האדם - במרכז .

אומרת המשנה: מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. מאחר שהעולם נברא בעבור האדם, האדם כהיותו אדם אחראי על העולם כולו. לפיכך רבי מנשה מאילייא היה אומר: כל עוד יש בעולם ולו תולעת לחוצה בנקיק סלע, אין האדם רואה טובה בעולם. כלומר, כל עוד העולם איננו טוב ושלם כתכלית בריאתו, אין לאדם נחת רוח אמתית מכך שהעולם נברא בשבילו.

אבל לפעמים על האדם לזוז לצדדים בכדי לא לפגוע באחרים .

אדרבא היהודים הקדמונים הכירו היטב מה קטנותו ואפסותו של האדם והתפלאו על מרכזיותו, כדברי דוד:

ההכרה באפסותו ובמרכזיותו של האדם איננה רק נחלתם של יהודים אלא של כל אדם כהיותו אדם. לדוגמא, פתגמים מאת המשורר הבנגאלי רבינדרנת טאגור:

תכלית השגתו השכלית ומעשיו של האדם הינם לעמול על תיקון מידותיו, דהיינו להידבק במידותיו של בוראו, וזה נקרא יראת רוממותו. אמרו חז"ל: כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. מאחר שענוה הינה היסוד לכל המדות הטובות, נאמר: עקב ענוה יראת ה'.

התורה תחילתה בענוה, שנאמר בראשית ברא א-להים וכו'. וניתנה למשה רבינו, שלמרות היותו רבן של כל הנביאים ומבחר כל הנבראים שהיו מאז האדם הראשון, לא נשתבח אלא בענוה. ואין דבריה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה.