התחלתי לכתוב את הדברים לאשכול על שינוי ההלכה, אך עקב התארכותם והתרחבותם, פתחתי אשכול נפרד.
הסיבות ל"צורך" בשינוי ההלכה הן שתיים.
1. שינוי המציאות.
מסיבה זו אין מי שיכול להתעלם. הדרך להתמודדות מורכבת. הספקטרום רחב למדי. הצד השווה שבאורתודוקסים שאין מי שלא משנה. עיקר החילוק הוא בקצב ובשפה.
2. שינוי ערכים.
הבעיה מתחילה מכך שהשינויים בהלכה, בשונה משינויים בחוקה ובשאר השקפות עולם, קשים מאד לישראל האמונים על תורה מן השמים. לא כל הרוצה לשנות ישנה. ומעל הכול מרחפת האימה (גם הרעיונית וגם החברתית) משינויים מבניים מהותיים, הגובלים ברפורמה.
לולי זה ואם לא הייתה מתפתחת תרבות "אנו אין בכוחנו", ייתכן מאד כי ההתאמות היו נעשות באופן רחב ומהיר בהרבה.
אך היה נשאר להתמודד בשולי השינויים, עם בעיה לא פשוטה. מה כוחה ומשמעותה של אותה סמכות, שרעיונותיה וערכיה הושתתה בעמודיהם המרכזיים על תרבות וערכים שפסו עברו מן העולם.
בעיה זו היא כנראה אחת המעכבים היותר משמעותיים לשינוי אמתי. ההבנה כי שינויים מקיפים ומהותיים מערערים מהשורש את תפיסת תורה משמים כפשוטה. למרות שאפשר להתמודד גם עם זה, מכל מקום החשש ברור ומובן שסופו של תהליך עלול לגלוש, לביטול המוטיבציה להתאים כל העת את הערכים לטקסטים ולהיפך.
.
השיטה החרדית (טפו טפו טפו, כדי שלא אלכד בשחיתתו של הרב מיכי) נוקטת בהתעלמות ורואה את ערכי הזמן כשכינתא בגלותא, לצד ניסיונות נואשים של אפולוגטיים למיניהם, בעיקר לצורך תעמולה כלפי חוץ, אך במידה מסוימת גם כלפי פנים, לנוכח ערכים שאימצה החברה בלי משים, הגוררים אי נעימות מול ערכי התורה.
עם קצת אפולוגטיקה וקורטוב של הדחקה, העניינים מסתדרים פחות או יותר והגישה די עקבית. לנסות להראות כי הכול נרמז כבר בתורה ובאלפיים שלפניה.
זו השקפה שאינה מתאימה לסגנון המחשבה המודרני, אך עד כמה שהיא מופרכת, יש בה מן העקביות והיושר האינטלקטואלי. באופן פרדוקסלי, ככל שהשקפה זו קיצונית יותר ומתייחסת לרוח הזמן בזלול גמור, כך היא עקבית יותר וחפה מסתירות ומרמייה עצמית
הגישה השניה רואה בערכי המערב (לצורך הדיון) חשיבות רבה, עד שאינה יכולה לקבל על עצמה עול תורה, שערכיה "נחותים" אל מול ערכי המערב.
גישה זו נמצאת כל הזמן בעימות פנימי, מה לרחק ומה לקרב ואת מה אפשר לשנות ומה לא. משתדלת להרחיב את מסגרת ההלכה תלוית התרבות וכשאי אפשר, כמו בפסוקים מפורשים, נאלצת להסתפק באנחה השוברת חצי אמונה.
כל זאת מלבד הבעיה המשותפת כמעט לכולם. חוסר בסמכות שינוי.
כמובן שיש בגישות גונים ותתי גוונים כמעט עד אין מספר. ציינתי רק את מה שנראה כגישות עקרוניות קוטביות.
הרב מיכי מנסה, בכישרון רב, ליצור מין כלאיים, בין השארת סמכות התורה כסמכות קשיחה יותר ממעשה בשר ודם, טיעון כי המוסר אינו הערך העליון והבלעדי, לצד ניסיון לייצר מנגנון להתאמת התורה לערכי הזמן, על בסיס הטענה (שאני מסכים עמה לחלוטין) כי חלקים ממנה תלויי תרבות.
איני מכיר מספיק את משנתו בעניין ולכן אני מסייג מראש את ביקורתי המושתתת על מה שנראה לי כעמדתו.
הבעיה המרכזית היא עצם הצורך בהתאמות מאולצות, המונעות מטבע הדברים התאמה מליאה, גם כאשר ההלכה תלוית תרבות. כדוגמת אי הסכמתו לגעת במעמד האישה, ביחס לתלותה בגט.
לא ברור לי אם הסיבה היא חומר ממזרות או חשש אחר, אבל איני רואה שום סיבה לחשוב כי מעמד זה לא נבע מתפיסה תרבותית. אם אנו מקבלים את השפעת התרבות, מהו המבחן האובייקטיבי כדי להניח או לדחות, את טיעון השלכת התרבות.
אני מסכים כי לעולם יישארו דברים שקשה להכריע האם הם מהותיים או תרבותיים, אך דומני כי בכל הקשור למעמד האישה לדוגמה, בהכירנו היטב עד היום את התרבויות בהן האישה אינה שווה לגבר (יש אפילו תרבות רווחת של אמירה כל יום בבוקר, ברוך שלא עשני אישה. בעיני ראיתי ושמעתי) ואת משפטי המקרא ואמירות חז"ל, קל להסיק כי אילו היו סבורים שהאישה שווה לאיש בכול (מלבד שינויים שאינם אמורים להשפיע באופן מהותי) למעט בסידור אבריה, גם מעמדה האישי היה שווה לחלוטין לאיש.
אני כמובן מתכתב כאן רק עם מי שמסכים להשוות אישה לאיש. עם הסבור כי יש הבדלים המצדיקים את מעמדה הנחות (השונה, השונה, לא הנחות...) יש לקיים דיון נפרד.
בעיה נוספת היא היעדר מנגנון. לא שבאמת אין מנגנון, כי הרי להמצאת חומרות אין צורך במנגנון וכן במקרים שונים של צורך גדול, שאינו תלוי תרבות, אלא תלוי מציאות, כמו מכירת חמץ והיתר מכירה, נמצאה הדרך.
אם הבחנתי נכונה הרי כאן טמון הכלב. בכל הקשור לשינוי במציאות שאינו תלוי ערכים, דוגמת כמויות חמץ גדולת ושיבת עם ישראל לארצו והקושי בהשבתת כל המשק, ההלכה יודעת להתאים עצמה.
בכל הקשור לשינוי ערכים, כדוגמת מעמד האישה, היחס לגויים, כפיה על המצוות, ענישת עוברי עבירה, כאן השינוי קשה יותר לעיכול, כיוון שביצועו כרוך, במשתמע, בקריאת תיגר על ערכי התורה.
הרב מיכי מנסה לטעון כי להערכתו יווצר מנגנון. כולי האי ואולי. בכל אופן הקצב והתוצאות יהיו איטיים ומייגעים.
אא"כ באמת יחליטו על רפורמה מליאה ללא פחד מהשמרנים.
אם נגיע לזה, אין צורך לטרוח הרבה יותר מדי. יש את הקונסרבטיבים והרפורמים שראו ברוח קדשם לפני דור או שניים לאן הדברים יגיעו.
הארכתי יותר מדי וסידרתי פחות מדי. תקוותי כי הובנתי.
אציג רק עוד דבר אחד שעלה בדעתי לאחרונה.
הפרשת תרומות ומעשרות.
הנה ברור הדבר כי תכלית מצווה זו ואיסור טבל הנגזר ממנה, הוא כדי לפרנס את עובדי עבודת ה' ושומרי משמרתו הכוהנים והלויים, ואת העניים ועידוד עליה לרגל.
והנה מחמת טומאה שלכאורה לא תסור ממנו לעולמים, והיעדר בית המקדש (מה שגם מעקר טכנית את מעמדם של הכוהנים והלויים) הפכה מצווה יפה וחביבה זו, למערכת אספקת מזון לגני החיות ולטקסי הטלת מטבע לים אחת לכמה שנים ואין פוצה פה ומצפצף וכנראה לא יפצה.
זכור לטוב הרב אלישיב שניסה לפחות להחזיר עטרת מעשר עני ליושנה. מרוב הרגל המעשרות הפיקטיביים, גם מעשר זה הפך למין פולחן.
האם יקום מישהו ויעשה סדר בדבר.
או על ידי ביטול איסור טבל כל זמן שאין המעשר יכול להינתן לכוהנים (שכאמור גם אין סיבה לתת להם) או על ידי הנהגת מעשר חליפי לעניים או להחזקת תורה וכו'.
אני מניח שלא.
והנה דוגמה נוספת להתאבנות המערכת עד כדי גיחוך גמור. למרבה הפלא, למרות כי אין הדבר תלוי בערכים אלא במציאות, אין מי שקם לשנות.
אולי מכוח התקווה הילדותית של מהרה ייבנה המקדש.
מי שמקווה שזה יקרה במאה מיליון השנים הקרובות שיקום.
אגב, ואולי שורש, הדיון.
הסמכות הגבוהה של הטוענים לשינוי הוא המאירי, אודות סיבת אפליית הגויים ,שהובא באשכול הסמוך. עמו מנפנפים הטוענים לגמישותה המובנית של ההלכה.
על השימוש הנעשה בדבריו יש כמה הערות.
ראשית, המאירי, הוא דעת יחידאה.
לצד זה, טענתו - שמבחינתו היא הבסיס לאפשרות השינוי, כיוון שהוא לא העז לטעון כי השתנות הערכים מביאים להשתנות ההלכה, והתעקש לטעון כי רק המציאות השתנתה - למרות שהיא נאורה ומתקדמת והייתי מאד שמח לדעת כי זו עמדת התורה וחז"ל, נסתרת מאין סוף אמירות חזליות וכן מפשוטו של מקרא, התולה את קלקול הרשעים באמונתם באלוהים אחרים ולא בהתנהגות כזאת או אחרת.
כמובן ששערי פלפול לא ננעלו, אבל אינני חושב כי קריאה ישרה, מתוך רצון בסיסי לרדת לדעת הכותב, במקרא ובחז"ל, תעלה את מסקנתו של המאירי.
אלא מאי, במשך הזמן, מסוד בריאת העולם במתווה אבולוציוני, השתנו והתחלפו ערכי יסוד ומה שהיה טבעי בזמן כתיבת המקרא ובזמן חז"ל, נהפך ללא מתקבל על הדעת בזמן המאירי ובזמנינו. כידוע בעקבי המהפכה הצרפתית ועוד אי אלו רשעי אומות העולם ומתייוונים למיניהם, השתנו הערכים ביותר, עד כי ערכים חדשים באו לכאן.
זו לכאורה הייתה המוטיבציה הסמויה (במודע או שלא) של המאירי. כאמור, הוא העז רק לטעון לשינוי המציאות. שינוי הערכים לא עלה על דעתו כסיבה פורמלית לשינוי.