| נשלח ב-2/8/2013 02:19 |
|
| |
הזכות להחמיר על אחרים: פסק הרב אלישיב
בפורום האח שלנו, אגודה אחת, פתח חזקואמץ אשכול מעניין מאד על שיטתו של הרב אלישיב בהלכה.
אני מביא מדבריו ומדברי אחרים, אבל כוונתי לעורר שאלה שלא נזכרה בדיון שם והיא לכאורה חורגת מכוונת מייסדי הפורום השכן.
השאלה בסוף.
חזקואמץ כתב:
שיטתו של הגרי"ש אלישיב בפסיקת הלכההשבוע הזדמן לידי ספרו של הרב מורגנשטרן "פתחי דעת" על הלכות נידה. הרב מורגנשטרן, כידוע, היה תלמיד מובהק של הרב אלישיב זצ"ל, ובספרו הנ"ל מובאים הרבה פסיקות ומעשיות מהרב אלישיב. דפדפתי מלמעלה וניסיתי למצוא משהו מעניין. יש רשב"א לגבי חציצה, שכותב שצבע שבא לנוי (דומני שמדבר שם על צבע בשיער) אינו חוצץ, והרשב"א כותב שתי סיבות: א. משום שכל לנאותו אינו חוצץ, כלומר שיש כלל שדבר שבא לנוי אינו חוצץ. ב. משום שאין בו ממשות. ונחלקו הפוסקים האם שני הטעמים מעכבים או שמספיק טעם אחד. דעת הט"ז והחכמת אדם שמספיק תנאי אחד, כלומר שאם הצבע בא לנוי או שאין בו ממשות הוא אינו חוצץ, ולכן אם יש על גוף האישה פחם שאין בו ממשות אבל אינו בא לנוי, או להיפך לכה על הציפורניים שיש בו ממשות אבל הוא בא לנוי, זה לא חוצץ. ודעת הפרישה והסדרי טהרה (ואולי גם הב"ח, אינני סוכר כעת) ששני הטעמים מעכבים, ולכן צריך שהצבע גם יבוא לנוי וגם לא תהיה בו ממשות, ולכן פחם או לכה על הציפורניים חוצצים. מה למעשה? נראה לי שהציבור נוהג להחמיר. במראה כהן, שאינו ספר מיקל כלל, כתבו המחברים שלכתחילה יש להחמיר ובדיעבד יש לעשות שאלת חכם (אגב, למה לעשות שאלת חכם? למה לא לכתוב שבדיעבד אפשר לסמוך על הפוסקים המקלים? צ"ע). בספרו של הרב מורגנשטרן מביא שהרב אלישיב הורה להחמיר, ומביא שם שני סיפורים: האחד, ועליו אני רוצה לשאול, הוא שהרב אלישיב הורה להחמיר גם במקרה שאישה צריכה לטבול בליל שבת והיא מתביישת שקרובותיה וחברותיה יבחינו (צ"ל תבחנה, אבל המילה יכולה להיות לא מובנת) שאינה מאופרת ולכן רוצה להתאפר בערב שבת (שלפי הט"ז והחכמ"א זה מותר לכתחילה), והורה הרב אלישיב שלא תתאפר למרות הבושה הגדולה. סיפור נוסף, מעשה באישה שנהגה לפי השיטה המחמירה והסירה את הלכה מהציפורניים, אבל ציפורן אחת הייתה סדוקה והלכה לא ירדה ממנה לגמרי, ובמקרה כזה לפי כל הדעות זה חוצץ כי זה כבר לא יפה אז זה לא נחשב שבא לנוי, וגם יש בזה ממשות, והורה הרב אלישיב שתחזור ותצבע יפה את הציפורן הזו ותטבול ותסמוך על שיטת המקלים. הסיפור הראשון תמוה בעיני מאוד. יש מחלוקת הפוסקים, משני הצדדים ניצבים גדולי הפוסקים, לא קטלי קניא בכלל, ולכתחילה (בדאורייתא) נוהגים לפי המחמירים. עד כאן מקובל עלי. אבל במקרה שיש בושה גדולה, האם אין מקום לסמוך על המקלים? הרי זה ט"ז וחכמת אדם, לא איזה שו"ת עלום שם... הרושם שקיבלתי הוא שלאחר שהרב אלישיב הכריע כאחד מן הצדדים הוא לא קיבל שום שיקול, כיון שלדעתו זוהי האמת ואין מקום לזוז ממנה בשום מקרה. אבל מהסיפור השני אני לומד לא כך. הרי אם זה ההסבר אז איך הוא התיר לצבוע את הציפורן ולטבול? הרי לשיטת המחמירים זה חוצץ בדיוק כמו שיירים של לכה שאינם באים לנוי. זאת אומרת שהרב אלישיב כן לקח בחשבון שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקלים, אבל בושה גדולה של אישה אינה שעת הדחק בעיניו. תמוה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2013 02:20 |
|
| |
שאלתי:
חזק ואמץ
איקון ירוק על מציאת המקרים והניתוח.
האם תוכל לציין מראי מקומות?
ולגבי המקרה השני, לא הבנתי דבר פשוט. הוא הורה לאשה לצבוע רק ציפורן אחת או את כולן? פשוט שאת כולן, הלא כן?
****** חזקואמץ ענה:
מיימוני, הספר אינו לפני ולכן לא הבאתי מקורות מדויקים.
לגבי המקרה השני, לפי מה שהבנתי מהספר הוא הורה לצבוע רק ציפורן אחת! אכן, יש מקום להסתפק האם ציפורן אחת צבועה נחשבת דבר יפה, אבל אני יכול להבין את הסברא שכן.
*** אחרי שבדק ומצא הוסיף:
מקורות: רשב"א תורת הבית ב"ז ש"ז, שו"ת מיוחסות סי' קכד ט"ז סי' קצח ס"ק יז, חכמ"א כלל קיט סעי' יא, פרישה ב"ח וסד"ט סי' קצח ס"ק לג. כעת אני רואה שבפתחי דעת (פרק כח הקדמה לסעיף ט) כותב כך: "לדינא נקטינן שלכתחילה יש לחוש לשיטת הסד"ט שצריך דוקא לב' הטעמים, אולם במקום קושי וצורך מיוחד ניתן לסמוך על שיטת החכמ"א שמועיל גם א' מב' התנאים" ובהערה טז מציין: כן הורה מרן הגריש"א זצ"ל. בהערה יז שם מביא את הסיפור על האישה שמתביישת וכותב שטעם הוראת הרב אלישיב הוא "לפי שלכתחילה אין להקל מחמת שיטות האחרונים שהקילו..." שם בהערה כה מביא את הסיפור השני על האישה שלא הצליחה להסיר לגמרי את הלכה מציפורניה, ומשמע מלשונו שההוראה של הרב אלישיב הייתה שתצבע רק את אותה ציפורן. עכ"פ מבואר שם (עד כמה שניתן לדייק בדבריו) שאכן בדיעבד הורה הגרי"ש לסמוך על הפוסקים המקלים, אבל דעתו הייתה שבושה אינה הופכת את המצב ל'דיעבד'.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2013 02:21 |
|
| |
דהוינצ'י2 הוסיף וכתב:
אם נצא בנקודת הנחה שהחמרה היא ראויה, נראה לי שלצבוע ציפורן זה מצב חמור פחות מציפורן שאין מצליחים להוציא ממנה לכה. לא כן? הרי ציפורן שלא מצליחים לנקותה היא חציצה לכו"ע, לעומת ציפורן צבועה שהיא תלויה במח' המוזכרת.
אלא שאכן אין זה תואם את תזת הוודאות שהציג חזקואמץ, אכן אם הרעיון שהכרעת הגרי"ש נתפסה בעיניו כחד משמעית, אין מקום לחלק ולומר שיש משמעות לצבוע לגמרי לבין לכלוך לכה.
כנראה שאכן החמרה הייתה מצב ראוי מבחינת הגרי"ש.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2013 02:34 |
|
| |
בסיפור הציפורן אין ברירה וממילא סומכים על בדיעבד,
בסיפור הבושה יש ברירה , אכן עדיין קשה למה אין זה שעת הדחק ,אולי כדי לא לייצר תקדים ,הרי הבושה ואי הנעימות הוא חלק מהתמודדות דיני נדה, עןד יש לעיין על איזה איפור מדובר ,הרי סומק ואודם יורדים על ידי שטיפה פשוטה , וע,כ מדובר על רימייל או עיפרון על כל סוגיו שאי אפשר להסיר אלא על ידי חומרים המסירים שאסורים בשימוש בשבת , ועל כן אם תיכנס למים באיפור זה הרי על כרחך המים ישחירו את פניה והוי חציצה דמקפיד,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2013 02:34 |
|
| |
מתוה לדיון והשאלה המובטחת
יש כאן כמה נושאים מעניינים מאד. המקורות בתלמוד. סברת הרשב"א. פירושיה ושיטות האחרונים.
איך ראוי לפסוק ומה הנימוקים, הלכתיים ומטא הלכתיים.
איך פסק הרב אלישיב ומהי שיטתו, והאם יש בה סתירות.
הערה מעניינת מאד לגביו היא: דעתו הייתה שבושה אינה הופכת את המצב ל'דיעבד'. כל אלו הם נושאים מעניינים מאד אלא שהם נזכרו לראשונה בפורום השכן. אשמח לדון בהם גם כאן, אבל בעיקר אני מרשה לעצמי לפתוח אשכול אצלנו מחמת השאלה הבאה:
דהוינצ'י כתב וציטטתי:
כנראה שאכן החמרה הייתה מצב ראוי מבחינת הגרי"ש.
ועתה אני שואל:
במצב הנתון שבו יש לרב הנשאל כמה תשובות אפשריות בספרי ההלכה המוסמכים והמקובלים שלפניו, וכללי ההלכה מאפשרים לו להקל, אולי אפילו מחייבים להקל, מהי התשובה הראויה?
הנה כמה אפשרויות:
א. תיאור המחלוקת הקודמת והמלצה להחמיר.
ב. תיאור המחלוקת והפקדת הבחירה להחמיר או להקל בידי השואל.
ג. לענות לקולא לפי כללי ההלכה (מחלוקת הפוסקים בדרבנן) בלי לגלות את הטעם.
ד. לפסוק לחומרה בלי לגלות שיש על מי לסמוך ולהקל.
השאלה היא מה ראוי לעשות. כוונתי היא זו: השואל סומך על הרב שיאמר לו פסק הלכה. הרב אינו מגלה לו שיש שיטות, שהוא יכול להקל. הוא קובע עבורו שיש להחמיר. האם לא ראוי שהרב יודיע מראש ששיטתו בהלכה היא להחמיר?
האם גם הודעה כזו פוטרת את הרב מאחריות לחומרה?
מה שמונח בשאלתי (הנחת יסוד) זה כך: האם חומרה היא רק מעלה, ולכן הרב רשאי או חייב לפסוק לפי דעתו להחמיר, ולכן השואל חייב ללכת לפי הרב? או שחומרה היא דבר שיש לו מחיר, ועל הרב ליידע את הפונה שהוא ייאלץ לשלם את מחיר הפניה אליו?
ניתן לתקוף את מה שכתבתי בשתי טענות ושתיהן סבירות ומקובלות. האחת היא שהרב פוסק לפי הבנתו שלו ואין הוא חייב ויותר מכך אין לו רשות לעשות אחרת מהבנתו. שנית שאני מכניס לתוך פסיקת ההלכה רעיון חדש או מחודש - וזר - כאילו ההלכה היא ענין של בחירה ומוכנות לשלם מחיר תמורת סוגי פסיקה שונים. מה פתאום? הלכה היא ציות ותו לא, האין זאת?
ובכן, על השאלה האחרונה קל לענות. יש שיסברו שאכן כך הוא, שההלכה היא בירור חובתנו ונעשנה. אבל יתכן שהמצב מורכב יותר. יתכן שהשואל ישאל: לפי מי אתה פוסק? האם התשובה היחידה היא החמרה או שיש גם גישות אחרות?
עד כאן עסקתי במשיב, ועתה אני מעלה הצעה לשואל. אולי כדאי להציג כאן דגם של שואל נבון.
השואל הנבון מגיע אל הרב עם הכנה.
הוא מברר מה הנסיבות שיש להציג בפני הרב. והוא שואל: מותר או אסור? חובה או רשות?
אבל הוא גם מוסיף ושואל: לפי מי? מה מגוון הדעות בתחום? כאשר אתה פוסק לי, לפי מי אתה הולך? האם יש צדדים להקל או להחמיר? האם אני רשאי לבחור? מה מחייב אותי?
רב שיסרב לענות על שאלות אלו, לשואל נבון וירא שמים, אפשר שלא ראוי לפנות אליו.
מדברים אלו שלי אפשר להוציא מסקנות מרחיקות לכת. לזלזל ברבנים, לחשוד בכל תשובה שהיא חומרה, ועוד ועוד. על כן אני מזכיר שוב את התנאי האחרון. הדברים שלי האלו נאמרים בתנאי שהשואל הוא ירא שמים. כלומר, שאכפת לו לעשות את ההלכה במדוייק, אבל רק את ההלכה ולא את החומרה. אני סבור שיש מקום לגישה כזו. יותר מכך, לדעתי זו הגישה הראויה לאדם.
הדיון שלי החל בשאלה על הזכות של הפוסק להחמיר והסתיים בפניה לשואל לדעת לשאול. הכל סובב סביב נקודה אחת יסודית: ההלכה היא חובה, אבל צריך לדעת מה החובה באמת ומה אינו אלא ספק, חומרה, וכל מגוון האפשרויות שאינן התשובה המדוייקת או העולה מכללי ההלכה מן התלמוד, שאינו מחמיר שלא לצורך (לא כמו היום בוודאי).
אסיים בתשובה נוספת שרב עשוי לתת לשואל:
ה. אל תשאל אותי. התשובה שלי תהיה חומרה/קולא ואני מבין שאתה חפץ בתשובה מהסוג ההפוך. פנה אל רב (פלוני) והוא יתן לך תשובה נכונה לפי מה שאתה מחפש וזכותך וחובתך לחפש.
האם לאידך גיסא חובתו של כל רב היא לפתוח או לסיים בתשובותיו בהלכה: פסקי נכתבים מתוך גישה כזו או אחרת, להחמיר או להקל או להיזהר לא להחמיר שלא לצורך, כדי שהשומע והלומד ידעו מה צפוי להם ויבחרו אם להתחייב או שיפנו לחפש פוסק אחר?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2013 02:36 |
|
| |
שכחתי:
האשכול המקורי של חזקואמץ באגודה אחת:
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-2/8/2013 02:40 |
|
| |
ביליצר
עתה ראיתי שהספקת לענות לפני שהספקתי לסיים לכתוב. אשתדל להתייחס מחר בעז"ה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2013 11:00 |
|
| |
ישנה תפיסה רווחת שהחמרה יותר נעלית. צא וראה. מה הנימוק? איני יודע. נראה שהגרי"ש בתקופת חייו השניה אכן נמשך גם הוא לתפיסה זו. לזכותו יאמר ששמעתי שבאיזשהו שלב הפסיק לפסוק במראות. מכיון שראה שאין בני ישראל מצויים אצל נשותיהן. זה אולי מזכיר את חלופה ה' שהציע מיימוני.
לגבי חלופה ב' של פירוט צדדי הפסק, בהתניית שואל יר"ש. זה היה נראה הכי אידיאלי, אבל משום מה זה נראה מצב אוטופי ובלתי קיים. למה? אני לא יודע. אבל זה לא רק בתחומי ההלכה. זה מצוי תמיד כאשר שאינו מוממחה ניגש אצל המומחה ברפואה למשל. כמאט ולא שמעתי על רופאים שאומרים אני בגישה כזו וכזו ולכן אני מטפל כך וכך. פעם אחת נתקלתי בזה והתעוררתי לחריגות התופעה. כנ"ל בתחומים שונים. וכמש"כ החזו"א פ"ג אות יא: "כי ממדת היצר הרע להכניס גבהות הלב ותקיפות הדעת בלב המשתלם, ומביט על אנשי המון הבטה גאונית, כאילו הוא מורם מהם למעלה למעלה".
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2013 11:26 |
|
| |
הנושא מעניין, דה וינצי צדק בסוף דבריו, וגם לענ"ד נוצרת מורכבות מסויימת מאמירת 'יש מחלוקת, תחליט אתה', כי לרוב בכל מקרה האדם לא ראוי להחליט. אני רק צריך לציין שקרה לי פעם מקרה של בושה כנ"ל ורב גדול אחד נמנע בכל דרך מלדון בזה כסיבה להיתר. נראה לי שאם יתחשבו בזה כמעט תמיד יהיה איזה צד בושה ואין לדבר סוף.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2013 20:43 |
|
| |
מיימוני, ייש"כ על האשכול. נראה לי שיש כאן שני נושאים. א. כפי שציינת בכותרת "הזכות להחמיר על אחרים". הרב אלישיב היה בעל גישה מחמירה, ונדמה לי שלמרות שאפשר לחלוק על הגישה העקרונית, ודאי שיש לו זכות להורות לחומרא כפי דעתו. הוא חושב שכך צריך לנהוג אז כך הוא מורה. ב. שקיפות. מצינו גם בחז"ל שמנעו בכוונה שקיפות במקרים של תקנות כדי שהתקנה תתקבל ללא עוררין. יתכן שכיום עם מהפכת המידע באינטרנט יש מקום לדון עד כמה זה יעיל. דומני שפורסם על כך מאמר במוסף שבת של מקור ראשון (שטען כמובן שאין מקום להסתרת מקורות וצדדים מקלים).
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2013 07:40 |
|
| |
http://www.kikarhashabat.co.il/בית-שמש-רוכשי-הדירות-נגד-אתרא.html מעניין מה היה קורה לו בית החולים באשדוד היה בבעלות חרדית , האם גם אז היה הציבור נוטה לקולא בפרשת העצמות היבשות (לסמוך על רע"א וחוו"י שמשתמעים שמותר או יל הארכאולוגען שאמרו שאלו עצמות נכרים) או רץ לחפש את המחמירים. מאז ומעולם תמהתי על הנטיה להכריח את החילונים לא לסמוך על המקילים... יודעני שיש לחלק (למשפחות זה אסון כלכלי ולמדינה לא, ובכל זאת). זו בעיה עמוקה יותר מאשר פסק של רב למי ששואל אותו או מעוניין לשמוע דעתו לאסור
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2013 13:59 |
|
| |
דיון מרתק. למיטב ידיעתי אצלינו מחנכים להסיר לק אך אומרים במפורש שבדיעבד אם הלק מכסה הכל בשלמות אינו חציצה. וכך אני רואה במקווה אצלינו בו טובלות נשים מסורתיות- הבלנית בודקת אם הלק מושלם ואם כן היא מטבילה אותן כך. מהנסיון שלי עם תשובות רבנים: בפעם הראשונה ששאלתי רב, הוא הנחה אותי לא לשתף חברות בהיתר שקיבלתי כי אין הנסיבות דומות ולכן איני יודעת על מה הוא מסתמך בהיתר, וכל מקרה לגופו, שלא נעביר מאחת לשניה היתרים. מובן שנשים כן משתפות אחת את רעותה בהיתרים... ושמעתי כבר דברים שאין לי מושג איך רבנים התירו. נראה לי שזו דרכם- לפסוק בלי לפרט מאיפה ההיתר. מצד שני, כל עוד הכיוון הוא להתיר אין לי שום צורך שיפרטו לי מאין ההיתר. רב שהחמיר בקביעות -הפסקתי לשאול, ויש גם שמועות בין נשים איזה רב אסור, אבל אסור לשאול בנושאי טהרת המשפחה. כל אדם יכול לבחור רב כרצונו, רק חשוב לחנך שבנושאי טהרה אין ענין להחמיר כיון שכל חומרא בזה מביאה לקולא (עוד ימים שאישה אסורה על בעלה, לא מצב מומלץ בימינו). אם מישהו חשב שאני מהמקילים בכל תחום- לא ולא. בפסח כנראה לא אוכל לאכול אצל רובכם. אבל יש הבדל בין חומרא בפסח לחומרא בטהרת המשפחה בה כל המטרה של הרב היא "לטהר אישה לבעלה" ולא לאסור ולאסור.
כמו כן, תלמיד טועה הזכיר כאן את עניין העצמות ואתרא קדישא- חושבני שגם בזה יש כללים, כמו "התורה חסה על ממונן של ישראל" וכמובן פיקוח נפש של ביה"ח באשדוד שנצרכו לבנות לו מבנה ממוגן מהטילים. ודאי שפיקוח נפש דוחה בניה על קברים אפילו היו יהודים בוודאות, מה גם שאפשר לפנות עצמות (ראה תקדים גוש קטיף).
 |
|
|
|
|
|