משמעת חכמים, משמועתה ומחירה

[האשכול בעקבות דיונים לאחרונה המביעים עיסוק מסוים בחכמים ומחיובותינו לקיומם. קדמה לפתיחת האשכול התכתבות עם רבי מיימוני באישי, שהשפיעה על התוכן]

שירים ושערים

בתקופת הפגנות השבת נשאל הרב מאיר חדש ע"י בחורי הישיבות אם להצטרף להפגנות, השאלה היתה כמובן מתוך ההנחה שהרי גדולי הדור תומכים בהם, אנו (כלומר: הם) נוהגים ע"פ רבותינו, להעריך את הקנאים ולהוקירם וכו'. כתשובה ציטט להם הרב את דברי הגמרא (ערכין יא) שמשורר ששיער במיתה. כלומר, לא ראי תפקיד בחורי הישיבות כראי הקנאים.

ברוח רעיון זה, המחלק בין 'משוררים' ל'שוערים' יש לומר, שהפרש גדול יש בין מי שתפקידו לשמור על השער לאשר תפקידו לשורר בגבולות המחנה. דוגמה נחמדה להבדל מצאתי בהייחסות למעשי הרב גורן בתקופת מלחמת ששת הימים:

בתום המלחמה, עם כל ההישגים החשובים והמשמעותיים שבה, מצא המשורר יורם טהרלב להקדיש שיר דוקא לרב גורן, על מפעלותיו, באומרו: "ביום הראשון שקיבלנו חופשה עלינו לירושלים כדי לראות את הכותל. האופוריה היתה בשיאה. אך השיר הראשון שכתבתי בעקבות המלחמה לא היה שיר הירואי. השיר עסק בתפקידו ובמפעלותיו של הרב הראשי של צה"ל הרב שלמה גורן ז"ל, שדמותו הופיעה בחדשות יותר מדמותם של מפקדי צה"ל הבכירים. לכל מקום הוא הגיע, בכל מקום הוא תקע בשופר והכניס למלחמה את משק כנפיה של ההיסטוריה היהודית"[1].

לעומתו, העיתונאים מחברי הספר 'מרן' [ביוגרפיה של הרב עובדיה יוסף], למשל, ציירו את הרב גורן כמשיחי, הזוי ושוחר כבוד ותשומת לב – כשבשלהי דבריהם הוסיפו: "והשיא היה כשנחת במסוק על פסגת הר סיני; נדמה היה שאם לא יעצרו אותו, הוא מסוגל גם לשחזר את טקס מתן תורה" (עמ' 167).

בני תשעה מידות

למעשה העולם מתחלק לשני סוגי תגובות שכאלה, לרוב גם באדם אחד, ובדרך כלל זה תלוי ברמת ההיכרות עם המעשה ומְעַשֶה. כשתפקיד השוערים מתאים יותר לבוחנים את גופם של דברים, לעיל עיתונאים אבל בעיקרון כל אדם משכיל בנושא מהותי עד כדי שיפנה מעסקיו לבדקו (עצכ"חים?).

רעיון זה[2] הוא יסוד בתיאוריית אדיג'ס, המחלקת את בני האדם לארבעה סוגי אירגון[3], אבל האבחון שלה (עיקר השימוש שלו הוא בקאוצ'ינג, כיצד להשתיל רעיון במוחה של הזולת) מחולק לשניים[4], האחד הוא הדומיננטי והשני הוא הטיפוס האפור יותר (רוב הציבור מאובחן בהרכבה מסויימת בין שניים מתוך ה-4, ובד"כ מדובר בשילוב הרשמי והאקטיבי, או הבלתי רשמי והפסיבי).

אולם גם אם בתקופות אלו התרגלנו לקבלה מוחלטת של דברי חכמים, מה שבעיקרון יותר מתאים למשוררים דלעיל, וזה משפיע מאוד על ההנהגה הפרטית, יש הבדל בקבלה והיישום ע"פ תשעת הטיפוסים של אודם[5]. אודם פיתח את רעיון הטיפוסים כמענה להגדרה גרפולוגית, שבהגדרתה היא איבחון התת-מודע, וחילק את העולם לתשעה טיפוסים, שכל אחד מהם פועל במציאות אחת בדרך אחרת; צורת קבלת הוראות אחידות לא תיצור מצב אחיד יותר, נהפוך הוא, היא תיצור פילוג בין הטיפוסים [הטיפוסים אינם תשעה, אלא תשעה סוגים שמשתנים לפי הכמות מהם שמושרש באדם הספציפי]. ולכן נראה שדוקא שדת מגוונת יותר יכולה ליצור הנהגה אחידה.

עוונות ראשונים

בעיה נוספת, אולי ידועה במישור העקרוני אבל צריכה ראיות ברורות, היא שבהבחנה קלה אפשר לראות שרבנים בעלי שם וכבוד מיוחד כתבו והורו דברים שאין להם כל שחר, מציאות המעוררת את בעלי התמימות ומערערתם. אביא כאן מספר דוגמאות:

א.      ספר 'קובץ מאמרים ואגרות' מאת הרב וסרמן, מלבד היותו לקט מגמתי מובהק הוא גם עמוס בדברי תימה, שלא פעם יעלו חיוך על שפתי הקורא הכפרן; אחת הדוגמאות הבולטות היא האגרת בח"א עמ' קנו, שבכלל היא אגרת דאעאסתיירע מובהקת, בה מסביר הרב שכל צרות העולם מגיעות בעקבות החילוניות שבא"י, ולשאלה כיצד בתקופות נקיות מחילוניות וציונות הקרה השי"ת צרות רבות מהן, הוא משיב בפשטות: וכי אנו יודעים דרכיו של מקום?! מי אנו שנסביר תופעות כאלו ואחרות כשהם מהלכים שמימיים???

ב.      מכתב ידוע ונחמד בספר 'קריינא דאיגרתא' מאת הרב קנייבסקי ע"ה [שגם הוא ספר חביב, לא פחות מ'קובץ מאמרים ואגרות'], בעניין המבטא הספרדי. המכתב כמובן מסביר את ההנחה הברורה שכל הספרדים טועים בהגייתם, וחובה עליהם מדינא לשנות מנהגם; בסוף הוא מוצא להם פתח תשובה: גם אצל האשכנזים יש טעויות בהגייה! ולמעשה, כל דרדק מבין שאין יותר טעויות בהגייה הספרדית מבאשכנזית, הטעויות מבחינתו הם בניקוד, שכל ניקוד שדומה לחבירו בהגייה הוא טעות, וכאלה יש בדיוק באותה כמות אצל האשכנזים והספרדים.. אבל הבעיה האמיתית היא שהיסוד עליו הוא נשען הוא טעות בסיסית בלשון. הוא לא מתחשב בכמה גורמים נוספים בדקדוק מלבד ההגייה [תנועה גדולה/קטנה; משמעות במלעיל/מלרע [לפעמים] וכדו'], עד שהוא שואל "מה ההבדל בין קמץ לפתח?"

ג.       השיא הוא כמובן בפרשיית הממזרים של הרב גורן[6], שם יצאו חכמינו זכרונם לברכה מגדרם כשהוציאו אלפים לרחובות ופעלו בכל מישור אפשרי לתודעה הברורה: הרב גורן רשע, והראיה שהתיר ממזרים. אולם הם לא טרחו להוכיח במישור ההלכתי שהם אכן ממזרים, בניגוד לרב גורן דרך אגב. אבל בכל זאת מצאתי שתי תשובות נחמדות בנושא, יש את תשובתו של הרב אלישיב, היא נדפסה איפשהו בקובץ תשובות, בה הוא נראה כשוכח מהמושג 'פלגינן דיבורא' [כשי"א שאומרים פלגינן דיבורא גם אם לא חותכים את הדיבור, ראה נודע ביהודה [רבם של אוסרי היתר המכירה!] קמא אה"ע סי' עב], וכבר ליגלג עליו הרב גורן בזה. אבל הגדיל לעשות הרב ז'ולטי במאמר ארוך ב'הפרדס'[7], בו הוא יוצא מנקודת הנחה שהרב גורן טעה ושיקר וטורח ליישב אותה.. למשל, הוא מאוד כועס על טענת הרב גורן שיש צורך בחזקה שיש עימה טענה בחזקת יהדות, ומביא מליצה מדברי הירושלמי שדברו חכמים בלשון הבאי ודימו הלכות שנראות כאינם קשורות. שם יוצא הרב ז'ולטי מכליו וטוען שהרב גורן אויל ויהיר וסבור שהוא כאחד התנאים[8]! ורומז שפירוש דברי הירושלמי נמצא בספר 'נועם ירושלמי'. מעניין מה היה קורה לו הייתי מגיע לישיבה ליטאית ובסוף השיעור הייתי טוען שהמוסר ודאי טעה, שכן ב'נועם ירושלמי' כתוב הפוך, איך היו מסתכלים עליי?.. וכמובן, שכמו רוב השגות הרב ז'ולטי שם, גם בהשגה זו יש טעות יסודית, כי בנתיבות המשפט (עח,א) כתוב במפורש שבכל החזקות צריך טענה, ורעיון מסתבר זה עובר כחוט השני בכל הספרות הרבנית...

אני רוצה להדגיש, הרבנים שהבאתי והרבה שכמותם מגלים גדלות תורנית במידה רבה יותר או פחות בכתביהם האחרים. אני לא בא לזלזל בהם חלילה, אלא לשאול איפה אנחנו עומדים? עד כמה אנו מחוייבים במשמעתם [במה שאנחנו לא מבינים, כמובן]?

דאגות אלו יותר מנקרות במוחם של השוערים, כשהם כמובן מסוכנות יותר למשוררים. לא פעם נראה שיותר בקלות יישכח דין טומאת כיריים אם נשמע לרבנים, מאשר אם נמנע משמוע עליהם [השווה לדוגמה, 'שערי חיים' מאת הרב שמואלביץ ע"ה (מוסר מאמר יד), בהיפוך כמובן]. השאלה היא כיצד עומד קולקטיב מול בעיית ההקבלה בין השוערים והמשוררים [בעיית השוערים – לרוב נמנעים מביצוע והנהגה קיצונית, מצב השמאל הישראלי השפוי; המשוררים – לא מתאימים לביקורת על הנהגות, ובעיקר קיצוניות]. ובכלל, יצירת קולקטיב אנרכיסטי יותר.

[רבינו מיימוני כתב לי באישי שדיון שכזה יותר מתאים כבדיקה הסטורית, מתי מסרו החכמים הוראה מצד סמכותם ומתי מצד נימוקיהם. אולם אינני בטוח שאני מבין מה יש לדון בזה, לאחר שחכמים כנראה נהגו בדרך כזו ובדרך כזו, יש לשאול מה ההבדל בהנהגתם, אבל באותה מידה אפשר לשאול האם אכן אחת מההנהגות היתה ראויה – והמתעקשים שחז"ל הם חסיני ביקורת יצטרכו להסביר למה, ולענ"ד אין כל משמעות מעשית לשאלה ההסטורית.

סגנון בדיקה רלציונית יותר, כלומר: מה אני הייתי עושה לו הייתי 'גדול הדור'? מבחינתי לא מעלה ולא מוריד, לכל אחד יש טעויות ובכל מקרה ישנם תלמידים שמעדיפים לא לעקוב אחרי שגיאות ולא להתחשב בביקורת. ובכל מקרה במצב הנוכחי יותר צריך לבדוק מה עושים במצב שנוצר, כי זה פשוט יותר מעשי והגיוני.]

[1] http://www.taharlev.com/songs_selection_song.asp?id=125

[2] כמובן שהמשוררים והשוערים בדברי הגמרא הם בעניינינו כמשל ומליצה, גם דבריו של הרב חדש לא כוונו לרעיון זה, רק הם מקור להשארה כפתיחת דבריי.

[3] http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%90%D7%93%D7%99%D7%92'%D7%A1

[4] http://web.macam98.ac.il/~litami/freidman/c1.htm

[5] http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%93%D7%9D

[6] הרב מיימוני כתב לי שפסק הדין של הרב גורן תמוה מצד עצמו, והוא גם רואה בשאלה לגביו תפנית לשאלה כיצד דוחים מנהיגים רעיון דחוי מעיקרו. זכור לי שעלעלתי מספר פעמים בקונטרס האח והאחות וראיתי עקרונות נאים – אם יש למישהו הערות ספיציפיות בנושא, אני אישית אשמח מאוד לדעתם.

[7] http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12321&st=&pgnum=8

[8] http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=12321&st=&pgnum=11

אני כמובן הטועה. זה נכתב מהזיכרון, ראיתי את זה לפני הרבה שנים..
אבל גם כך זה לא משנה את העיקרון של החילוק בין לקבל תורה לבין ללמוד תורה. ואני חושב שזה חילוק אמיתי.