרים מוכנים למסור נפש ודאי שאנו בני דת האמת נמס"נ. הרמב"ם 'הפשרן'  דוחה זאת מהפסוק 'האוסר ללמוד מעובדי ע"ז  'כי גם בניהם ובנותיהם יעבירו באש')
כ
לא יודע מאיזה ויכוחים אתה מגיע, אבל איך אתה מתיחס ל'דעת תורה'? כשיקול 'הלכתי' או 'סברא דתית'? אם תוסיף את דע"ת למישוואה אז ניתן לומר שברוב הויכוחים 'הפשרן' נצמד להלכה הפורמאלית.

*FACEPALM*

כפי שכתבתי כמה פעמים, הקיצוניים ("החרדים" בשביל המזרחניקים פה, ה"חְסידים" בשביל הליטוואקעס, ה"גערערס" בשביל החסידים וכן על זו הדרך ליקוק עצמי), המתנשאים והפרזיטים של היום מחווירים לעומת חזלנו הנחשבים בעיני רבות (plural של רַבָּה), רבנים מזרחניקים, מחב"תים שקופים ומִיכִי-ים (כל אחד לפי דרכו) כמתונים, רציונלים וקשובים למה שקורה; 
דא עקא, שהם גם היו מספיק מתוחכמים ומבינים פרק בהלכות פרופגנדה כדי לזרוק כמה עצמות שעליהן אתם מאוננים במרץ (מנהל משנה: תוכל להחליף ב"אותן אתם מלקקים"), 
כמו: "ברגל (כלומר, בחגים. ר"ס) כולם חברים" 
כלומר, ב350 ימים בשנה אסור לקיים כל מגע עם מי שלא מהקליקה, כי "חברים" אוכלים חולין בטהרה (WTF? ברור שזה כדי ליצור דיסוציאציה מלאכותית, באותה מידה יכל להיות: "חברים עומדים על הראש כל בוקר" "חברים לובשים מיטב אופנת גליציה במאה ה18" "חברים אוכלים עם סכין ביד שמאל ומזלג ביד ימין" וכן על זו הדרך), ואז, ברגל, כשצריך את הפועלים השחורים, שההתבטאויות האלו מחווירות לעומת מה שאמרו עליהם התלמודיסטים, אז מוותרים על ההתנשאות ואוכלים מפיתם. ממש לדפוק ולזרוק.

להציץ בדיון פה מרגיש ממש כמו לצפות בבנות יענה בטבע. 

תוקן על ידי רציוסקפטי ב- 11/06/2013 02:05:19

קיצוניות בדרך כלל היא שמרנות מוגזמת של סגנון החיים כפי שמשתקפים בהלכה ובכתבי הקודש מזמנים עברו,
ולרוב בהיצמדות לפרטים קטנים ומאוד לא חשובים, והפיכת טפל עיקר העיקרים.

וזאת בעיקר משום ששמרנות מטבעה אינה רציונלית, או יותר נכון אינה פילוסופית, מה שלא מאפשר לה להתקיים לאורם של טעמי דקרא, והיא חייבת להתבסס על פרקטיקה פשוטה של ניהול החיים של אז.

אפשר לראות בבירור שהקיצוניות הקלאסית היא זאת שמקדשת את צורת החיים בעולם העתיק,
וזה מתבטא בעיקר בייחס לאשה (גם של הרמבם כידוע),
ובדיני מחאה וגערה וכופין אותו וכדומה שהתאימו אז, ופחות מתאימים היום.