שמו הוא: משה בן אברהם. שמו הרשמי, 'מוזס ווילסון' שהוא עדיין שמו הרשמי. הוא גדל ב-'פורט הארקורט' בירת מדינת 'ריברס' השוכנת בדרום מזרח ניגריה בתחילת שנות ה-70. באותם ימים העיירה הייתה קטנה ומוקפת כפרים ירוקים, יהודים עוד לא היו באופק. בן אברהם עוד לא היה יהודי, ועוד טרם נקרא בן אברהם. הוריו גידלוהו כילד נוצרי כמו מיליונים רבים אחרים במדינתם. אחד הפרטים הראשוניים בדמוגרפיה של ניגריה הוא שתושביה הצפוניים הם בעיקר מוסלמים, בעוד תושביה הדרומיים הם נוצריים. אך היהדות נעדרת מורשת בולטת או היסטוריה. בילדותו, לא ידע בן אברהם דבר על היהדות, ופגש בה רק בתנ"ך.

בשנת 1986 – הלך אביו לעולמו. לדבריו החל לחוש בחוסר שביעות רצון הולכת וגוברת מהכנסייה. מספר שנים לאחר מכן, כשחתך בלשונו הדרדר לזיהום קשה, נתקל בן אברהם בקהילה העונה לשם: 'תלבושת שבת לבנה', אחד מחבריה ריפא אותו, והוא הצטרף אליהם. הם אמנם כינו עצמם ככנסייה אך יום המנוחה והתפילה היה היום השביעי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמע זאת, וחברי הקהילה הציעו שייטיב לעיין שוב בספרי בראשית ושמות שבתורה. ואז הוא החליט להעמיק. ובדרך ליהדות עבר במקומות נוספים דומים אף הם לקהילת השובתים בבגדי לבן.

שנות האלפיים. בן אברהם כבר בעשור הרביעי לחייו, והתעשייה הגיעה לפורט הארקורט בדרכה להפוך לעיר הזיקוק הגדולה ביותר בניגריה. קו החוף התמלא במהירות באסדות ימיות, את השמיים הכחולים מילאו עתה ערפיחים פטרוכימים, ומבקרים רבים ממדינות אחרות מילאו את העיר.אז, לראשונה בחייו, פגש ביהודי אמריקאי שהחל להדריך אותו והווה לו מנטור רוחני. הוא סיפר לו רבות על היהדות, שלח לו ספרים, והכיר לו רבנים מארץ הקודש. בשנת 2003 הבחין בן אברהם בקבוצה של אנשי פורט הרקורט בלבוש יהודי מובהק עושה את דרכה לתוך בניין בעיצומה של השבת. הוא מיהר אחריהם ומנהיגם הסביר לו שהחליטו לעבוד את הבורא בלבד. אז הוא כבר היה מוכן, וכפי שתיאר: "רציתי להפוך ליהודי גמור."

מפקד אוכלוסין אמין של יהודי ניגריה אינו בנמצא. ארגון הגג של יהודי ניגריה העונה לשם 'יוזמת האחווה היהודית' מחזיק בידיו רשימה של כ-80 בתי כנסת, אך מספר החברים בהם משתנה באופן תדיר. הערכה הגבוהה עומדת על 30,000, אך מי ששימש כ"רב הראשי" של המדינה, חושב שיש רק כ 3000 יהודים. באוגוסט האחרון גיירה קבוצה של רבנים מארצות הברית ואוגנדה 96 אנשים ונשים בפעם הראשונה בניגריה. בן אברהם לא היה אחד מהם. אך הוא כבר מוכן לכך.

פורט הארקורט

מוקדם יותר השנה, נסעה כותבת השורות ברחבי ניגריה כדי לחקור את התעלומה יוצאת הדופן של הופעת היהודים בניגריה – מסע שהחל בכאוס הלח של 'לאגוס' – העיר הגדולה ביותר בניגריה והמטרופולין השני בגודלו באפריקה, והמשיך מזרחה לאורך החוף העשיר בנפט עד לנמל הארקורט, טיפס מעלה לעיירות 'אבה' ו-'אוורי' והסתיים ב-אבוג'ה עיר הבירה של ניגריה. בכל אותם מקומות היו בתי כנסת. קטנים כמובן, לעתים שלושה או יותר לעיר, עם קהילות שמספר חבריהם נע בין החד ספרתי הנמוך, לעשרות מרשימות.

חלק גדול משטח זה הוא אדמת ה-'איגבו' המאוכלסת על ידי הקבוצה האתנית השלישית בגודלה בניגריה. תשעה מכל עשרה יהודים ניגרים הם בני האיגבו. וכשהם נשאלים על החפיפה הכמעט מוחלטת הזו, תשובתם זהה בדרך כלל.

במסורתם, בני האיגבו הם צאצאי גד בן יעקב, אחד מאביהם של עשרת השבטים האבודים. כראיה הם מצביעים על מנהגי האיגבו שכוללים:
• ברית מילה שמונה ימים לאחר הולדתו של בן זכר
• שמירה על כשרות המזון
• שמירת ימי הנידה
• עיטוף בטלית וחבישת כיפה
• שמירת ימים טובים הכתובים בתורה כמו ראש השנה, יום הכיפורים ועוד

אחד מהם אותו פגשתי באבוג'ה הרכיב רשימה של מאות מילים בשפת האיגבו שנשמעות דומות מאוד לאחיותיהן העבריות. אחד מהם אף הראה לי סרטון של ריקוד איגבו מסורתי בו הגבר היה עטוף בבגד הדומה מאוד לטלית היהודית.

בן אברהם שכבר מתעטר בזקן עבות ופאות המגיעות אל כתפיו, גם הוא בן האיגבו. וכשחדל להאמין בכנסייה החל להאמין שהיהדות יכולה להשתלב היטב לתוך זהותו הקיימת. עם זאת עדיין היה את העניין הפעוט של לדעת איך להפוך ליהודי. העיתוי היה מצוין. ובסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הפך העולם לכפר קטן וגלובלי בזכות האינטרנט, ובשל כך יכלו שבט האיגבו ללמוד יהדות. ובזמן שבן אברהם למד יהדות, גלש לאתרים יהודיים, כתב דוא"ל לרבנים מעבר לים, והתיידד עם מבקרים יהודים בפורט הרקורט – החל לחוש יותר ויותר בבית. "להיות יהודי עבור האיגבו, זו לא תגלית חדשה. זו חזרה בתשובה." – אמר.

היום בו הגעתי לפורט הארקורט היה יום מעונן. השמים היו כהים לא רק בגלל עשן הפליטה של בתי הזיקוק, אלא גם בגלל ה-הרמטן. רוח החורף שאוספת חול בדרכה מהסהרה ומפזרת אותו במערב אפריקה. (ההרמטן היא עונה במערב אפריקה שמתחילה בסוף נובמבר, ונמשכת עד לאמצע מרץ. העונה מאופיינת ברוח צפון מזרחית יבשה ומאובקת שנושבת מהסהרה דרך מערב אפריקה ועד למפרץ גינאה). כשבן אברהם אסף אותי בדרכינו לבית הכנסת שלו, הטויוטה הייתה מצופה בחול, והרגשנו עושים את מסעם המקורי של בני ישראל במדבר סיני. ממושב הנוסע הבחנתי במהדורה של ספר הזוהר מונח על יד מוט ההילוכים. דרשתו של רב אמריקאי נשמעה דרך מערכת הסטריאו, וליד לוח המחוונים הוצמד דגל ניגריה יחד עם דגלי ישראל שהתנופפו להם ברוח מיזוג האוויר.

לפני כ-15 שנה קנה בן אברהם חלק מהקרקעות בפריפריה של פורט הרקורט תמורה 1,400 פאונד. ובנה את בית הכנסת 'ארון הקודש'. לדבריו באותו זמן היה הגבר היחיד כאן. מה שנראה קצת כבלתי אפשרי בהתחשב בתנועה הסואנת ושורת כלי הרכב הכבדים בכביש הסמוך. בניין בית הכנסת נראה מבחוץ מחוספס ולא גמור, עם הררים של חומרי בניה סביב המתחם. אך היכל התפילה היה מושלם. עם תקרה גבוהה, קשתות תכולות, וקירות מחופי אריחים. ספר התורה שכן מאחורי פרוכת מעוטרת, ובמעלה המדרגות שכנה ספרייה ובה סידורים, מחזורים, וספרי קודש אחרים. רבים מהם בלשון הקודש שאותה יכול בן אברהם לקרא רק בקושי. החלונות היו מאוירים במגן דוד, וסמל המנורה.

משה בן אברהם על רקע בית הכנסת שלו 'ארון הקודש' בפורט הארקורט

חברי הקהילה

שיעור תורה בפסח לילדים בבית הכנסת

מסעו הרוחני של בן אברהם הוא מסע נפוץ עבור יהודים בניגריה. לעתים הם מגדירים זאת כהתפכחות הדרגתית מהסתירות של הנצרות. לעתים קרובות דיברו בני האיגבו על הנצרות ככפייה אירופאית וכדת זרה שחיסלה את המסורות העתיקות שלהם. דחייתם את הנצרות דמתה ממש לדחיית הקולוניאליזם. לדברי בן אברהם מעולם לא נתקל בחומר לימודי של המסורת המקומית שמתעדת את אבותיו ואת אבות אבותיו ולמי התפללו. הוא יודע רק את שלימד אותו אביו. לדבריו עבור האיגבו, הפיכתם ליהודים הייתה דרכם להכיר ולהחזיק בזהות האיגבו שלהם, בגלל מסורתם על מוצאם מעשרת השבטים.

תיאוריות על מוצא מעשרת השבטים האבודים קיימות גם בקהילות קטנות ביפן, קשמיר ואפגניסטן. כך גם בקרב המאורים והאינדיאנים. חלק מקבוצות אלו כמו יהודי אתיופיה, ביתא ישראל, בני מנשה של מזרח הודו ומיאנמר אף הוכרו בחלקם כיהודים.

לפני הקולוניאליזם הבריטי היו האיגבו מחולקים לקבוצות פוליטיות שונות. ניתן היה למצוא שונות בתרבות ובמנהגים של כל אחת מהקבוצות. החלוקה בין הקבוצות התבססה לרוב על פי שושלת משפחתית, שבטית או כפרית, או על פי הדיאלקט של שפת האיגבו. אף על פי שלרוב לא היו קיימות מדינות אשר ריכזו את הכוח הפוליטי, ניתן היה למצוא ממלכות או נסיכויות כדוגמת ממלכת נרי, אגבור ואוניטשה. המערכת הפוליטית השתנתה באופן משמעותי במהלך הקולוניאליזם הבריטי. תחת השלטון הבריטי מרבית בני האיגבו התנצרו.

לקראת מחצית המאה ה-20 התפתחה זהותם של בני האיגבו לידי זהות אתנית אחידה. מספר קונפליקטים בין האיגבו למספר קבוצות אתניות אחרות הובילו לדומיננטיות של האיגבו במזרח ניגריה, להיפרדות מהמדינה ולהקמתה של ביאפרה. שלוש שנים לאחר הקמתה, לאחר מאבק בו נהרגו קרוב למיליון אזרחים, רובם ברעב, נכנעה ביאפרה לניגריה וחזרה להיות חלק מהמדינה.
כיום חלומה של ביאפרה מטופח על ידי נאמדי אוקוו קאנו מנהיג אנשי 'הילידים של ביאפרה' שנושא את אמונתו היהודית בפומבי. התנגדותה החריפה של ממשלת ניגריה לתנועתו של נאמדי הפכה את היהדות למורכבת במדינה, ורבים סיפרו לי שהם אינם רגועים בגלל התגברות האנטישמיות. כתוצאה מכך מוצאים את עצמם רוב יהודי האיגבו במצוקה מוזרה. מאמינים מצד אחד כי מוצאם האתני תואם באופן מושלם את אמונתם הרוחנית, אך גם חוששים מההשלכות הפוליטיות בשל כך.

מפורט הארקורט נסענו לצפון מזרח, עמוק יותר לתוככי מדינת האיגבו. שם פגשנו את 'אבן כהן' מראשוני דוברי העברית השוטפת בניגריה. את ימיו הוא מבלה בנסיעות מבית כנסת למשנהו כדי להעביר שיעורי עברית. כהן, שכמו רבים אחרים מבני האיגבו מאמין שמוצאו מעם ישראל, נתקל לראשונה במשפחה ישראלית שהגיעה לניגריה והעבירה לו את טבלת הא' ב' העברי. הוא הוקסם והחליט ללמוד את השפה. דרך חבריו החדשים התכתב עם מכון ירושלמי ששלח ספרים וחוברות לכל מי שרצה ללמוד עברית. זה היה קשה בהתחלה אך הוא המשיך למצוא נקודות דמיון קטנות בצלילי השפה העברית לאיגבו. ארבע שנים מאוחר יותר הוא כבר קורא עברית היטב.

אבן הכהן

שנותיהם הראשונות בלימודי היהדות היו רצופות כשלים. קריאה בלבד של ההוראות הכתובות לא הספיקה, ואנשים עשו טעויות. חברו של כהן האזין בצייתנות מדי שבת לשידורים חוזרים של ה-BBC מהרצאותיו של הרב יונתן זקס, טרם הבין כי היהדות אוסרת להפעיל את הרדיו בשבת. את סידורי התפילה הם צילמו קטעים קטעים וחילקו לחברי הקהילה, והטליתות הראשונות נארגו בגסות. אם היה בנמצא יין כשר, הוא היה מיובא ועלה 50 דולר לבקבוק. והשיא היה בחנוכייה בבית כנסת באבוג'ה שנעשתה מבקבוקי קולה מחוברים למסגרת מתכתית.

החגים הציבו אתגרים מיוחדים. במשך שמונת ימי הפסח בשנת 2004 הגיש בן אברהם בבית הכנסת אורז ושעועית מאחר ולא ידע מהו אוכל כשר לפסח. לדבריו היה מבולבל עוד יותר בשל מנהגי העדות השונים בה אורז ושעועית מותרים למנהגי הספרדים ואסורים לאשכנזים. כשהגיעו לתקיעת שופר בראש השנה אף אחד לא ידע מהו הצליל הדרוש, תקיעה אחת ארוכה, כמה קצרות? בעיה זו נפתרה באמצעות קלטת שמע מחו"ל. וכשהגיע יום הכיפורים ומחזור תפילה טרם היה בנמצא הם קראו במגילת איכה כי זה היה נראה להם עגום מספיק, ומתאים לרוח היום. בחנוכה במקום סביבון השתמשו במכסה של עט.

עם הזמן הלכו בעיות אלו ונפתרו כשרבנים מחו"ל החלו בגיוס כספים ומשלוחים של ספרים, מחשבים, טליתות וסידורים עבור בתי כנסת ברחבי ניגריה. היין הכשר נהיה זול יותר ובשפע, ובן אברהם החל לייבא מצות כשרות לפסח מישראל.

אתגרים אחרים עדיין בעינם. בתי כנסת רבים נעדרים ספרי תורה משלהם. בדרום ניגריה אין בנמצא קצביה כשרה, ולכן רבים מיהודי האיגבו ויתרו על בשר לחלוטין. לדברי אחת מחברות הקהילה, אין דרכים רבות לערוך שולחן שבת כשר, או לארגן מטבח כשר. אך מבחינתם אי הנוחיות הללו הם מחיר נסבל בהחלט של חזרה מחודשת לדת אבותיהם.

דלת בית הכנסת 'ארון הקודש' - הכיתוב מציג את משמעותו של הפסוק שמע ישראל - ְׁשְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד."
"וַתֶחֱזֶינָה עֵינֵינᤞ ᤞְᤝᤞבְךָ לְצִיᤡן ᤞְרַחֲמִים.

תורגם מאנגלית
https://www.theguardian.com/world/2022/apr/26/lost-jews-of-nigeria-igbo-judaism-israel

קרדיטים: תמונות - theguardian.com
כותרת הכתבה, סיוע בתרגום, ועריכה -,פיניקית,Consilium_322