משל המערה, המופע של טרומן ומדרש תנחומא - יש דרך לצאת מזה?

דה ווינצ'י
אני סובר כמוך בפרשנות אפלטון, אם כי אפלטון סקפטי לגבי האפשרות של הפילוסוף להוציא אחרים ובסופו של דבר הוא כותב כי הפילוסוף במדינה הלא מתוקנת צריך להתרחק מלנסות ולהביא אחרים אל האור שמא יהרגוהו כפי שעשו לסוקרטס.
יש לציין כי דברי עודד נכונים לדעתי כשמדובר במסורת האפלטונית וזה האופן בו המסורת האפלטונית הבינה את העולם.

לאט לכם. ברור שהאדם שואף אל האור, אל הטוב. הוא בנוי, כלשון ירוחםשמ, לדחות את החושך. זה מה שמספר לנו אפלטון ב'משתה'. אבל לעולם אינו יכול להשיג את מבוקשו. האלהים העדיף עולם שיש בו אור וצל על פני העדרו בכלל של העולם. העדפה זו היא ביטוי לטובו של האל. [ראו הקטע שהבאתי מטימאיוס ב'חובה לקרא'.

המערה אינה אשליה, אינה בלוף. היא חלק מן המציאות. המציאות הזו היא קוטבית, ויש בה מתח מובנה בין שאיפה לבין הכרח. שואפים לאור אבל בהכרח אי אפשר להתנתק מן המציאות הכוללת גם את הצללים. לו נתן היה להתנתק, היה עולמו של האלהים מתפרק, ומעיד שמעשהו לא היה טוב. הפרופ' וולאנד חוזר בדבריו לרעיון הגדול הזה של אפלטון. דיון סביב העניין הזה קיים גם בספר איוב.

אל תשכחו גם את 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', הנה שוב המתח הזה. החכמה עדיפה על הסכלות אבל גורמת כאב. [אולי דווקא האדישות עדיפה?].

העניין שאנחנו מבררים כאן, סביב אותה פיסקה אמורה בטימאיוס, ושלוחותיה בדיאלוגים אחרים, העסיק אנשי מחשבה ואמונה כאלפיים שנים. תאור חשוב של הנושא הגדול הזה תמצאו בספרו של לאבג'וי 'שרשרת ההויה הגדולה'. ספר זה חשוב מאד לכולנו.  

משהו על השרשרת הזו

http://www.schooly.co.il/MySchool/main_page_c.asp?SchoolId=550&topicid=136265&page=1

עודד

לגבי מה שנאמר למעלה. כתוב במדרש "טרף נתן ליראיו" - טירוף נתן ליראיו. "רוצה ה' את יראיו "למיחלים לחסדו", וכשאדם מת שואלים אותו צפית לישועה.

כולנו שרויים בתוך מצב עניינים מסויים הכפוי עלינו, יש אכן דרך להתעלות מעליו? 
נניח שנצליח, אחרי שנגלה אשליה קיומית ונעבור למעבר לה, האם אכן יש לנו דרך להשתחרר ולגלות את העולם האמיתי? איך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיצאנו באמת מהמערה או מהאולפן, אולי פשוט נכנסנו למערה\אולפן אחר, אל אשליה חדשה? 

או שמא הנדרש מאיתנו זה עצם החיפוש, ולא המסקנה הבאה בעקבותיו. 
לא נראה שעל מסקנה כזו אפלטון בנה, זה נראה שהוא מתכנן באיזשהו אופן להוביל את חניכיו באיזו יומרנות מסויימת, להכרת האמת. 
חלק מדבריך דה וינצי.
כוונתי למה שכתבת דהמצב שבו אנו חווים ברגע זה, אין ידוע האם מצב זה הוא האמיתי או שמא נתפס רק כאשליה (ביחס לאמת) , ממקורות אלו משמע דצורת האדם לגבי עבודת ה' (שכך מועמד או שצריך להעמיד את עצמו) באופן שהוא רחוק מן האמת, ועצם המרחק הוא התכלית, לבקש לצאת מן המרחק. היינו דתמיד מצפה לישועה ומייחל לחסדו, ולצאת מן המיצר.    

דה_וינצי2, כתבת '... משל המערה, ... אני לומד כרגע את קאנט,' ושאלת אם יש דרך להשתחרר ממצב ענינים נחות אל מצב ענינים 'אמיתי' כלשונך.
גם קאנט עוסק במערה האפלטונית, כמובן, בדרך חדשה והתוצאה שונה מאד. צריך להכיר את הראשון כדי להבין את השינוי הגדול אצל השני.
כמו שאתה שואל גם קאנט שואל. בפרק השני של 'הקאנון של התבונה הטהורה' [ע' 396 בתרגום ברגמן רוטנשטרייך] הוא כותב:
'כל ענינה של תבונתי [הענין הספקולטיבי וכן הענין המעשי] מצטרף לידי שלש שאלות אלו:
1. מה אני יכול לדעת? – שאלה ספקולטיבית [של העיון בלבד].
2. מה אני רשאי לעשות? – [שאלה מעשית בלבד]
3. למה אני יכול לקוות? – [שאלה מעשית ועיונית כאחת].'

כדאי לנסות ולהשוות התשובות של אפלטון וקאנט על השאלות האלו.
עודד

לירוחם, שוב אין הנושא כאן בגשמי להרגיש בעצב וכדו', אלא דצריך להסתכל ביחס לבוראו כרחוק ורוצה להתקרב, דוד המלך אמר בכל יום "אין דורש לנפשי" עיין כל המזמור שם, וכן בתחנון חנני כי אמלל אני.