הזכות להחמיר על אחרים: פסק הרב אלישיב

השבוע הזדמן לידי ספרו של הרב מורגנשטרן "פתחי דעת" על הלכות נידה.

הרב מורגנשטרן, כידוע, היה תלמיד מובהק של הרב אלישיב זצ"ל, ובספרו הנ"ל מובאים הרבה פסיקות ומעשיות מהרב אלישיב.

דפדפתי מלמעלה וניסיתי למצוא משהו מעניין.

יש רשב"א לגבי חציצה, שכותב שצבע שבא לנוי (דומני שמדבר שם על צבע בשיער) אינו חוצץ, והרשב"א כותב שתי סיבות: א. משום שכל לנאותו אינו חוצץ, כלומר שיש כלל שדבר שבא לנוי אינו חוצץ. ב. משום שאין בו ממשות.

ונחלקו הפוסקים האם שני הטעמים מעכבים או שמספיק טעם אחד. 

דעת הט"ז והחכמת אדם שמספיק תנאי אחד, כלומר שאם הצבע בא לנוי או שאין בו ממשות הוא אינו חוצץ, ולכן אם יש על גוף האישה פחם שאין בו ממשות אבל אינו בא לנוי, או להיפך לכה על הציפורניים שיש בו ממשות אבל הוא בא לנוי, זה לא חוצץ.

ודעת הפרישה והסדרי טהרה (ואולי גם הב"ח, אינני סוכר כעת) ששני הטעמים מעכבים, ולכן צריך שהצבע גם יבוא לנוי וגם לא תהיה בו ממשות, ולכן פחם או לכה על הציפורניים חוצצים.

מה למעשה? נראה לי שהציבור נוהג להחמיר. במראה כהן, שאינו ספר מיקל כלל, כתבו המחברים שלכתחילה יש להחמיר ובדיעבד יש לעשות שאלת חכם (אגב, למה לעשות שאלת חכם? למה לא לכתוב שבדיעבד אפשר לסמוך על הפוסקים המקלים? צ"ע).

בספרו של הרב מורגנשטרן מביא שהרב אלישיב הורה להחמיר, ומביא שם שני סיפורים: האחד, ועליו אני רוצה לשאול, הוא שהרב אלישיב הורה להחמיר גם במקרה שאישה צריכה לטבול בליל שבת והיא מתביישת שקרובותיה וחברותיה יבחינו (צ"ל תבחנה, אבל המילה יכולה להיות לא מובנת) שאינה מאופרת ולכן רוצה להתאפר בערב שבת (שלפי הט"ז והחכמ"א זה מותר לכתחילה), והורה הרב אלישיב שלא תתאפר למרות הבושה הגדולה.

סיפור נוסף, מעשה באישה שנהגה לפי השיטה המחמירה והסירה את הלכה מהציפורניים, אבל ציפורן אחת הייתה סדוקה והלכה לא ירדה ממנה לגמרי, ובמקרה כזה לפי כל הדעות זה חוצץ כי זה כבר לא יפה אז זה לא נחשב שבא לנוי, וגם יש בזה ממשות, והורה הרב אלישיב שתחזור ותצבע יפה את הציפורן הזו ותטבול ותסמוך על שיטת המקלים.

הסיפור הראשון תמוה בעיני מאוד. יש מחלוקת הפוסקים, משני הצדדים ניצבים גדולי הפוסקים, לא קטלי קניא בכלל, ולכתחילה (בדאורייתא) נוהגים לפי המחמירים. עד כאן מקובל עלי. אבל במקרה שיש בושה גדולה, האם אין מקום לסמוך על המקלים? הרי זה ט"ז וחכמת אדם, לא איזה שו"ת עלום שם...

הרושם שקיבלתי הוא שלאחר שהרב אלישיב הכריע כאחד מן הצדדים הוא לא קיבל שום שיקול, כיון שלדעתו זוהי האמת ואין מקום לזוז ממנה בשום מקרה.

אבל מהסיפור השני אני לומד לא כך. הרי אם זה ההסבר אז איך הוא התיר לצבוע את הציפורן ולטבול? הרי לשיטת המחמירים זה חוצץ בדיוק כמו שיירים של לכה שאינם באים לנוי. זאת אומרת שהרב אלישיב כן לקח בחשבון שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקלים, אבל בושה גדולה של אישה אינה שעת הדחק בעיניו. תמוה.

http://www.kikarhashabat.co.il/בית-שמש-רוכשי-הדירות-נגד-אתרא.html

מעניין מה היה קורה לו בית החולים באשדוד היה בבעלות חרדית , האם גם אז היה הציבור נוטה לקולא  בפרשת העצמות היבשות (לסמוך על רע"א וחוו"י שמשתמעים שמותר או יל הארכאולוגען שאמרו שאלו עצמות נכרים) או רץ לחפש את המחמירים. מאז ומעולם תמהתי על הנטיה להכריח את החילונים לא לסמוך על המקילים... יודעני שיש לחלק (למשפחות זה אסון כלכלי ולמדינה לא, ובכל זאת). זו בעיה עמוקה יותר מאשר פסק של רב למי ששואל אותו או מעוניין לשמוע דעתו לאסור