איפה (הבטחון ב)אלוהים כשמקצצים?
בימים אלו של הקיצוץ החד ואולי אף אכזרי, בקצבאות הילדים ובעוד צינורות פרנסה של הציבור החרדי, מוצפת בעצמה המורכבות והפרדוקסיות שבמונח אמונה והשתדלות.
כידוע, ההשתדלות הנצרכת היא בדיוק זו הנדרשת, גם לולי היה אבינו שבשמים זן ומפרנס מביצי כינים ועד קרני ראמים. למעשה, שיח הביטחון הרווח (למעט יחידים יוצאי דופן) אינו אלא צקצוק לשון חסר גיבוי.
אם כך בכל ימות השנה, בימים טרופים אלו, הצביעות או אי המודעות, צפה על פני השטח בחריפות רבה.
מחד, פרנסה מן השמים וכל קיומנו כאן תלוי בלימוד התורה. מאידך, אותה זכות נפלאה של לימוד התורה, שבכוחה לזמר עריצים ולשבר אויבים, עד כדי שהיא פוטרת את עוסקיה מלקיים בגופם את חובת ההשתדלות הבטחונית, נעלמת כלא הייתה, כאשר מדובר בכמה מאות או אלפי שקלים.
למי שתוהה, גם לי ברורה הסיבה. כל אותן תועליות נשגבות והגנות הרמטיות של זכות לימוד התורה אינן מדידות. לא עולה כסף להפריחן ולחנך עליהן דורות של קנטוניסטים חדשים. כסף, בשונה מכך, הוא דבר הנמנה ונספר. אי אפשר ללכת למכולת עם זכות לימוד התורה.
הקיצוץ והזעקות בעקבתו, הציפו על פני השטח את אפסיות זכות התורה כאשר צריכים לפרוט אותה לפרוטות.
ציטוט יפה מהפורום השכן מדגים את הלוליינות הנדרשת לאחוז בביטחון מזה ולכעוס על לפיד מזה.
"
צודקת ניטשה עם ההשקפה הכללית של מאן דיהיב חיי
יהיב מזוני אך הרבנים (לכה"פ אלו שאני מכיר) בהחלט מתחשבים גם בכוח הסבל של בני הזוג לעמוד בדחקות כלכלית שעלולה לבא לכאורה "בעקבות" הילודה המוגברת. (במרכאות כי כנ"ל אליבא דאמת מאן דיהיב חיי וכו')".
תוקן על ידי ייתכן ב- 22/08/2013 13:28:11
 |
|
|
