ההבחנה באופן מעשי מובנת, אך הייתי בכל אופן רוצה לחדד את ההגדרות-
אם נאמר שהוראת הלכה היא "לגבי מקרים שכבר הוכרע דינם בעבר" אז כל הלכה נכנסת תחת הגדרה זו, כל הכללים והדינים כבר הוזכרו (זה הרי מוכרח להיות כך לפי העיקרון שההלכה ניתנה למשה מסיני) וצריך "רק" לחפש ולשקול איזה דין מתאים למקרה ספציפי.
אך אם נאמר שפסיקת הלכה "מתייחסת למקרים חדשים שיש מקום לדון ולדמותם למקרה זה או מקרה אחר וצריך לערב בפסיקה שיקול דעת" אז באופן זה כל הלכה נכנסת תחת הגדרה של פסיקה כיון שבסופו של דבר תמיד יש לערב שיקול דעת- האם הדין שהוזכר דומה למקרה שלפנינו, אומנם לפעמים השיקול דעת לא ניכר ונעשה מאליו, אך תמיד יש עיבוד כלשהו.
בפועל-
נאסר על אישה לדון, אך אם אישה לומדת בעל פה את כל ספרי ההלכה הקיימים, האם אפשר לשאול אותה שאלות הלכתיות, שהרי היא רק תאמר את הדין שלמדה בהתאם למקרה? אם אכן מותר וזו רק "הוראת הלכה" באילו הלכות כן אצטרך לפנות לרב שיפסוק?
שאלתי הקודמת מתבססת על 2 הנחות:
א. על דבורה הנביאה כתוב "בזכות שהייתה נביאה וזריזה במעשיה בא לה המעלה הזאת להיות שופטת את ישראל"(מצודת דוד)כלומר מעשה השפיטה שלה נתפס כמעלה וכמשהו יוצא דופן בקרב ישראל.
ב. עפ"י חז"ל "שופטה את ישראל" אין הכוונה שאכן הייתה דנה ושופטת אלא רק "מלמדת להם הדינים".
מכאן נובעת שאלתי- אם היא רק לימדה את הדינים, מדוע זה נתפס כמעלה? הרי כל איש/אישה מסוגל וכשר לעשות זאת.