אדמיאל קוסמן הוא בעל המדור 'אוצר קטן' במוסף הזה. 'אוצר קטן', - בטוי של ענווה, - על סיפורים קצרים מן התלמוד, אשר קוסמן מטיב לרדת לעומקם ומסב הנאה גדולה לקורא.
*** מיימוני ביקש:
עולה כסף לקרוא...
אולי אפשר להעתיק (שאלה בהלכה, מוסר ומשפט) או למצער לסכם?
***** וולאנד נענה במאור פנים:
סיכום מאמרו של אדמיאל קוסמן.
סיכום מאמרו של אדמיאל קוסמן.
רב רחומי [בבלי כתובות סב ע'ב] הסיפור בתרגום לעברית:
"רב רחומי היה מצוי [במשך כל ימות השנה] לפני רבא במחוזא. והיה רגיל לבוא לביתו [אל אשתו, אל ביתם הרחוק מהעיר מחוזא - פעם אחת בשנה] בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד [ערב יום־כיפור מסוים, שבו היה אמור להגיע לביתו כבכל שנה] משכו תלמודו [שקע בלימודו, "שכח את עצמו" - ולא בא; ובמשך היום] היתה אשתו מצפה [לו, וממלמלת לעצמה]: 'עכשיו הוא בא! עכשיו הוא בא!'. לא בא [הֵחֵל לילו של יום־הכיפורים והוא לא הגיע, ולכן] חלשה דעתה [נעצבה אשתו מאוד], הורידה דמעה מעֵינה [ובדיוק באותה שעה] היה [הוא, רב רחומי] יושב על הגג [של בית־המדרש במחוזא] - הוּסר [נפתח מעין בור מתחתיו ונפל] ומת".
חתן מתחייב בכתובתו לאשתו לסיפוקה בחיי אישות, ואינו רשאי להתרחק ממנה ללא רשותה המפורשת, שמשמעותה ויתור על סיפוקה המיני בתקופת העדרותו. הוא אינו רשאי לצאת על דעת עצמו. כך היה מקובל על חכמי א'י. בדתות אחרות נפוץ המנהג להקריב את הזולת לצורך 'חיים רוחניים'. מהבבלי עולה כי גם שם, בבל, התפתח נוהג לפיו גברים היו זונחים לשנה או שנתיים את חובתם ויוצאים למרכזי הלימוד. המספר שלנו רומז לאופנת חיקוי תפיסה נוצרית אצל חכמים ומטרתו לצאת נגד הנוהג הזה.
אב כנסיה סורי בשם אפרהט מעיד על יהודי המשכנע את הנוצרים כי פרישה מן האישה הוא חטא בעיני האל, והוא כותב דרשה המעידה על היפוכו של דבר. הנושא אישה ומוליד ילדים חי בטומאה, אלו הפושים מן האישה, כנוצרים, חיים בקדושה. האדם נברא יחידי, ומאז בוא האישה לעולם מתחילה הידרדרות. רק יחידים, בשבועת נזירותם, מתנתקים מאותה הידרדרות של הטומאה המינית. לדעת חז'ל עמד האדם על תודעת יחידותו בראשית הבריאה, אבל התודעה של יחודיות זו קושרת אותו אל הארוס. האפשרות של היחידות ההיא, להופיע בדורות הבאים ולבטא את עצמה, דורשת ומחייבת את ההולדה. רעיון היחודיות בא במאמר הבא: 'הקב'ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם." [סנהדרין פרק ד משנה ה]. אותה יחודיות של האדם אינה לעצמו בלבד בקיומו המיוחד, אלא גם עבור כל אחד בדורות הבאים ממנו, מה שמחבר אותו אל האישה ואל ההולדה.
חזרה אל הסיפור. המתח נבנה בהדרגה סביב התנהגותו של רחומי. תחילה נאמר שהוא נמצא במחוזא כל השנה ואינו חי עןם אשתו, אחר כך, שהוא מבקר אותה פעם בשנה, לבסוף כי הוא בוחר לבא דווקא ביום הכיפורים שיחסי מין אסורים בהם. מתברר כי שהייתו במחוזא אינה רק ללמוד התורה אלא מרצונו להימנע מחיי אישות. הסיפור מציג חכם הנמשך אל התורה הנוצרית לפיה אדם יכול להתקרב לאל רק על ידי פרישתו מן האישה.
הארוע ביום הכיפורים מכוון. יום כיפור משמע יום של התנקות. השאלה היא ממה יש להתנקות כדי להגיע אל הקדושה. רחומי סבור כי עליו להתנקות מאישתו. האל דורש כי יתנקה מהאנוכיות שלו ויתן לבו לדמעה של אישתו. הכיוון האמתי אינו אל מה שלמעלה אלא אל מה שלמטה, הוא הכיוון של הדמעה הזולגת. מידה נגד מידה, נופל רחומי מלמעלה למטה ומתרסק. ההתרסקות הזו היא התרסקות האידיאולוגיה הנוצרית שלו. אפשר קיווה להעשות 'קדוש' על ידי אותה התנתקות והתרחקות. אולי סבר שיוכל גם לעשות ניסים כדרך ספורי קדושים נוצריים. אבל באמת, תפיסתו הרחיקה אותו מן האל וגרמה למותו הרוחני.
היכן יכול היה רחומי [פרוש המילה: אוהב] למצוא את האל? לא בבית המדרש, לא בדמיון האנוכי שלו, אלא על הארץ. לו ראה את דמעת אישתו, פותח לבו אליה, שם, בין השנים הפתוחים זה אל זה, הנותנים לבם זה לזה, מצוי האל.
דעתו של המספר היא כי המחשבה על אל היושב למעלה, בשמים, מחוץ למציאות, היא דמיון ילדותי וגם מחשבה נגועה בנצרות. ראית האל כיושב למעלה [ב'זהר הרקיע' (ע.)] היא כפירה. כפי שארע במרד קורח באל, כך נפער חור תחת רחומי ובולע אותו. הרעיון כי ניתן להתעלם מן החובה לאחר שכאן על הארץ, למען ה'התעלות' אל השמים ו'קרבה' לאל ה'שוכן שם', רעיון זה הוא כפירה נוצרית, ולא יהדותם חז'ל.
הערה משלי. איני יכול שלא לשים לב אל התפקיד האינסטרומנטאלי של האישה. היא כלי הטומאה אצל הנוצרי, וכלי ההולדה עבור היהודי, אבל לא אישיות יחודית בפני עצמה. עודד
נשלח ב-31/7/2013 10:14
מיימוני כתב:
עודד וולאנד
תודה על ההעתקה.
קראתי בעיון.
מצאה חן בעיני ההשוואה לגישות נוצריות. זה בהחלט עוזר להבין סיפור על רקע התרבות והגישות המתנגדות, גם אם הן שייכות לעמים ודתות אחרים.
אכתוב מה נראה לי נכון ומה לא בדבריו, ואנסה לנמק מדוע.
א. המחבר מפנה את תשומת הלב לכך שרב רחומי אינו מקיים מצות עונה. מסתבר שהוא גם די מזניח את אשתו.
יש להשוות זאת למה שנאמר כי תלמידי חכמים יוצאים ברשות ושלא ברשות.
אני מעתיק קצת
על המשנה שבה נאמר כי הספנים יוצאים לששה חודשים, נאמר בגמרא
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סא עמוד ב
התלמידים יוצאין לתלמוד וכו'. ברשות כמה? כמה דבעי.
ובעמוד הבא
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סב עמוד א
אורחא דמילתא כמה? אמר רב: חדש כאן וחדש בבית, שנאמר: לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה; ור' יוחנן אמר: חדש כאן ושנים בביתו, שנאמר: חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו. ורב נמי מ"ט לא אמר מההיא? שאני בנין בית המקדש, דאפשר ע"י אחרים. ור' יוחנן מ"ט לא אמר מההיא? שאני התם, דאית ליה הרווחה.
יש לעיין במקורות ומדוע הם משמשים כמקור, אבל לכולי עלמא אין לצאת לפי מנהג העולם יותר מחודשיים.
אך יש לזכור כי ר"ע נעדר מביתו שנים רבות. וכמובן זה היה ברשות.
יש עוד סיפור כמדומה, הזכור לי במעומעם, על תלמיד חכם החוזר לביתו לאחר שנים ורואה בן גדול וחכם ונאנח: אילו הייתי כאן הייתי זוכה לגדל כך את בני, ואז מתברר לו שאשתו גידלה אותו כך לתפארת. מי ימצא מקומו.
יש תוספת מעניינת במקור שגיליתי דרך פרוייקט השו"ת.
ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפ
שנו רבותינו התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, ברשות כמה, כמה דיהבו ליה ואורחא דמילתא עד כמה, אמר רב חדש כאן וחדש בביתו שנאמר לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש ור' יוחנן אמר חדש כאן ושנים חדשים בביתו שנאמר חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו, ורב מ"ט לא אמר מהאי, שאני בנין בית המקדש דאפשר ע"י אחרים, ור' יוחנן מ"ט לא אמר מהאי, שאני התם דאית ליה הרוחה, חדש יהיו בלבנון שנים חדשים בביתו, א"ר אבהו מלמד שחבב הקדוש ברוך הוא פריה ורביה יותר מבנין בית המקדש:
יש לשים לב לתוספת של רבי אבהו!
אמנם הטעם שמציין רבי אבהו הוא משום פריה ורביה ולא משום עונה כלומר לא משום צערה של האשה, אך האם לא אפשר שנקט זה משום זה?
בגלל שהארכתי, אני מוסיף עוד הודעה.
****
ב. כפי שקראתי תמיד את הסיפור, רב רחומי יצא ברשות, אבל יש רשות ויש רשות. ועלובה זו הסכימה שבעלה יהיה תלמיד חכם ולא יחזור, אבל עדיין חכתה לו לפחות ביום זה.
לגבי הנקודה שמציין קוסמן, שביום כיפור אין מצות עונה, יש לזכור כי אשה רוצה יותר מאשר במעשה. ומלבד זאת, יש גם מוצאי יום הכיפורים. וכי היה עוזב רב רחומי מייד במוצאי היום ולא נשאר ללון? אתמהה. ואין צריך לפרט.
ג. ההשוואה לגישה הנוצרית שאוסרת כל מגע עם האשה ומציגה התרחקות כזו כאידיאל, זה מעניין ומוסיף. אבל האם מכאן יש להסיק שרב רחומי אימץ גישה נוצרית?
ואם כך טוען קוסמן, האם הוא סבור שרב רחומי ממש הושפע מן הנצרות או שיש דמיון פנומנולוגי בין הדברים?
*** לכן אני סבור שקוסמן מפליג בהשערותיו וזה שיש דמיון תרבותי אינו יכול להוות הוכחה.
יותר מזה, מדוע בדיוק מזלזל רב רחומי ביחס עם אשתו ביתו?
האם זה בגלל שמגע וקרבה לאשה פסולים בעיניו, או בגלל שהוא שוכח מהם בגלל הלימוד?
סבורני שהסיפור מרמז לנו לאפשרות השניה.
*** גילוי נאות: יש לי חוסר אהדה ולכן חשד כלפי קוסמן בשל מאמרים קודמים שלו, וזה מצטרף אליהם. ושוב: דמיון תרבותי אינו הוכחה והוא גם יכול לסמא את עיני המפרש מפני הסברים פשוטים התואמים את התרבות הקיימת ומופיעים בסיפור עצמו.
ועדיין הדברים של קוסמן מעניינים ותורמים, ולו רק כהווה אמינא שניתן לדחות בלב שלם.
*****
והערה אחרונה להערתו של וולאנד.
הוא כתב:
הערה משלי. איני יכול שלא לשים לב אל התפקיד האינסטרומנטאלי של האישה. היא כלי הטומאה אצל הנוצרי, וכלי ההולדה עבור היהודי, אבל לא אישיות יחודית בפני עצמה.
אם מעיינים בסיפור, רואים שיש לפחות מישהו אחד, הכי חשוב, שאכפת לו מצערה ואינו רואה בה כלי. וזה הקב"ה שנוקם את צערה ברב רחומי.
(הערה: המילה "הוסר" מלמדת בפשטות שנבעה חור בגג ונפל הבור של קוסמן לבור. אבל עדיין אפשר להשוות זאת למעשה קורח ואנשיו שנבלעו באדמה כשיטתו. תמיד יש מקום לדימויים ספרותיים).
למעשה, איני סבור כמו וולאנד שרב רחומי רואה באשתו רק כלי. הוא פשוט שוכח אותה מרוב אהבתו ללימוד. זה לא בדיוק אותו דבר, למרות שגם זו, השכחה וההתעלמות, בעיה חמורה.
נשלח ב-31/7/2013 10:15
וולאנד עונה:
מיימוני, אינני ממהר ליחס לרחומי 'רוב אהבה ללימוד'. הוא נסע למחוזא. ודאי מצא חברת אנשים מתאימה לו, איזו עבודה, ונשאר שם. מאחור הוא עוזב אישה, אולי משפחה, בית. יהיה הנימוק אשר יהיה, מדובר בהפקרות. חיי נישואין היא ברית קדושה בין שנים בחסות האלהים. רק אילוץ חריף של פרנסה או בריאות מתירים עזיבה. [איני מתכוון לסוחר שמשלח ידו מחייב אותו בנסיעות רחוקות והוא שב לביתו]. לימוד תורה אינו עילה לכך. חיי משפחה אינם רק חיי אישות. הם מכלול שלם של ענינים ורגשות, אין צורך להסביר אותם. יכול היה להעביר את משפחתו למחוזא, יכול היה ללמוד במקומו. מכל זה מתקבל אצלי הרושם שהוא זונח את ביתו ומשפחתו ואישתו. אין להשוות את חטאו של רחומי עם אדם המחליט שלא להתחתן כלל ולחיות חיי נזירות, הוא אינו פוגע באיש.
לאחר הכל עדיין בולט מעמדה הנחות של האישה. היא מרותקת למקומה, וכל שיש ביכולתה לעשות הוא להמתין ולהוריד דמעה. על מנת שלא תהיה אינסטרומנט, היה עליה להיות שותפה בלימוד התורה. היום כל שאני שומע בעניין הוא, במקרה הטוב, תרוצים עלובים.
אגב מחוזא ואישה, יצא לי להכיר אישה מרשימה אחת, שחיה בסמוך למחוזא שבדרום ים המלח, לפני 1900 שנים. שמה בבתא. בזמן מרד בר כוכבא ברחה למערה ושם מצאה את מותה. היא השאירה אחריה שני סלים. באחד כלים יפים. בשני מסמכים שונים מהם לומדים על חייה. היא התאלמנה פעמיים, לא ידעה קרוא וכתוב, ותמיד היתה כפופה פורמאלית לאפוטרופס. אבל היתה אשת חיל, אמידה, ניהלה את עסקיה היטב, היה לה עורך דין טוב. ובסופו של דבר, תמיד היתה מוגבלת בגלל היותה אישה, אף על פי שעלתה בכישרונה וביכולתה על הגברים סביבה. עודד
נשלח ב-31/7/2013 10:15
מיימוני עונה שוב:
עודד וולאנד
צא וראה כיצד אתה מפרש את מעשה רחומי וכיצד אתה עושה זאת.
ראשית, מה הנתונים שלנו?
יש לנו נתונים אישיים לגבי מן הסיפור.
יש לנו מידע - שאפשר להשיג עליו - לגבי נדידת חכמים מבתיהם, בהתאם להלכות או לסיפורים אחרים.
יש לנו מידע על החיים בתקופה.
עלי להודות שלא ידוע לי ממה התפרנסו חכמים בצאתם ללמוד במקום אחר. אבל עדיין מצטייר המבנה הבא:
תלמידי חכמים מקבלים רשות מהאשה ואז הם יוצאים למקום אחר ללמוד.
הלימוד תובע את רוב זמנם.
עליהם לקבל רשות, ולפי המקורות שהבאתי לעיל, גם לרשות אמור להיות גבול.
רב רחומי שכח את הגבול. אבל מן הסיפור נראה שזה היה מחמת לימוד.
אולי צריך להכיר תלמוד תורה עם החויה שלו (מצוה, עיסוק אינטלקטואלי, עוד? יש מאמרים יפים של אלון מסוג "עלמא די" שמתארים את החויה, וגם של לוינגר, אבל זה לא ממצה את הכל).
מדוע אני מפרש כך ואילו חברנו היקר וולאנד מפרש אחרת?
יתכן שזה מחמת ידיעת הנסיבות שיש לו ואין לי. או להפך. סמיילי.
ויתכן שזה בא מתוך הערכה אחרת לתלמידי חכמים של בבל.
בכל אופן, לפנינו שתי פרשנויות. והשאלה היא כמובן מה מתאים יותר לעובדות. וכיון שהעובדות המתוארות תומכות במידה שוה בשתי הפרשנויות (יש קצת משמעות שהוא עסק בלימוד לפי הסיפור), איך אפשר להכריע?
אולי באמת לא. אולי זה באמת נשאר למעיין לפי העדפותיו.
העדפתי שלי היא לפי מה שאני מכיר. לימוד תורה בהחלט יכול להשכיח כל דבר אחר.
האם זה טוב? לא.
אצטט סיפור שמובא כמדומה על האדמורים לבית חבד.
אחד מהם ישב ולמד ולא שמע קול בכיו של התינוק שלו.
אביו, הסב, חש בכך וטיפל בתינוק. ואז הוכיח את בנו.
הבן הסביר שהיה שקוע בלימוד ולכן לא שם לב. ובמקום לזכות לשבח, אמר לו אביו שלימוד כזה שבא על חשבון התינוק אינו מצוה. (איני זוכר את הלשון המדוייק, אולי יהיה מי שיתקן).
אז הביקורת של וולאנד במקומה. אבל איני יודע אם היא חלה לפי פרשנותו על רב רחומי...
כיון שמאמרים נעלמים, אני מעתיק לכאן. ראוי לציטוט מלא גם בגלל שהמאמר הזה הנושא לדיון ביני לבין וולאנד ואני מקוה גם אחרים.
המחלוקת בין הנצרות ליהדות על המיניות
אדמיאל קוסמן
26/07/2013 | 17:00
מאחורי הסיפור התלמודי שעלה באחרונה לכותרות בזכות ח"כ רות קלדרון, מסתתר פולמוס עתיק עם הנצרות, הרואה במיניות חטא
לא לעתים קרובות אנחנו פוגשים בסיפור תלמודי שעולה לכותרות. באחרונה הצליחה חברת הכנסת רות קלדרון להפוך לשיחת־היום סיפור תלמודי קצר על רב רחומי ואשתו (בבלי כתובות סב ע"ב). בעקבות נאומה - שגם נצפה על ידי קהל עצום ב"יוטיוב" - משך סיפור זה אליו דיונים והשערות רבות באתרי אינטרנט שונים. חשתי בכך בכל מקום שהוזמנתי אליו להרצות, בארץ, בארה"ב ובאירופה. בכל מקום נשאלתי לדעתי עליו ועל האופן שבו קלדרון הציגה אותו. כדאי אפוא עתה - לאחר שעבר זמן מה ורבים כבר הביעו דעתם עליו - לשוב אליו - מעבר להשלכות הפוליטיות העכשוויות שקלדרון דלתה ממנו.
זו לשון הסיפור בתרגומו לעברית: "רב רחומי היה מצוי [במשך כל ימות השנה] לפני רבא במחוזא. והיה רגיל לבוא לביתו [אל אשתו, אל ביתם הרחוק מהעיר מחוזא - פעם אחת בשנה] בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד [ערב יום־כיפור מסוים, שבו היה אמור להגיע לביתו כבכל שנה] משכו תלמודו [שקע בלימודו, "שכח את עצמו" - ולא בא; ובמשך היום] היתה אשתו מצפה [לו, וממלמלת לעצמה]: 'עכשיו הוא בא! עכשיו הוא בא!'. לא בא [הֵחֵל לילו של יום־הכיפורים והוא לא הגיע, ולכן] חלשה דעתה [נעצבה אשתו מאוד], הורידה דמעה מעֵינה [ובדיוק באותה שעה] היה [הוא, רב רחומי] יושב על הגג [של בית־המדרש במחוזא] - הוּסר [נפתח מעין בור מתחתיו ונפל] ומת".
כמדומני שהחוקר הראשון ששם לב לעיצוב הספרותי המיוחד של סיפור זה היה יונה פרנקל המנוח ("עיונים בעולמו הרוחני של הסיפור התלמודי", עמ' 102), אך פרנקל לא הדגיש בניתוחו את הרקע הסקסואלי הבולט של מרקם הסוגייה שבתוכה משובץ סיפור זה. הרקע ההלכתי לסיפור מבואר במשנה הקודמת: הואיל וכל חתן מתחייב בכתובתו לאשתו לדאוג לסיפוק צרכיה המיניים - הוא איננו יכול להתרחק ממנה לאחר־מכן ללא קבלת רשות מפורשת - רשות שמשמעה בעצם ויתור על זכותה לחיי־מין בתקופת העדרותו. יוצא מכך שהבעל אינו רשאי להחליט על דעת עצמו לצאת ללמוד תורה (או כל קריירה אחרת) בלי שיקבל את הסכמתה; בלעדיה הוא מפר את התחייבותו (התחייבות זו, דרך אגב, מצוייה עד עצם היום הזה בכל כתובה, אך משום*מה רק מעטים יודעים על מה חתמו בליל החתונה).
ואולם, כפי שקורה לעתים קרובות, נוהֵג הרוב הגדול בדתות השונות להקריב בקלות רבה את הזולת על חשבון הצורך הדוחק לפתח "קריירה רוחנית". ומשום כך - בניגוד גמור לאמור במשנה (שאכן היתה מקובלת כפשוטה על חכמי ארץ־ישראל) - שומעים אנו מהבבלי כי שם התפתחה מגמה פסוודו־צדקנית שנהפכה במשך הזמן ל"נוהג", ולפיו גברים נהגו להזניח לשנה או לשנתיים תמימות את חובתם ולצאת לפתֵח קריירה תורנית במרכזי הלימוד הגדולים. והסיפור למעלה שם לו למטרה ברורה לצאת נגד נוהג רווח זה.
המספֵּר רומז לאופנה שרווחה אז בקרב החכמים לאמץ תפישה נוצרית. ואמנם מוצאים בכתביו של אב־הכנסייה הסורי בן המאה הרביעית אַפְרָהַט עדות לכך שיהודי בעל כוח שכנוע שוחח עם הנוצרים - והוכיח להם מהמקרא כי פרישה מהאשה היא טומאה וחטא בעיני האל. דברים אלו הובאו לידיעתו וזיעזעוהו ולכן החליט להקדיש דרשה שבה ניסה להוכיח את ההפך: שהנושא אשה ומוליד ילדים (כיהודים) הוא החי בטומאה - בעוד שאֵלו שנשאם לבם לפרוש מהאשה (כנוצרים) הם אלו החיים בקדושה.
לפי אפרהט נברא האדם בבריאה הראשונית כ"יחידי", וכל מה שאירע אחר כך מאז בוא האשה לעולם אינו אלא מהלך של הידרדרות - שרק "יחידים" יכולים להתנתק ממנו ולעזור בשבועת־נזירותם להושיע אותו מטומאת המיניות. לעומת זאת, הדרך שבה מבינים חז"ל את הסיבה לכך שהאדם נברא יחידי היא הפוכה: לפי הנָחָתם, בשלב ארכאי זה בהתפתחות האנושות עמדה תודעת־האדם לראשונה לפני עובדת יחידיותו ומיוחדותו; ובניגוד גמור לדעה הנוצרית - אוריגינליות זו היא־היא שלדעת חז"ל קושרת בהכרח את "האדם היחידי" דווקא אל יסוד הארוס - שכן לפי תפישתם, הימנעות מההולדה משמעותה חסימת האפשרות בפני ה"יחידים" שעתידים לבוא לעולם בדורות הבאים לבטא בחיים כאן, "על הקרקע", את ייחודיותם. ובלשון חכמים: “אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו - לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם!"
העובדה שכל אחד חש ש"בשבילו נברא העולם" לא אמורה לגרום שיעסוק רק בקיומו ה"מיוחד"; להפך, לדעת חז"ל זו אמורה להביאו בחזרה אל הכוח המחברו אל האשה - ומשם ממשיך החיבור אל הולדת הדורות הבאים - וכל זה מתוך הרצון המתמשך להעניק לכל אדם פוטנציאלי בעתיד את האפשרות לחיות את מקוריותו בעולם הזה.
עתה נוכל לשוב אל סיפורנו. כפי שהוער כבר, מספרנו בונה את המתח סביב התנהגותו של רחומי באופן הדרגתי. מתחילה אנו שומעים שהוא מצוי כל ימות השנה במחוזא ואיננו חי כדרישת ההלכה בקרבה לאשתו. בהמשך אנו מופתעים לשמוע שביקורו אצל אשתו מתקיים רק פעם אחת בשנה. ותכף לכך גדלה הפתעתנו בשומענו כי היום שהוא בוחר (מכל ימות השנה!) להיות בקרבתה הוא יום הכיפורים; והרי זהו היום היחיד בשנה שלפי חוק התורה מנוע רחומי מלקיים אתה יחסי מין!
מתברר לנו עתה שהשהייה של רב רחומי הרחק במחוזא נובעת לא רק מהרצון הפוזיטיבי ללמוד תורה אלא בראש ובראשונה ברצון הנגטיבי להימנע מקשר מיני עם אשתו. ולפיכך גם ברור עתה שמחבר סיפורנו מציג לפנינו טיפוס של חכם הנמשך בעצם לא אחרי לימוד התורה אלא אחרי התיאולוגיה הנוצרית הסבורה שאדם יכול להתקרב לאל רק על ידי פרישה מן האשה.
עתה מובן גם שבחירת יום הכיפורים כזמן שבו חלים אירועי הסיפור איננה מקרית: יום זה הרי הוא יום של התנקות (כיפור משמעו ניקוי), והוא מזמין כניסה אל ממד הקדושה. לפיכך השאלה ממה יש להתנקות עומדת במרכז הסיפור: רחומי סבור שעליו להתנקות מאשתו - בשעה שהאל לפי חז"ל דורש שיתנקה מהאגואיזם הרוחני שלו ושיצליח סוף־סוף לראות את דמעת אשתו היורדת.
בניגוד לרחומי, מספרנו רואה את הכיוון האמיתי לא בטיפוס ה"רוחני" ל"מעלה" אלא בירידה "למטה"; וזהו הכיוון של דמעת האשה - הנופלת לה מלמעלה למטה ובדיוק כך - מידה כנגד מידה - נופל רב רחומי בעקבות הדמעה מלמעלה למטה ומתרסק על "קרקע המציאות". התרסקות זו הרי היא כמובן התרסקות האידיאולוגיה הנוצרית שליוותה אותו כל ימיו. רחומי בוודאי קיווה שהקריירה הרוחנית שלו תכתירו בתואר "קדוש" ושאולי יהיה בכוחו בעתיד אפילו לחולל נסים (כבסיפורי ההגיוגרפיה הנוצרית). תחת זאת מספרנו מראה כיצד תפישת עולם זו הרחיקה אותו מהאל וגרמה למותו הרוחני.
היכן אפוא היה אמור רב רחומי למצוא את האל? במפתיע, אומר מספרנו, האל לא מתגלה לאדם בבית המדרש ובוודאי שלא על הגג הגבוה של דמיונותיו האנוכיים - אלא למטה, על הארץ. אם רחומי (שפירוש שמו באופן אירוני הוא ה"אוהב" כפי שהעירה רות קלדרון) היה מסוגל לרדת מ"העץ הגבוה" שאליו טיפס ולראות את הדמעה הקטנה והיחידה באמת של אשתו - אזי היה גם פוגש בעצם פתיחת הלב אליה את האֵל, השורה רק במקום הקדוש הזה ש"בין השניים" - ולא בשום מקום שמיימי אחר. המקדש האמיתי נבנה לפיכך במרחב הנפרש בין השניים, כשהלב נפתח אל זה שנוכח מולנו, כעת, "על הקרקע".
מכאן אפשר להגיע למסקנה תיאולוגית חריפה - אך מוצדקת לדעתי - שלפי סיפורנו כל מחשבה על אֵל "היושב בשמים", מחוץ למציאות, מעבר לכך שהיא דמיון ילדותי צרוף היא גם מחשבה נגועה בנצרות, הרואה אכן את האל כיושב מחוץ ל"מושב החיים". ויסוד הכפירה המשוקע בתפישה זאת של האל מובע בתמונה הסופית של סיפורנו שבה ניבעה חור תחת רחומי ו"בולעו" - בדיוק כמו שהאדמה נבקעה בסיפור המקראי תחת קורח ועדתו המורדים באל (בבמדבר טז, לב–לג).
אם נשוב לדבריה המרגשים של קלדרון, נוכל אפוא לומר יחד אתה, שהסיפור הזה רלוונטי מאוד לאלה החושבים כי אם יתעלמו מחובותיהם ל"אחֵר" שחי עמם "על הקרקע" - ויתעלו "גבוה", אל על, אל ה"שמים" - הם יגיעו לאלוהים. לא רק ש"תורה" כזאת תתרסק במשך הזמן אלא שהיא גם תיחשף לעין כל בעתיד כתפישה כופרת, נוצרית מובהקת, שאין לה דבר וחצי דבר עם יהדות חז"ל.
נשלח ב-31/7/2013 12:01
אדם יושב שקוע בלימוד התורה, ולענינינו, יש הרבה לימודים שאדם שקוע בהם. בחוץ קורים דברים. יש המצויים בצרה, יש הזקוקים לעזרה. לא חסר בעולמנו.
יכול אדם להצטדק ולומר לא ראיתי, לא שמעת, הייתי עסוק בתלמודי ?
אני חושב שלא. ההשקפה שלנו אוחזת ברעיון של ערבות הדדית. מה שנעשה 'שם בחוץ' כביכול, באמת הוא 'כאן בפנים', והמתעלם, מוטלת עליו אשמה. האמת היא כי רובנו מתעלמים בהכרח.
ולאזה עניין אחר.
אדם אחד שאני עובד איתו, ואנחנו משוחחים שיחות חבריות בינינו, לפעמים, בלכתו אינו משיב לי שלום. כיוון שרגיל הוא להשיב לי שלום באופן ידידותי, שאלתי על הדבר והשיב שהוא מתפלל. ובכן, אני איני נפגע מן המעשה, אבל אחר?
תפילה יש לה מקום, מרחב בו היא נאמרת. לו נכנסתי לחדרו וראיתיו מתפלל הייתי יוצא. כאשר הוא בדרך, שלום קודם לתפילה.
עודד
נשלח ב-31/7/2013 16:08
ומה ניתן להבין מהסיפור הזה?
כתובות דף סג.
רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב לקמיה דרב יוסף, פסקו ליה שית שני. כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי, אמר: איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי. שמע אבוהי, שקל מנא ונפק לאפיה, אמר ליה: זונתך נזכרת? איכא דאמרי, אמר ליה: יונתך נזכרת? איטרוד, לא מר איפסיק ולא מר איפסיק.
הדברים מופיעים באידיש. אתרגם את הסיפור עצמו. התרגום ללא אחריות: זה היה בזמנים שהרבי האמצעי, זה שנהיה מאוחר יותר ממלא מקומו של אביו הרבי הזקן, גר ביחד עם האב. לרבי האמצעי כבר היו אז ילדים, וביניהם היה גם ילד מאוד קטן. הרבי הזקן גר בקומה השניה והרבי האמצעי בקומה הראשונה (קומת הקרקע). פעם, כשהרבי האמצעי ישב ולמד, ילד נפל בתוך שנתו מן העריסה (כפי שקורה לעתים אצל ילד) והחל בוכה. הרבי האמצעי היה כה שקוע בלימוד, שהוא כלל לא שמע והמשיך לעסוק בלימוד. הרבי הזקן, אף שהיה בקומה העליונה, והיה גם שקוע בלימוד, בכל זאת שם לב לבכיו של הילד. הוא הפסיק את לימודו, ירד לקומה הראשונה, הניח את הילד בעריסה הרגיעו והרדימו. אחרי כן הבהיר הרבי הזקן לבנו, הרבי האמצעי, שהעדר שימת לב לבכיו של הילד - ככל שלא יהיו שקועים בלימוד - אינה דרך!
הבאתי גם את המקור, כי מעבר לסיפור עצמו חשוב לקרוא גם את התובנות שהרבי מעלה ממנו.
ומצאתי עבורי אגב אורחא עקרון חינוכי שמדובר בו רבות בימינו אלה (- אין בית מדרש בלא חידוש): כשירד הרבי הזקן, לא החל להטיף לבנו מוסר ולשלוח אותו לתקן את הדברים. הוא עצמו טיפל בבעיה, ובמועד מאוחר יותר מצא את הזמן הראוי להבהיר לבנו את הדברים!
נשלח ב-31/7/2013 16:50
מה אפשר ללמוד מהסיפור הבא?
אשת בנו של רבי מנשה מאילייא היתה לה ילדה שחלתה בעשרת ימי התשובה. בערב יום הכפורים כבשה את רחמה ועזבה את החולה עם משרתת והלכה כמתגנבת להתפלל בבית הכנסת נגד רצון חמיה שלא הסכים לזה. כאשר רבי מנשה התכונן ללכת לבית הכנסת, שמע כי הילדה בוכה והבין כי כלתו עזבה אותה עם המשרתת. הסיר מעליו את טליתו ואת הקיטל. וישב אצל הערש להניע את הילדה ולתת לה את התרופות אשר הכינו לה. שלח להגיד לכלתו כי אם לא תבוא לביתה, אזי יישאר הוא בבית, כי להשגיח על חולה שיבריא, זה גדול מעבודת היום.
נשלח ב-31/7/2013 16:52
עודד וו.
מהודעתך האחרונה הבנתי שאתה מסכים כעת שרב רחומי שקע בלימוד, אם כי גם אצלו זה לא בסדר על חשבון אחרים, ובמיוחד אשתו.
אני בהחלט מסכים איתך שתפילה אינה הצדקה להתעלמות.
עם זאת, אולי יש מקום להוסיף.
יש מקומות וזמנים לתפילה ולמצוות, ויש שלא.
מי ששקוע במצוותיו ברשות הרבים ולכן מתעלם - אין זה ראוי.
אבל
אם יש לנו חבר, ואנו רואים שהוא טרוד מאד בעניניו, יתכן שעלינו לנסות ללמד זכות. ועל כל פנים להשאיר זאת בצריך עיון.
אולי יש משהו שמאד מטריד אותו, ולכן אין לו פנאי עבורנו? אולי הוא עצוב או דואג ולכן הוא שקוע, נניח, בנסיון להתפלל כדי לקרוע רוע גזירה?
כמובן, יתכן שיותר חשוב להאיר פנים לאחרים מאשר להרבות בתפילה, ואולי לא, אבל זה לא התפקיד שלי לחנך מישהו בשעת צערו, וזה גם לא יועיל.
כמובן, נתתי שיעור מוסר, ווולאנד יקירנו לא זקוק לזה, אבל כמו הרמב"ם, אני אוהב לכתוב מה שנראה מועיל (ואני גם אוהב לכתוב...).
יש בו חשיבות רבה לנושא שלנו, גם לשאלות הצדדיות שאין בהן מידע, כיצד מומנו לימודים. אני מעתיק ומתרגם.
כתובות דף סג.
רב יוסף בריה דרבא שדריה אבוהי לבי רב לקמיה דרב יוסף - רבא שלח את בנו רב יוסף ללמוד בישיבה
פסקו ליה שית שני - קבעו לו שש שנים (כלומר נתנו לו זמן להתפרנס וללמוד. משמע על ידי שידוך)
כי הוה תלת שני מטא מעלי יומא דכפורי, אמר: איזיל ואיחזינהו לאינשי ביתי - שלוש שנים עברו והגיע ערב יום כיפורים, ואמר: אלך לראות את בני ביתי (=לשון נקיה לאשתו)
שמע אבוהי, שקל מנא ונפק לאפיה - שמע אביו, לקח מקל והלך לקראתו.
אמר ליה: זונתך נזכרת? איכא דאמרי, אמר ליה: יונתך נזכרת? - יש שתי לשונות לגערתו של האב. לפי האחת קרא לה "זונה" ולפי השניה "יונה". האחרון הוא לשון חיבה. הראשון הוא לשון נורא שלא היינו מצפים מאמורא ועוד ביחס לבנו ולכלת בנו.
איטרוד, לא מר איפסיק ולא מר איפסיק - לאף אחד מהם לא היה זמן ויכולת להכין עצמו ליום כיפור על ידי סעודה מפסקת.
הסיפור הזה מאד מעניין לצורכנו, כי הוא מצביע על שלוש נקודות.
א. החתן שהיה תלמיד חכם היה מקבל מימון לשבת בישיבה. מסתבר שזה כלל מגורים ומזון. התנאי היה רק שילמד. יש סיפור שצריך למצוא, ואולי זה בירושלמי, על רב ששלח את בנו נדמה לי לטבריה, ללמוד, אבל הבן עסק בקבורת מתים. וגער בו האב: וכי אין מתים אצלנו?
ב. התקופה היתה ארוכה מאד. שש שנים ולא לראות את אשתו? רואים שגם לו זה היה קשה, ומסתבר לי שלא רק בגלל רצון פיזיקלי.
ג. כאשר האב דורש מבנו יותר מדי, זה מה שעלול לקרות...
מעשה גדול מתלמוד תורה כשיודעים את התורה, אולם כל עוד לא יודעים את התורה תלמוד תורה גדול ממעשה. התורה אינה נקנית אלא ביגיעה מתמדת בתלמודה ובשימוש תלמידי חכמים. בתקופת חז"ל בד"כ נדרש ללמוד 6 שנים גרסא (לפני החתונה) ו-6 שנים סברא (אחרי החתונה) עד שידעו לחדש חידושי תורה ולאסוקי שמעתתתא אליבא דהלכתא. להתמדה בתלמוד תורה יש חשיבות עליונה לקיים והגית בו יומם ולילה. לפיכך, אומרת התורה: אם תעזבני שעה אעזבך שעתיים, ואם תעזני יום אעזבך יומיים. מכאן למדים מדוע רבי עקיבא לא שהה בביתו ושוחח עם אשתו כשבא לביתו בתום 12 שנות לימוד אלא שב על עקבותיו ולמד עוד 12 שנה ברשות אשתו מששמע שזה רצונה, כי אין תלמוד תורה של 24 שנה כתלמוד תורה של 12 שנה ועוד 12 שנה. כמובן לא כל תלמיד חכם הינו רבי עקיבא, ולא כל אשת תלמיד חכם הינה רחל, על-כן כל אדם צריך לקבוע עתים לתורה בהתאם לרצונו ויכולתו ובהשלמה עם מה שמתאים לאשתו ולצרכי ביתו.
נשלח ב-31/7/2013 19:54
מיימוני, אתה סנגורם של הבריות וזו מצווח חשובה ללמד זכותו של כל אדם. אני לא נתכעסתי על אותו אדם כי תמיד אנחנו נוהגים ידידות האחד עם השני, לכן שאלתי לסיבת הדבר. נכונה דעתך כי לעיתים אדם טרוד במחשבות ואינו משגיח, לכן אין למהר ולשפוט על פי מקרה אחד.
בכל אופן, נראה לי כלל של התנהגות, ההולך ברחוב יקדים שלום לתפילה. גם היושב במרומים יביט על כך בעין טובה, כי שלום קודם לכל.
עודד.
נשלח ב-31/7/2013 20:20
בסוגיית הליכה ותפילה ושלום, הצדק עם עודד. חוסר השבת שלום נחשב לגזל, ותפילה נקראת עמידה ולא הליכה.
מאידך, לא כל האנשים המעופפים מצטיינים בדרך ארץ נאותה.
