מזוזה ושמירה רוחנית או פיסית.

אני כותב משהו על המזוזה והשמירה שניתן לראות בקישור כאן:
מזוזה ושמירה.
אני אשמח להערות באופן כללי, אבל אני אשמח לדעתכם בעיקר בנקודה אחת.
הרמב"ם יוצא בחריפות נגד השימוש במצוות לשמירה.
מצד שני יש גמרות מפורשות שאומרות שהמצווה שומרת.
הכסף משנה מציע בדברי הרמב"ם שהוא חשב שהשמירה עובדת אבל לא היא המטרה. נראה לי שהסבר זה קשה בדברי הרמב"ם ונראה שהוא חשב שהשמירה בכלל לא קיימת.
האם ייתכן שהרמב"ם חשב שזה מחלוקת בין חכמי הגמ' והוא הכריע כמו אחת השיטות.
הגמ' במנחות לג. מביאה בשם רבא שצריך לשים את המזוזה בפתח הקרוב לרשות הרבים. חכמים מסיבירים זאת בכך שכך הוא יפגע מהר במזוזה בעוד שרב חנינא מסורא מסביר שכך כל הבית יהיה מוגן על ידי המזוזה. האם ייתכן שזו מחלוקת בין חכמי הגמ'?
אם לא איך ניתן ליישב בין הרמב"ם לגמרות הללו.
נראה לי שמאוד קשה ליישב את כולן עם ההסבר שהשמירה היא רוחנית.

עודד
מדוע אלוהים מצווה הוא יותר נשגב לדעתך מאשר אלוהים דואג?
(מצדי תמשיל את א-לוהים לאבא)

ת"ט
אם אתה דן על מצוי זו נקודה אחת, אולם אם דנים על העקרון, על אנשים שרוצים שרבש"ע יהיה כך וכך, זוהי שאלה אחרת.

דבריו של אייזין מבטאים יפה את הפסיחה בין אמונה לשמה לבין אמונה עממית. שום מצווה אינה פועלת לחיוב או לשלילה. 'למען יאריכון ימך' משמעו למען תהיה ראוי לחיים ארוכים. הראוי אינו מציין עובדה. האמונה אינה מעניקה איזו שמירה חיצונית לא מלמעלה ולא מכאן, אלא יש בה כח עידוד וחיזוק פנימי של המאמין כלפי עצמו. המזוזה אינה שומרת על איש והיא חסרת איזה כח מכל וכל, היא אינה קמע של עבודה זרה, אבל הופכים אותה לחפץ של אמונה תפלה. אדם אינו מעביר שום אחריות לקב'ה, ולא עורך איתו שום חוזה. אין לאלהים תפקיד, ואין הוא ממונה על עיסקיהם של בני האדם.

עובדה היא כי רוב המאמינים אינם מקבלים את הדברים האלו, באשר אמונתם אינה עבודת אלהים לשמה, אלא אמונה עממית ועבודת הצרכים האנושיים שלהם. האלהים מחליף עבורם את סינור הגננת תחתיו התחבאו בהיותם פעוטות.

הפסיכולוג, כיתר אנשי המדע, עוסק באדם כאוביקט הנתון בעולם התופעות. בעולם זה מתגלה האדם כמותנה על ידי גורמים שונים ופועל לסיפוק צרכים ודחפים. אבל האדם מתבונן התבוננות פנימית בעצמו, ובה הוא מוצא עצמו לא כאוביקט של עולם התופעות, אלא כחורג ממנו ובלתי מותנה בו. זו גם הרגשתו של המאמין המעמיק, המכיר היטב את היותו חלק זעיר ועלוב מן העולם, ובה בעת חורג מן העולם, ניצב אל מול הנשגב, האין סופי, האלהים.

הצו המוסרי אינו מן האל. קין אשם אף על פי שלא היה לפניו איזה צו האוסר להרוג. היכולת להבחין בין טוב ורע, הכשר המוסרי כושר הבחנה ושיפוט על פי ערך, נתונים לאדם כיצור תבוני, תבונה שהוא חולק אותה עם האל. 'לא תרצח' אינו הצו עצמו, אלא הכרזה גדולה על ההכרה בו כצו מוסרי. לעומת זאת שמירת השבת היא מצווה, אבל העובר עליה אינו עובר עברה מוסרית.  

עודד

ברשותכם אני אנסה לחזור לשאלה שמטרידה אותי.
יש כאן במזוזה מקרה קלאסי של מקורות רבים שבפשטם מדברים על שמירה פיסית.
איזו דרך נראית לכם הכי סבירה:
1. לטעון שגם חלקים אלו קיימים אבל הם שוליים בקיום המצווה.
2. לטעון שזו מחלוקת בחז"ל.
3. לטעון שכל המקומות בעצם התכוונו לשמירה רוחנית?