בטקס חליצה - מותר לשקר?

האם התירו חכמים את האיסור מן התורה לשקר, לטובת מצוות חליצה?

כשמגיע הרגע בו צריך היבם לדקלם: "לא חפצתי לקחתה".


נניח שהיבם מאוהב ביבמתו, והיא מחזירה לו אהבה.

הוא צולל פנימה למעמקי נפשו ואינו מסוגל לומר זאת. הוא היה קם וצועק: "חפצתי, ואפילו חפצתי מאוד לקחתה! וגם היא חפצה בי! ואתם כופים אותי לשקר!"








{{{     ואולי מתנין בי"ד לעקור דבר מן התורה בקום ועשה לדורות(!!!) כמו הראשונים שחלקו על הר"ן (בסוגיא של האומרת טמאה אני לך נדרים צ:)   }}}}}

בעיני אין בעיה בכך שיאמר "לא חפצתי" - הוא באמת לא חפץ.
הבעיה שהיא אומרת "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - "ככה יעשה" דהיינו: יבוזה לעיני העם בחליצת מנעלו וברקיקה בפניו. האם "ככה יעשה" לאיש התמים ששומר על המנהג הכשר הנהוג מאז ימי חז"ל? 
לולא ההלכה המקובלת - אם נצמד לרוח הדברים במצוות הייבום והחליצה - היה ראוי לעשות מעין טקס "מיאון",  שבו יפטר היבם מהייבום ותפטר האשה מזיקתה ותפטר ותלך לדרכה.

יש לחקור ,דלכאורה היה אפשר גם ללא חליצה ,הרי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ,
סיבת אבא שאול בודאי אינו כפשוטו ליודעי ח"ן ,פרטים למעוניינים באישי....

הערה קצרה: ברגע שאמרת שכהן גדול חולץ ולא מייבם הראית שאין משמעות לאמירה לא חפצתי לקחתה, שהרי כאן מדובר ביבמה שאסורה עליו. יש הרבה מה להאריך בזה, אבל אפיו של טקס החליצה עבר מ"מסדר בזיון" ליבם שלא רוצה לחלותץ, כפי שעולה בבירור מן התורה, לצורת הגט של הזקוקה כפי שהוא מוצג במסכת יבמות.

יש כאן כמה נידונים, ואני חוזר על דברים שנאמרו לפני אבל מוסיף משלי.

א. האם זה שקר לומר "לא חפצתי"?

יש שימושים שונים למילה "רצון". יש רצון פנימי, כפי שאנו מכנים אותו. האהבה והחשק לאשה נכללים בין הרצונות האלו והם כמובן שימשו נושא לסיפורים רבים, מיוון ועד הוליווד, ויש קצת כאלו גם בתנ"ך (אמנון ותמר) ובגמרא, אם כי דומה שאצלנו הם לא מובאים לשבח (מלבד אולי בשיר השירים).

אבל זה לא סוג הרצון היחיד.

אם כופים עלי לעשות דבר מה, ואני מבין שזה חשוב, ועשיתי מה שנכפיתי לעשות, האם זה לא היה רצון שלי?

יעויין בסוגיה של "תליוהו ויהיב" ו"תליוהו וזבין". כלומר מי שאנסוהו לתת מתנה או למכור. לפחות במקרה השני, שאדם מקבל תמורה לנתינתו על מה שחביב עליו ואינו רוצה לתתו באמת, בכל זאת הקנין חל. זה נקרא "רצון" במידה מספקת לקנין.

אפשר לומר שגם שם ניתן לשאול את השאלה הזו. אבל אפשר גם לומר שיש כאן רמות של רצון, ומקורות שונים שבהם מתעורר הרצון. אבל כולם עדיין "רצון" הם ולכן היבם, שמציית לבית הדין ומעדיף את החליצה, עדיין יכול להשתמש במילים "לא חפצתי" כלומר לא רציתי, במובן של "לא רציתי לעשות מה שחכמים רצו שלא אעשה".

ב. האם אין בזיון בחליצה ובמיוחד למי שנאלץ לעשותה נגד רצונו לייבם?

כפי שכתב נדב, החליצה החלה בתור עונש של בזיון לחולץ (כלומר הנחלץ) אבל מאז היא התפתחה. יש אצל הרב הירש נסיון יפה להתחמק מן המסקנה הזו.

אני מנסה להעתיק.

שתי הערות קטנות להעתקה הארוכה.

ראשית, די לקרוא את הקטע המודגש. אבל אם הוא לא ברור, העתקתי גם את ההקשר.

שנית, תודה לפרוייקט השו"ת. מה הייתי עושה בלעדיהם. כמה תורה הם מפיצים בישראל.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

פתיאמי, התכוונתי שלא מועילה האמירה. לגבי החליצה יש לדון, אבל דומני שכן. סו"ס הוא עשה זאת, ובוודאי שזה לא נחשב כאונס (ואולי גם באונס הוי כנתקע ביבימתו?...).

חסדא, למה זה שוא"ת? הרי מתירים אותה להינשא בלי חליצה, והנישואין הם קו"ע. ועוד כתב הט"ז שבמקום שהתורה כתבה להדיא חכמים לא יכולים לאסור, ונראה שקו"ח שהם לא יכולים להתיר.

מיכי ,
אכן אף אחד לא עלה על זה מלבדך ,ויפה לך ,ברוך שכונת,