אשכול פרידה: הרב עובדיה ע"ה

מגדולי התורה של המאה שלנו ובכלל היה הרב עובדיה יוסף, שהלך לבית עולמו היום הזה.

מן הראוי היה שנפתח אשכול לזכרו.

מן הראוי לסקור את הביוגרפיה שלו, את שיטת הפסק שלו, להביא דוגמאות. יש מקום לנתח את גישתו להלכה וללמוד מה שאפשר ללמוד.

כיון שאיני מן הבקיאים במשנתו, ואני מכיר רק סיפורים מפה ושם על הרב, אני מסתפק רק באחד שאמנם חביב עלי ביותר.

מעשה באשה שנישאה ואף נפקדה בהריון, וילדה בן. המשפחה ששו ושמחו כי היה זה בן ראשון ולכן יוכלו לבצע את טכס פדיון הבן.

הבעיה היתה שעבורה זה לא היה בן ראשון. אם אני זוכר נכון, היא כבר היתה נשואה (או שלא) וילדה קודם לכן. הבעל ידע מכך, אבל השניים הסתירו זאת משאר המשפחה.

אם לא יהיה טכס פומבי - האמת העגומה תצא לאור.
אם יהיה טכס - מה עושים?

נניח שיאפשרו לעשות פדיון. יבוא כהן, יקבל כסף וכו'. אבל מה עושים עם הברכה?

השאלה, לפי המסופר, הובאה לפני הרב עובדיה. והוא התיר לברך! טעמו: שם השם נמחק על המים להתיר חשודה בסטיה לבעלה. כדי להביא שלום בין איש לאשתו. כאן, שאף זה להביא שלום לעולם, מותר לברך ברכה שאין לה מקום.

וזו דוגמא לא רק לפסק נכון אלא גם לתכונות שרב חייב להיות מצוייד בהן: חכמה, בקיאות, הבנה, רגישות לצורכי הנשאלים וכתפים לקחת אחריות ולהכריע.

מכאן ואילך אני מחכה לאלו שיוסיפו משלהם.

יהי זכרו ברוך. נלמד להמשיך בדרכו להכריע לפי שיקולים מטא הלכתיים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מתוך עמוד הפייסבוק של הרב בני לאו.

המקום: ביתו של הרב ברחוב הקבלן בשכונת הר נוף בירושלים. שעת אחרי הצהרים של שנת תש"ס (2000). הרב קם ממנוחת הצהרים ואני המתנתי בחדר הסמוך לקבל ממנו עוד שעת הדרכה אודות החיבור שכתבתי על משנתו. באותם ימים זכיתי להארת פנים מכל בני הבית. יהודית, כלתו של הרב המופקדת על שלומו ופרטיותו, פתחה את דלתו בפני. הבית היה שקט ורגוע. הרב נכנס מחדרו הפרטי והתיישב בכסאו.
לפתע החלה מהומה. עשרות בני משפחה מאחת מערי הדרום נכנסו לחדרו של הרב. עמדו שם בצפיפות ובהתרגשות עצומה. לא הבנתי על מה המהומה עד שהעוזר של הרב, צבי חקק, הסביר לי את פשרה:
באותו בוקר הרב פסק את דינה של המשפחה. אם המשפחה, אשה כבת שמונים, עלתה לארץ מצרפת כאלמנה של מלחמת העולם השנייה. כאן היא נישאה בשנית ובנתה שבט שלם לתפארת. משפחה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה. משפחה הידועה במידותיה ובחסדיה. לפתע התברר שהעדות על מות הבעל הראשון הייתה מופרכת ו"הרוג הגיע ברגליו". סיפור שנדמה שקיים רק אצל עגנון ב"והיה העקוב למישור" מתרחש כאן בארץ. על פי ההלכה כל בני המשפחה ממזרים. טרגדיה. הרב עובדיה נכנס לעובי הקורה ולאחר עבודה מאומצת של דרישות וחקירות, עדויות והצלבות מידע הוא שחרר אותם מאיסורם. לא כאן המקום לתאר את אופי השחרור ודרך העבודה שלו.
כעת באו בני המשפחה להודות לרב. הם עטפו אותו בדמעות. אף עין לא נשארה יבשה בחדר.
וכאן מתחיל הסיפור שלי:
לאחר צאתם נותרתי עם הרב בשקט בחדר. הוא אחז בידי ואמר בלשונו הרכה: "תרגיש את היד – רטוב, רטוב. ראית את הדמעות שלהם? ראית את דמעת העשוקים?"
ואז, בלי שום הכנה, הרים את קולו ואמר בלשונו את המדרש (ויקרא רבה) אודות הממזרים:
ראיתי את דמעת העשוקים – אלו הממזרים
מי עשקן לאלה? סנהדרין שדנו אותם בדין תורה.
ואין להם מנחם? אני אנחמם!
זה היה רגע נדיר. אחד בחיים. לאחוז בידו של אדם החש במלוא עוצמתו את האחריות לאנשים שדין תורה עלול היה לגזור את חייהם לגיהנם והוא, בכוח האחריות והעוצמה הופך עצמו למגן ועזר.
זה היה האיש וזה זכרו. יהי רצון שנשמתו תמצא מנוחה ותהא צרורה בצרור החיים.

מה היה ההיתר? לא גילה לנו הרב לאו רז זה.

דברי המדרש ראויין לדיון נפרד.

ספרו של הרב בני לאו "ממרן עד מרן" מאוד מומלץ.

הרב עובדיה שלי / שגית דרעי

חברים, אני רוצה לספר לכם על פגישתי האחת והיחידה עם הרב עובדיה יוסף. 
כשהייתי בת 19 משפחתי עברה משבר קשה מאוד מאוד שבעקבותיו אימי דרשה שנעבור דירה.
אלא שבמשפחה שלי "לעבור דירה" היה אירוע לא פשוט בכלל - מיום שהורי נישאו גרנו במושב ליד סבי וסבתי מצד אבי, והוריי היו "בנים ממשיכים" במשק. 
בנוסף, במשפחתנו המרוקאית השורשית, יש לאבי, כבן בכור וכבבת עינו של סבי, את הזכות והחובה להיות "צמוד" להוריו ולטפל בהם במסירות אין קץ (כפי שהוא עושה עד היום) ובכלל זה - לגור לידם. 
בכל מצב רגיל הכף הייתה מוכרעת באופן מיידי לצידו של סבי שיחיה, אבל במקרה הזה המשבר היה כל כך גדול (דיני נפשות כפשוטו), שעמדתה של אימי קיבלה משקל אמיתי. 
וכך, לאחר דיונים ארוכים, הוחלט שבמשבר גדול צריך שופט גדול והדמות שנבחרה, כגדולה מספיק על מנת להכריע, הייתה הרב עובדיה יוסף. נקבעה פגישה ופמליה שלימה נסעה אל הרב עובדיה - סבי שיחיה, אבי, רב חשוב ממשפחת אבוחצירא המעטירה, רב ספרדי חשוב נוסף ו... אני. ולמה אני? כי אימי העדינה והשקטה לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב על כך שהיא תצטרך לעמוד קבל חדר מלא גברים מזוקנים ונשואי פנים ולייצג את עמדתה, אז היא שלחה אותי.

נכנסה הפמליה כולה לחדרו של הרב עובדיה שישב מאחורי מכתבה כבדה ועליה ערימות של ספרים. סבי האהוב, איש נשוא פנים ובעל גינונים של מוכתר, פרש את הסיפור וסיכם ש"עכשיו הכל בסדר, חזרנו לשגרה ואין כל סיבה שיעברו דירה". הרבנים נשואי הפנים תמכו בעמדתו וסיכמו - נשארים במקומם. אבי ישב ושתק ולא העיז לדבר. הדוברים יצרו אווירה של "הכל טוב, עסקים כרגיל". 

עמדתי שם לבדי. ידעתי שעלי לדבר עכשיו או לשתוק לעולם. אמרתי "אבל הרב, זה לא ככה". סיפרתי על הפחד הנורא. על אימי שהתעלפה, על משפחה של 7 נפשות שישנה בחדר אחד מפחד בלילות, על אחי בן ה - 11 שצריך ליווי כשהוא הולך לשירותים כי הוא פוחד ללכת לבד, על החשש לצאת מהבית, על החשש להישאר בבית. דיברתי ובכיתי, דיברתי ובכיתי. הרב עובדיה קרא לי אליו אל מעבר למכתבה. הוא משך הדום ואמר לי לשבת לידו, בצד שלו של המכתבה. כל הגברים המזוקנים ונשואי הפנים היו בצד אחד והרב עובדיה ואני היינו בצד השני. הוא הרגיע אותי ואמר "יהיה בסדר, יהיה בסדר. עכשיו תספרי לי הכל." סיפרתי וסיפרתי. כשסיימתי, הוא הסתובב אליהם ופסק - "עוברים דירה!" אבא שלי אמר: "אבל הרב, מה יהיה עם אבא שלי? נפשו קשורה בנפשי..." והרב עובדיה אמר: "קודם תדאג למשפחה שלך ואחר כך להורים שלך". 

ההכרעה הייתה נחרצת. ואז הרב ממשפחת אבוחצירא קרא ואמר: "הרב! היא לומדת משפטים!" (כלומר אני... ואולי תוכיח אותה על כך כי בנות ישראל כשרות לא לומדות משפטים, ואולי היא לא כל כך תמימה כמו שהיא נראית... ניסיון אדיר להטות את ההחלטה ולהשחיר פנים של ילדה בת 19 בארבע מילים קצרות...)..... 

שתיקה.....

אני עדיין ישבתי לצידו. ואז הרב עובדיה הסתובב אלי ואמר: "שיהיה לך בהצלחה. רק תמיד תזכרי של מי החוקים האמיתיים."

יצאנו מחדרו. יצאתי לא כמו שנכנסתי. יצאתי עם תמיכה אדירה לדרך בה בחרתי. יצאתי עם חיזוק לאורח חיי כאישה דתית שרוצה מקצוע וקריירה. שרוצה שיהיה לה קול בעולם של גברים מזוקנים ונשואי פנים. עם תמיכה מגדול הדור שבעצם אמר לגברים המזוקנים - אל תפקפקו בתום ליבה, ביושרה ובכנות כוונותיה, גם אם היא בוחרת בבחירות שאינן מקובלות עליכם, שאינן על דעתכם, ובלבד שבליבך, שבדרכך זו, על כל פיתוליה וקשייה, תהיי נאמנה לאמת, לתורה, לריבונו של עולם.

ומאז אני אוהבת אותו כל כך. אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו.

.

הבן שלו גם סיפר שהוא ישב ליד אשתו באוטובוס.
שומו שמיים ממש ישב לידה ולא עשה מזה עניין.
פשוט לבכות.