בעולמה של תורה, יש, כידוע, לאורך כל ההיסטוריה וכמובן גם היום, ויכוח גדול על גבולות ההלכה וגזרתה.
בנוסף, הדיון גולש למחוזות נוספים הנושקים להלכה, ועל היחס חיים ולמאורעותיהם בכלל.
מספר התיאוריות והשלכותיהן, כמעט כמספר ההוגים העוסקים בשאלות.
לכאורה, עיקר חסר מן הספר.
הדיון, כמו כל דיון, אמור להתבסס על הנחות מוקדמות. הוא אינו יכול להתנהל בעולם בפני עצמו.
אפשר לחפש זהב מתחת לבלטות , כלשונו הזהב של שנרב, ואפשר לרקוד על הבלטות, אך איך אפשר לדון בלי להניח הנחה מוקדמת בדבר המצווה (צדי פתוחה) כוונותיו ומטרותיו.
גם אם נניח שלא דרשינן טעמא דקרא, על כל מצווה בפרטות, איך אפשר בכלל לנקוט עמדה מקלה/מחמירה, שמרנית/ ליברלית ועוד, מבלי להניח הנחה תיאולוגית כוללת, ממנה מסתעפים הפרטים.
אפשר כמובן להאריך בפרטים ודוגמאות, אך העיקרון ברור.
כל דיון על הפרטים, ללא הנחה מוקדמת סדורה ושיטתית, לעולם יהא עקר. שרירותי. שיח חרשים.
