בעין יהודית חרדית: יוחנן דוד סלומון ע"ה

המאמרים השימושיים ביותר שלו עוסקים ברעיון מוסרי פסיכולוגי.

הנה דוגמאות. אני נאלץ לקצר כדי לא להכביד על עצמי בהעתקה.

"תתחדש", "בעין יהודית" ח"א, עמ' 55.

כשעה אחר רדת החשכה חצה אזרח אחד את הגן הציבורי שבשכונה בדרכו הביתה. לפתע שמע קול בכי חנוק מפאתי הגן... הוא אזר אומץ והתקרב. בחשכה הבחין בדמות ילד רובץ על ארבעותיו לי הגדר ובוכה.

ילד למה אתה בוכה?

שיחקנו... אני הייתי סוס קשור לגדר. כשנהיה חושך, הלכו כל הילדים הביתה והשאירו אותי כאן לבד.

האזרח התקרב ... והבחין בחשכה בחבל קשור יפה לגדר שאת קצהו השני אוחז הילד בין שיניו.

פתח את הפה, קרא האזרח כמעט בכעס. החבל יפול ותוכל ללכת הביתה.

אני לא יכול, גבר בכיו של הילד.

מדוע?

כי, כי אז לא אהיה סוס..."

והמסר הפסיכולוגי:

"כבילות עצמית כזו אינה נחלתו הבלעדית של ילד עתיר דמיון בן 8...

בני אדם הולכים ומדביקים לעצמם מרצונם החופשי איזו תוית, ואחר כך ידיהם כבולות.":

המחבר משתמש במסר הזה כדי לתת דוגמא של מי שרוצה לילד שלה חינוך ערכי אבל אינה מוכנה לשלוח אותו לבית ספר דתי כי גם היא אינה כזו.

יש כאן הזמנה להתבוננות עצמית, וגם לפריקת חבילה. האם עלינו לקבל תויות כפי שהן או לפרקן ולבחור מה טוב לנו?

קשה למצוא סיפור מוצלח מזה, לטעמי, אבל ההזמנה לבחינה עצמית ולתיקון נפשי ומוסרי מופיעה בנוסחאות רבות. למשל:

ב"הכתם העוור", (ח"א עמ' 69), הוא מתחיל בעובדה הפיזיולוגית שיש לעין נקודה שממנה אינה יכולה לראות כלום. מכאן: האם זה קיים גם בפסיכולוגיה, ברוחניות? מסתבר שכן. למה אנו עוורים? למה אין אנו מודעים?

אולי לחשבונות מוטעים. כמו זה של גברת אמיתי, המודה לבעלה שהיא נהגה להצביע באסיפות ועד הבית נגד השכנה רק בגלל שהיא הזכירה לה את הגננת הצובטנית מימים עברו.

מה עושים? כאן אין ממש תשובה, רק להיות "דרוך וערני" ולכל הפחות לדעת שיש כאלו.

 יש מאמרים רבים מאד כאלו, הכוללים גם עצות מעשיות. ויהיה מי שיאמר שאלו הטובים והחשובים ביותר שלו.

אבל ניתן למצוא אצלו הרבה יותר.

חלק ממאמריו מציעים התבוננות, ביקורת נועזת לציבור שלנו וקריאה לשינוי פנימי שהציבור שלנו, החרדי, זקוק לו. ומי לא.

המאמר "שמאי" (עין יהודית א, עמ' 136) מציג את אדון כרטא שנלחם למען זהירות במצוות. הוא אוסף את פירורי הלחם מסעודותיו ומפזר לציפורים, למרות שהשכנים מתלוננים שזה גורם למפגע לכלוך על הכביסה. הוא מתעטף בטלית בתנופה ופוגע במי שעומד מאחוריו בבית הכנסת. הוא מנקה את הבית מחמץ ומלכלך את מרפסת השכן מתחתיו. הוא זועק נגד נער בר מצוה שקורא את ההפטרה שלא במבטא המקום. יוחנן דוד מזהיר כי "הפתעת חייו מזומנת לו בעולם האמת. שם הוא עתיד לגלות שרבות ממצוותיו, חבילות חבילות של עבירות כרוכות בעקבותיהן".

ב"עלי עין" (ח"א, עמ'' 89) הוא מספר על העשיר שנזהר כל כך מעין הרע עד שלעולם לא יזמינו, הוא ומשפחתו, את הקרובה האלמנה והעניה, כדי לא לגרום לה ולילדיה את המידה הנוראה של קנאה או אפילו חלישות הדעת. "על לוחות הברית של דת זו כתוב רק דיבר אחד: השמר לך ושמור נפשך מאד מעין הרע. מצוה זו דוחה את כל המצוות כולן". (לטעמי, זו כבר הקצנה. הפחד מעין הרע הוא אכן פסול, אבל יש כאלו שמאמינים בזה ובמובנים אחרים הם יהודים יראים ושלמים – וזו הבעיה).

ב"מילטשת היהלומים" (כרך א' עמ' 121) הוא מציע לאדם לראות את עצמו כיהלום גולמי הטעון ליטוש. הילד רואה את עצמו כמרכז העולם. כשהוא גדל, האם הוא משתנה לטובה או רק מסתיר את מידותיו הקדומות תחת מלל אידיאולוגי? אין די להיות אדם הפועל באופן טבעי. צריך חינוך עצמי לפי התורה, ולשם כך צריך, כמובן, לימוד בישיבה, כפי שעושה גיבור הסיפור. יש כאן אם כן שילוב של אבחנה פסיכולוגית נכונה עם ההמלצה, שגם היא נכונה (לפחות ברמת האידיאל, ואין רצוני לדון כאן בדמותה של הישיבה בפועל אלא בדמותה האידיאלית כפי שי.ד.ס מתאר וחפץ בה).

כפי שצויין, נראה שהמניע הראשון לכתיבתו היה החזרה בתשובה. לשם כך הוא עסק בהקנית האידיאולוגיה החרדית.

בדוגמא מופתית אעסוק כאן.

ב"לממשלת היום" (ח"א עמ' 43), מציג יוחנן דוד את התזה החרדית שהיא אולי המרכזית ביותר בציבור שלנו. הציות לרבנים והאמונה בגדולי הדור.

אפשר לא להסכים. אבל דומה שכאשר נכתבו הדברים, לפני עשרות שנים, היה קל יותר להאמין בהם. האם זה בגלל שהרבנים היו גדולים יותר, או שהיתה עליהם פחות השפעה מהסביבה, לא היתה להם "חצר", או שלא היה עליהם פירסום כמו היום?

אני מסכם את הסיפור היפה.

בחדר ההמתנה נשארו שנים, חבוש כפה המעיין בספר - וגלוי ראש הקורא בעיתון.

(הערת אגב על הסגנון: יתכן שיוחנן דוד הוא שהמציא את המונח הזה, "גלוי ראש", כאנטיתזה לחובש כיפה)

גלוי הראש פורץ בצחוק ומראה לשכנו קריקטורה המציגה רבנים ומתחת לכל דמות תפקיד של שר. הכותרת: "הממשלה החרדית".

הדברים נכתבו הרבה לפני שהחרדים הצטרפו בכלל לקואליציה ובוודאי שלא התמנו לשרים.

כאן מתחילה שיחה רצינית. מדוע שרב לא יתאים להיות שר? ובכלל, מה דרוש כדי להיות שר?

השאלה הזו, יש להוסיף, היא שאלה עתיקת יומין. מי המנהיג הראוי? איך בוחרים אותו? אפלטון, מראשוני הפילוסופים והגדול שבכולם, כתב כי הפילוסוף, כלומר החכם, הוא הראוי.

יוחנן דוד מציג עמדה דומה.

ראשית, הוא פוסל את הפוליטיקאים בגלל שהם זכו לקידום בשל יכולות מניפולציה ולא בגלל כישורי הנהגה.

מה שדרוש למנהיג הוא "להתעלם מהאינטרסים הכיתתיים הצרים של הציבור שלהם. שכל שר בממשלה יהיה בעל כושר ניתוח מעולה של בעיות, ובעל כושר לחשוף כל נימוק אפשרי בעד ונגד, ויכולת לשקול את השיקול הסופי, ולהכריע בדבר מתוך מאמץ שכלי עליון להשגת הפתרון הטוב ביותר לאומה".

וראה זה פלא. מי מתאים?

"הבה נראה במה עוסק תלמיד חכם הלומד תורה לשמה.

קודם כל מבחינה מוסרית הוא אדם המסוגל להתעלות מעל רצונותיו האנוכיים ולפעול לפי מערכת הערכים של התורה, שאינה זהה כלל עם יצרי האדם לכבוש, שלטון, ממון וכדומה.

בתירגול הזה הוא עוסק משחר ילדותו... כל שומר תורה מתורגל להתגבר על יצריו כאשר זה נוגד את ההלכה, אבל לרמה גבוהה ביותר בתחום זה מגיע תלמיד חכם אמיתי".

ומי שהוא פוסק הלכה –

"לפני שהוא פוסק הלכה הוא מנתח את הבעיה מכל צדדיה, ושוקל יפה את דמיונה ואת שונותה ממקרים אחרים המופיעים בהלכה, ומביא לידי ביטוי יכולת עליונה של כושר שכלי".

ועכשו טענה היסטורית:

"לאורך ההיסטוריה הארוכה של קהילות ישראל בגולה, לא נוהלו עניני עמנו ע"י ממשלה יהודית, וגם לא ע"י שומרי העיר הפרשים בעלי האלות... כל אדם משכיל יודע שההחלטות בנושאים אלה היו בידי הרבנים גדולי התורה. אספת פרנסים ומנהיגי הקהילה היתה תמיד בראשותו של הרב".

{הערה היסטורית: כמדומה שהטענה שרבנים עמדו תמיד בראש הקהילות והחליטו החלטות, או אפילו היתה להם זכות וטו, טענה זו אינה מדוייקת].

ואז, גלוי הראש משתכנע.

"גם רבנים יכולים להיות שרים בממשלה".

וחובש הכיפה מתקן:

"מבחינה אובייקטיבית, הרבנים הגאונים שליט"א, שעליהם התלוצץ בעל הקריקטורה, הם היחידים שרכשו במשך עשרות שנים ובעמל רב את ההכשרה היחידה הדרושה כדי להחליט החלטות קשות וגורליות. יש רק בעיה אחת: איך משכנעים רב גדול כזה לסגור את הגמרא ולעזוב את בית המדרש כדי לעסוק בתפקיד אשר המעמד, הכבוד והשלטון שהוא מעניק אינם מהוים עבורו כל פיתוי".

נפלא!

וגם מדוייק.

חלקית.

יש במאמר דמות אידיאלית, כפי שהרב התלמיד חכם אמור להיות.

וכן, יש רבנים כאלו גם היום.

אבל יש גם אחרים. ודומה שמספרם של האחרים גדל. ואולי זה רק מחלוקת ושמועות סביבם שגורמים חוסר אמון בהם?

אני בטוח שרבים מקוראי דברים אלו יזהו בין הרבנים שהכירו אישית כאלו העומדים בתנאים אלו או מתקרבים אליהם.

אבל בעוונותינו, לא כל מי שמוצג כ"רבנים הגדולים שליט"א" אכן נקי כפי שכותב יוחנן דוד. זו אידיאליזציה.

כאן אני תופס את עצמי. מתוך מה שמתחתי ביקורת על מאמר זה, אפשר שנחלשת הקביעה לגבי טבעו הראוי של תלמיד חכם. היותו חכם ונקי.

לכן אני מעתיק ממאמר אחר שלו ("שאלת חכם", ח"א עמ' 142, בסופו).

השותף ההכרחי לשואל שאלת חכם הוא הרב המשמש שליח ונושא דבר ה' לעם. אין הוא יכול להיות כזה אלא אם כן הוא ירא אלוקים, איש אמת ושונא בצע. רק תלמיד חכם גדול בתורה, אשר לא נראה בו דבר של דופי, יכול לשמש כתובת לדורשי דעת תורה, כנאמר "תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבא-ות הוא (מלאכי ב).

מי שכבוד, כסף ושאר תאוות מדריכות אותו אינו ראוי לתואר רב ובודאי שאינו מסוגל להורות תורת אמת לשואליו. חז"ל קבעו כי תלמיד חכם שאין בו דעת והוא בעל גאווה, נבלה טובה הימנו".

כאן אני מבקש להעמיד על שתי מילים שמופיעות ברשימת הדרישות. לא רק העדרן של מידות רעות, אלא צורך בדעת. מה כלול בדעת זו הוא דבר שיש לבאר, אבל באשכולות אחרים שלי ניסיתי להציג תשובות תורניות שנכתבו ברוב ידע אבל במיעוט דעת (לדעתי שלי).

אז אם באמת ראוי לנו לחפש אחרי הרב הראוי לשמו, הרב האידיאלי, מה נעשה אם לא פגשנו בו? (חלקנו ודאי פגשנו רב כזה וזה עזר לנו לבנות את עצמנו ואת עולמנו הרוחני. אבל מי שלא?).

הנה תשובה פשוטה ונכונה. יוחנן דוד מסיים שם:

"אם מישהו לא זכה למצוא בסמוך לו רב כזה, פתוחה לפניו הדרך לחפש לו רב כזה קצת רחוק יותר".

האידיאל הוא אמת ויציב. צריך רק לחפש אחרי מי שמתקרב להגשמתו באמת.

והוא עצמו, יוחנן דוד סלומון, גם אם לא התעטר בתואר רב וגם אם לא היה סמוך לפסוק הלכה, בדברים אלו שכתב - בוודאי היה ראוי ללמוד ממנו.

ת.נ.צ.ב.ה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");