עולם הבא, נבואה ועיקרי האמונה – גישה רציונליסטית
שלום לכם חברי פורום מכובד.
זכיני הקל להצטרף לפורום זה,
וזהו מאמר מס' 1 שלי בפורום זה.
במידה ויש הערות והארות אשמח לקבל, בין באישי בין ע"ג פורום מכובד זה, בין על התוכן ובין על צורת ההגשה.
אין ספק כי במאמר דלהלן יש ניסיון אכזרי להוציא אנשים משלוותם ולמוטט את עמודי התווך של המאמין, אך רק של המאמין באמונה נבובה, המעריץ את הדוגמה וקיפאון המחשבה כמצוות אנשים מלומדה. לאדם אשר אמונתו החל להתפתח עם סיפורי התנ"ך מפי הגננת ושם נעצר, כי פשוט מערכות החינוך לא מציעות יותר מכך, מומלץ לא להמשיך ולקרוא. בכל הכנות. איברא, למאמין המשכיל ולמבקש את האמת שבאמונה היהודית יהיו הדברים דלהלן כמים קרים על נפש עייפה. אבל אחת אבקשה, לא להחפז למסקנות, ולא לחרוץ את גורלה של המאמר לשבט או לחסד לפני שקראתם אותו עד סופו. אגב, כל הדברים ללא יוצא מהכלל מבוססים על שיטתו של הרמב"ם כגדול חכמי ישראל והוגי הדעות בימי הביניים, דברים אשר מקצת חכמינו בדורות עברו, ורוב חכמינו בדורות האחרונים מסתירם בכוונה תחילה, ואולי גם בצדק. תחליטו אתם. עולם הבא ושאלת הצדק אחד מעיקרי האמונה שלנו הוא להאמין בעולם הבא . והיינו להאמין כי יש קיום לאחר המוות והוא עולם הגמול. החשיבות הגדולה שבאמונה בעולם הבא היא שזוהי התשובה לשאלת השאלות "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". דהיינו, עיקר מעיקרי האמונה הוא להאמין בשכר ועונש, דא עקא, המציאות בעולם אינו מבחין בין צדיק לרשע, ובהנחה כי הצדק האלוקי זהה או לפחות דומה למושג הצדק האנושי, אזי לא ניתן להתאים את האמונה בשכר ועונש עם המציאות. הנוצרים למשל עסקו בנושא זה במסגרת התיאודיציה – הצדקת מעשי הא-ל. בבסיס שלל הטיעונים אשר העלו בימי הביניים היתה הקביעה כי בני אדם אינם יכולים לשפוט את מעשי ה' כצודקים או לא, שכן חסר לנו מידע מלא ו/או אין התאמה מלאה בין מושג הצדק האנושי אשר מטרתו תועלתנית גרידא - ביסוס קיום חברתי הנצרך לאדם – לבין הצדק האלו-הי שמטרתו גמול אבסולוטי. היהדות לעומת זאת, אשר בחלה להעמיד את האדם בפוזיציה של שופט את מעשי ה' הנדרש להצדיק אותם, תירצה את הקושי בקביעה כי יש עולם לאחר המוות הוא עולם הגמול. כן אמרו "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" , והכל שמור לעולם הבא העולם הנצחי האמיתי . לפיכך, הואיל ואין גמול בעולם הזה, נסיבות הקיום של האדם הפרטי הם רק מכשיר להשגת הגמול האמיתי לעולם הבא. לכן, יש הקבלה בין הצדק במובן האנושי לבין הצדק האלו-הי אלא שאין לנסיבות הקיום של האדם הפרטי כל קשר לגמול על מעשי האדם ודרכיו. ברם, האם לא נפלנו מהפח אל הפחת? כלום נזכר עולם הבא במקרא? היתכן כי עיקר מרכזי מעיקרי האמונה אין לה זכר בתורת משה? ומהו בכלל אותו עולם הבא אשר עין לא ראתה אל-הים זולתך? הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק עוסק בשאלות אלה. ראשית, הוא שולל כל מובן גשמי לעולם הבא, שכן אמרו חז"ל "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו', ובגין כך בהכרח זה לא שייך שם גופים גשמיים. אך מהו כן העולם הבא? ומה עם הקושיא הראשונה על העדר אזכור מפורש במקרא? עיקרי האמונה ועולם הבא הקדמת הרמב"ם לפרק חלק הינו אחד המסמכים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, בקביעת והגדרת יסודות האמונה היהודית. החשיבות העצומה אינו רק בפירושו למושג "עולם הבא" כדלעיל או במיסוד י"ג עיקרי האמונה, אלא דוקא בביאור הקשר שביניהם. הרמב"ם קובע כי עצם התובנות של העולם הבא וי"ג עיקרי האמונה, אינם עומדים כישויות עצמאיות ללא אותו קשר המאחד אותם למקשה אחת. במה דברים אמורים. תחילה, עלינו לברר מה חשיבותם של י"ג עיקרי האמונה. האם הנולד מאם יהודיה אשר אינו מאמין בי"ג העיקרים או מי מהם אינו יהודי על פי דין? האם קידושיו אינם תופסים? האם אינו זוקק לייבום? הלוא העדר האמונה לא ישנה את מהותו כיהודי. או אז ישאל השואל - במה שונה האמונה בעיקרים משאר מצוות התורה התלויים באמונה ובלב? אכן, התשובה ברורה למעיין. המקור לי"ג העיקרים הוא המשנה בריש פרק חלק, הקובעת כי אנשים מסוימים - אשר אינם מאמינים בעיקרים אלה או במקצתם - אין להם חלק לעולם הבא, ולו משום העדר האמונה בעיקר מעיקרים אלה בלבד. כלומר, מי שלא מאמין באחד מי"ג העיקרים אין לו חלק לעולם הבא, לעומתו המאמין בי"ג העיקרים אך אינו מאמין בחלק מהתורה אשר אינו כלול באחד מהעיקרים, כמו מי שאינו מקיים אחד משאר חובות הלבבות, לא יפסיד את חלקו בעולם הבא בגין העדר אמונתו גרידא. אמור מעתה, האמונה בי"ג העיקרים הם התנאי המקדמי לזכות בעולם הבא, ובכך מתיישבת שאלתנו לענין הקשר. אך זה עוד לא הכל. המעיין בהקדמתו של הרמב"ם לפרק חלק יראה כי כאמור הוא שולל כל פרשנות גשמית לעולם הבא ואף שולל את הפרדת הגמול מהמעשה גופו, ומסיק כי ידיעת האמת והשגתו על בוריו היא חלקו של האדם בעולם הבא! עוד קובע הרמב"ם כי, י"ג העיקרים הם האמת המושגת. כלומר, העסק והעיון והשגת י"ג העיקרים היא גופא השגת העולם הבא. לפיכך, ביחס לי"ג העיקרים אין כריתתו של אדם מעולם הבא עונש על העדר האמונה, אלא תוצאה של העדר האמונה, שכן י"ג העיקרים הם המושג מן האמת אשר יכול בשר ודם להבין, השגתם היא היא השגת העולם הבא. הכופר בהם מכרית עצמו מעולם הבא בכך שהוא מתרחק מהאמת המושגת! על כן המשנה מביעה את עיקרי האמונה באופן שלילי דוקא, כי מי שאינו מאמין בעיקרים אלה רחוק מהשגת האמת, והמאמין בהם גרידא אינו מובטח שיהיה בן העולם הבא כי עליו לטרוח להבין את העיקרים ובכך להיכנס בשערי העולם הבא בעצם השגתו גופא. מכאן, "בן העולם הבא" יהיה פירושו אדם אשר בחייו הוא כבר מחובר לעולם הבא באמצעות אמונתו והכרתו בעיקרי האמונה, אלא שהאמת המושגת בשלמותה לא ניתן להשיג בעוד האדם בחיים, מפאת מגבלות השכל החומרי, וכמאמר הכתוב "כי לא יראני האדם וחי", פי' בעודו בחיים. ההסבה בין פעולת ההשגה לגמול היא איפה עת פרידת הנשמה מהגוף וניתוק כבלי הגשמיות, או אז יושלם השגת הנשמה בהכרת ה'. עולם הבא מפורש במקרא ובכן, אם נמשיך את חוט המחשבה אנו נמצא את התשובה להעדר לכאורי לאזכור עולם הגמול בתורה שבכתב, שכן אם רק נפרש את העולם הבא כהשגת האמת הנצחית המושגת, קרי הכרת הבורא ופעולותיו, אזי העולם הבא מוזכר פעמים אין ספור במקרא כי הלוא הכרת הבורא היא היא מושג "היראה", וכדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות יסודי התורה "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ... ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". כלומר, היראה אינה הרגשת פחד. אלא היא תוצאה של ניסיון להשיג את מהות הבורא ופעולתיו לרבות מעשי ידיו. כאשר עוסק האדם בפעולת ההשגה ומחשב לידע את השם הגדול ונרתע מפני חכמתו ית' שאין לה קץ - זוהי היראה, והוא הוא העמידה הנפעמת בהשגת מקצת גדלותו ית'. והנה הצגת היראה כתוצאה מעבודת האדם – תוצאה שאומר לנו הרמב"ם שהיא גופא הגמול - מקרא מלא הוא "ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אל-הנו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". אמור מעתה, יראה היינו הכרה והשגה, היינו עולם הבא – לטוב לנו כל הימים. ובראשונים מצאנו דברים מפורשים, וכך כתוב בספר מעלות המידות : "וחיבין אנו להגות וללמוד בתורת האל יומם ולילה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, כי ממנה תוצאות חיים, ובידיעתה ועשית מצותיה נדע ונכיר את בוראנו ונצליח בכל ענינינו ונירש שני משיח ונזכה לחיי העולם הבא, כענין שנאמר, ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקנו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וכו'". הרי שבהקבלה לפסוק מעמיד "נדע ונכיר את בוראנו" מול "יראה". ומה לנו מפורש יותר מדברי בעל ההגדה: "ובמורא גדול - זו גלוי שכינה". גילוי והכרה היא היא מורא גדול! השכל הפועל אך מהו המעבר הזה בין הכרת ה' כחובת האדם בעולם לבין הגמול? על זה משיב הרמב"ם בביאור לאחת השאלות בפסיכולוגיה אשר העסיקה את האנושות מאז המצאת המילה הכתובה. כיצד יכול האדם להמציא רעיון חדש אשר לא היה בנמצא עובר להמצאתו? במילים אחרות, אנו יכולים להבחין בסביבה לנו ללמוד אותה לחקור אותה ולגלות את צפונותיה, סיבותיה וחוקיה, אך כח ההמצאה מנין? האם כל המצאה חדשה היתה תוצאה של טעות, תאונה או סתם היסח הדעת? אחת התשובות לשאלה הזו בעולם העתיק היתה ביצירת המושג "השכל הפועל". פרשנות רבה ניתנה למושג אבל עיקר הדברים: כשם שיש לאדם שכל, כך ליקום כמציאות חיה יש שכל מרכזי כללי – הוא השכל הפועל. יש בכוח האדם באמצעות ריכוז וחשיבה עמוקה להידבק לאותו "שכל פועל" ולשאוב ממנו מידע, ובכך ליצור רעיון יש מאין שאינו כתוצאה ישירה ממחקר ודדוקציה של העולם סביב. נשמע דמיוני? פנטסטי? אולי כן, בימנו רגילים יותר לייחס את השכל הפועל עם תת ההכרה, אך גם זה לא הרבה יותר טוב. הנבואה הרמב"ם מזהה את הפעולה הקוסמית הזו – התחברות עם השכל הפועל - עם פעולה הידועה לנו בשם "נבואה". הכיצד? בימיו של הרמב"ם ועוד לפניו עסקו רבים מגודלי ישראל בניסיון ליישב את המתח שבין ההתגלות כפי שהיא משתקפת בסיפורי התורה ומצוותיה לבין הרציונל האנושי וההיגיון. להבדיל, גם גדולי הנצרות והאסלאם העולם עסקו רבות בשאלה זו והתשובות אשר נתנו היו מגוונות ופרושות על פני יריעה רחבה של חשיבה ופילוסופיה. ניתן אמנם לחלק בכללות בין הוגים אשר העדיפו את מעמדה של ההתגלות ודחקו את ההיגיון לפינה צרה, לבין הוגים אשר ביכרו את ההיגיון האנושי וצמצמו את פרשנות המקרא וההתגלות. אכן, בנקודת המוצא כולם תמימי דעים, הרציונל האנושי וההתגלות הינם ישויות נפרדות העומדות זה מול זה, במידה זו או אחרת. ברם, הרמב"ם חלוק על נקודת המוצא, וסובר כי ההתגלות היא המדרגה העליונה ברציונל האנושי, וסדנא דארעא חד. לדעתו אין ההתגלות יכולה לסתור את הרציונל האנושי שכן הינם ישות אחת, ממקור אחד – בורא העולם – לפיכך אין הם אלא מדרגות בסולם ההיגיון, זה למעלה מזה. ההיגיון המודע הוא שאיבה ממה שמכונה השכל הפועל – מקור השפעת הדעת ליקום-טבע, המזוהה על פי הרמב"ם עם ה"אישים" והם המלאכים הממונים על הנבואה וז"ל : "ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם" בהשגת הדעת יש מעלות זה למעלה מזה, רמת ההשגה תלויה במספר המחיצות ועכירותן, ככל שיש פחות מחיצות וככל שהם שקופים יותר כך השגת האדם במעלה גבוהה יותר. בהסרת המחיצות ובדרך זיכוכם עוסק הרמב"ם בחיבורו שמונה פרקים, ועיקרם תיקון המידות והשגת המעלות השכליות. לפיכך, כאשר האדם סבור כי יש סתירה בין הוראת ההתגלות לבין תפישת שכלו, סימן הוא כי המחיצות עכורות ואין השגתו נכונה. אם אדם אינו מבין את ההיגיון שבמצווות פרי ההתגלות אזי אין ההיגיון שלו בריא. גם המצוות אשר לא ידוע טעמן, יש להם טעם, כי הם פרי ההתגלות, אלא שהטעם אינו ידוע מפאת קוצר המשיג ועומק המושג. גם סוגיית הנס המפורש בכתבי הקודש - פרי ההתגלות, אולם קשה לקבלה על לב האדם, מקבלים הגדרה שונה בגין האיחוד בין ההיגיון לבין ההתגלות, ואין כאן המקום להאריך בזה. מתוך יסוד זה של הרמב"ם הנבואה מוגדרת באופן שונה - שיטתו של הרמב"ם היא כי הנבואה הינה תופעה טבעית ומדרגת הנבואה הוא בהישג ידו של כל אדם, כאשר השגת הנבואה תלוי באדם עצמו ועל כן הוא גם תפקידו של האדם – להגיע למדרגת הנבואה בדרכו להשגת האמת המושגת ויעדו כאמור לעיל - העולם הבא. להבדיל מהרמב"ם רבי יהודה הלוי סובר כי הנבואה היא תופעה נסית ואינה חלק מהטבע והיא מתת ה' לאותם המוכנים לכך, ויתכן מצב בו אנשים אשר קידשו את עצמם באופן זהה - האחד ישיג את הנבואה והשני לא. למעשה מחלוקתם נובעת מהבנתם השונה את מהות הנבואה ויחסי התגלות – רציונל אנושי. ריה"ל כמו ראשונים אחרים סברו כי השכל האנושי וההתגלות האלוקית (כפי שבאה לידי ביטוי בתורה) הנם ישויות נפרדות, לפעמים אף מנוגדות, ולכן טרחו ליישב ביניהם. לפי הרמב"ם כנזכר ההתגלות האלוקית היא מצב טבעי כאשר שכל האדם מגיע לשיא. הנבואה מגיעה דרך השכל הפועל והכוח המדמה. כלומר, לאחר שאדם תיקן את עצמו במעשיו ומידותיו, בשכלו ותבונתו ובכוח המדמה שלו, הוא יזכה להתגלות. ההתגלות הינה ישות אחת עם ההשגה האנושית ולא יכולה להיות מנוגדת לה. לפיכך, גם לא יכולה להיות סתירה בין התורה כפרי ההתגלות לבין ההיגיון. הסיבה שיש דברים בתורה אשר לכאורה נוגדים את ההיגיון הוא כפי שאמרנו מפני שההיגיון אינו בריא, ואינה משיגה את האמת, אם מפני פגם בתבונה או במידות האדם ונטיותיו . שכל, משכיל, מושכל תם ולא נשלם. הרמב"ם דן בהבדל שבין השכל האלוקי לבין שכל האדם, כתוצאה ישירה של האמונה באחדות מוחלטת של הבורא ב"ה ושלילת התארים בהם אנו מכנים אותו. אצל האדם חל שינוי בשכל לפני ואחר ידיעתו כלומר כאשר התחבר המשכיל (האדם) עם המשוכל (הדעה), החיבור יוצר מציאות חדשה באיחוד משכיל-מושכל. לא כן אצל הבורא ב"ה אשר הוא אחד שלם בכל מיני שלמות לא יתכן שינוי או תוספת, הוא במצב סטטי ובלתי מתפעל. לפיכך, האחדות מכריח כי השכל המשכיל והמשוכל אצלו אחד, וכלשונו "הוא היודע, הוא הידוע והוא הדעה עצמה". הרעיון כי בפעולת ההשכלה האנושית מתאחדים המשכיל עם המשוכל למציאות אחת, משמשת את הרמב"ם ועמד בבסיס פרשנותו לעולם הבא, כמפורט לעיל. כאשר האדם ישאב מהשכל הפועל את הכרת ה', אם על ידי לימוד והעמקה בתורה כפרי ההתגלות ואם באמצעות חקר הבריאה, הוא ישיג את עיקרי האמונה וידבק ויתאחד עם המושכל לחיי עולם הגמול העולם הנצחי – לחיי העולם הבא! אני לא בטוח שיצאנו מהמאמר הזה עם השגות נשגבות. המאמר נועד להוות תמריץ לנהל חיים של עיון והעמקה בתורה ובעולם. נודה ולא נבוש, בהגיענו לשורות הסיום האלה נותרנו בורים ועמי ארצות כפי שהיינו בשורות הראשונות, אם כי הבורות שלנו עכשיו היא בורות מעודנת וברורה יותר. אנו לפחות מרגישים כעת כמה אנו לא יודעים על התורה שלנו. מרגישים עכשיו נורא? יופי! עשינו צעד אחד בכיוון העולם הבא!
תוקן על ידי עוצרים ב- 29/09/2013 19:58:15
 |
|
|
