מנהגים אשכנזים בספר הזוהר

.

בעיה בסיסית בהוכחות מסוג זה:

כאשר אתה כותב על מנהג שמקורו במשהו אחר, אתה אף פעם לא יודע אם כך הוא, או שמא שניהם בכלל יונקים ממקור שלישי.
רבים ממנהגי אשכנז מקורם במנהג ארץ ישראל הקדום, שמשם מקור הגולה הזו. רבות מהמחלוקות בין הפסיקה האשכנזית לספרדית ולתימנית, מקורן במחלוקות שהיו בין ארץ ישראל לבבל עוד בתקופה קדומה מאד.

מי שאין לו מכונת זמן, יפה לו הזהירות לפני שהוא נועץ מסמרות.

דרום-חוקר

<הלכה זו לא נפסקה בשו"ע וברמ"א, כי בזמנם כבר לא נהגו כך>

 הלכה זו לא נפסקה בשו"ע וברמ"א, מפני שלדברי המשנה (יומא פרק א משנה א) רק כהן גדול חייב להיות נשוי:

"... רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו שנאמר (ויקרא פרק טז פסוק ו) וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו אמרו לו אם כן אין לדבר סוף".

ראה שו"ת הרדב"ז חלק ד סימן קכח (אלף קצח):
 
"שאלה על מה שנמצא כתוב בשם ר"י בר יהודה דכהן פנוי לא ישא את כפיו משום דשרוי בלא שמחה ומי שאינו שרוי בשמחה אין ראוי לברך כענין יצחק אבינו ועכשיו נוהגים לברך כל הכהנים הפנויים: תשובה יפה הם עושים דלא סגי האי טעמא לבטל מצות עשה שהכהנים חייבים בה. וכן הרב הנזכר לא אמר אלא מנהג ואפשר כי בארצו לא היו נוהגים לברך ברכת כהנים כל השנה כולה אלא לפרקים. וכיון שהיו מבטלין אותה בלי סבה כל שכן היכא דאיכא טעמא אבל לדידן שמברכין אותה כל השנה כולה אין מבטלין אותה כלל מהאי טעמא דלא עדיף האי טעמא מהנך דמעכבי נשיאות כפים ואמרינן עלה ואם היה רגיל בעירו כיון דדש דש. הכא נמי כיון שהוא רגיל לברך בלא אשה אינו עצב עתה יותר משאר הזמן וכל שכן כי רואה אני בזמן הזה כי הנשוי שרוי בלא שמחה מפני טרדת המזונות וצרכי הבית. ואם כן רואה אני בזה שיברכו כולם ואפילו אין שם אלא אותו פנוי יברך ולא יבטל ממנו מצוה וכן נהגו במקומנו ומזה הטעם בעצמו נהגו לברך אפילו מי שהמיר וחזר בתשובה. ומי שהרג את הנפש במקרה ואינו מועד ומפורסם בכך שאין אומרים מפני שחטא ישב ויתבטל ממצות עשה. ...  ודוק ותשכח והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' זמרא"/

ראה גם שו"ת הרדב"ז חלק א סימן א: "אשר שאלת כהן אבל אם עולה לדוכן כיון שהוא שרוי בלא ברכה ...".

ייתכן שכשרותו של כהן שאינו נשוי לשאת את כפיו, הוא אחד החילוקים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל, בסימן נ' שבספר "החילוקים בין בני מזרח ומערב" (חיבור מתקופת הגאונים, (ירושלים תרח"צ) מהדורת מרדכי מרגליות עמ' 174) נאמר: "א"מ /אנשי מזרח/ אין כהן מברך את ישראל עד שישא אשה, ובני א"י מברך עד שלא ישא אשה", פרופ' מרדכי מרגליות בהסברו לסימן זה, כותב: "בכל הספרות התלמודית ושל תקופת הגאונים אין למצוא מקור למנהג זה של בני בבל מלבד מאמרים של אגדה שהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה הנמצאים גם בבבלי וגם במקורות ארץ ישראליים,לפי המשנה (מגילה פרק ד משנה ב) קטן לא ישא את כפיו, וגם במקורות ארץ ישראליים נקבע סימן זה של מילוי הזקן או עד שיהיה בן עשרים, גם בדברי גאוני בבל לא מצאנו מקור למנהג בבלי זה, אדרבא, גאון בבלי פוסק (תשובות גאונים קדמונים (תק"ג) סימן ו: "... וכהן פנוי חשוד בדברים רעים, ופרוש בדברים אפילו נשאוי, אסור לישא את כפיו ולעמ' בספר תורה, שברכתו קללה נחשבת על שונאיהן ישראל, ועוון תלוי על גדולי הדור) וכהן פנוי אם אין עליו שם רע ישא את כפיו, וחייב הוא לישא את כפיו". ונראה למצוא את סיבת החילוק הזה בהבדל בגיל הנישואין שהיה בין בני בבל ובני א"י, כפי שהוכיח שי"ר (שלמה יהודה לייב רפאפורט) "ערך מלין", כרך א (פראג תריב) ערך ארץ ישראל, סימנים כב-כד, עמ' 226-227) נשאו בני ארץ ישראל אשה בגיל יותר גבוה מאשר בני בבל, שבא"י היו רגילים לשאת אשה בני שלושים ומעלה, ובבבל נשאו אשה בגיל צעיר מאוד, מתוך זה יצא שרובם של אלה שנתמלא זקנם והיו כשרים לעלות לדוכן היו בבבל נשואים, באופן שרק נשואין היו עולים לדוכן, לעומת זאת בא"י, שגיל הנישואים היה ברגיל אחרי שהגיעו לעשרים שנה היה רגיל לעלות לדוכן לפני הנישואין, המחבר קובע איפוא חילוק זה עפ"י מה שראה במציאות ולא עפ"י מקורות ספרותיים".

דרום חוקר

ראוי לציין שבפסקה ב',  ההלכה המובאת בשיבולי הלקט היא בשם רבי יצחק בר יהודה. וגם הזוהר מביא הלכה זו בשם ר' יצחק.

אין לי שום התיימרות להכריע בנושא שלא חקרתי לעומק, אבל אלו דברים מעניינים

אם טענתי נכונה שהמחבר השתמש בשם בעל ההלכה, והמירו לשם התנא, מדוע לא עשה כן בשאר ההלכות, 
ושמא פחד שע"י כך  יתגלה קלונו.

תוקן על ידי גברארבה ב- 15/07/2014 08:51:04

דרום חוקר

איקון ירוק

כמדומה שגם אני הבאתי מספרו החשוב מאד של תא שמע באשכול "קדמות הזוהר", אבל הוא כל כך ענק עד שטוב לפתוח אשכול חדש כפי שעשית.

כפי שציין מואדיב, המתודולוגיה של הראיות הנגדיות לקדמות הזוהר, כלומר איחור חיבורו, לוקה בחסר. יש לנו שאלה עקרונית: האם הופעה ראשונה בטקסט המוכרת לנו מעידה שזו גם ההופעה הראשונה של המנהג בהיסטוריה היהודית?

יתכן שניתן לחזק את הראיות אם מביאים מנהגים סותרים או התיחסות הלכתית סותרת מימים קדומים יותר. כפי שנישטאיך הוכיח מן הגמרא שכהן אינו חייב להיות נשוי (יש שהצריכו "נתמלא זקנו" אבל "התחתן" לא אמרו).

***
נוסף לכל אלו יש לשאול שאלה מתבקשת: עדיין לא ידוע לנו מי באמת חיבר את הזוהר, אך נתון לנו שמשה די ליאון היה זה שהפיץ אותו.

אולם לפי דברי תא שמע, שגם אני מקבלם, מדובר במחבר שהכיר והעריך את מנהגי האשכנזים. האם זה תואם את דמותו של די ליאון? האם זה מתאים לאדם אחר?

ליבס, עד כמה שאני זוכר, העלה את האפשרות שהזוהר התחבר בידי קבוצה. קבוצה זו יכלה להכיל את ר' דוד ממשפחת יהודה החסיד (שכחתי את השם המדוייק), שיש לו קטעים עבריים הנראים כתירגום מהזוהר - או שהזוהר הוא תירגום שלהם.

לאחרונה יצא כרך נוסף, י, במחקר המופלא של יוסף דן, שהגיע כעת לתקופה של הזוהר. הספר עוסק בכתבי מקובלים בספרד, די ליאון וג'יקטילה, והכרכים הבאים יעסקו בזוהר. יתכן שבספר, שטרם סיימתי לקראו, הוא מתייחס גם לנקודות אלו. אם מישהו מצא, הוא מוזמן לציין זאת.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

<אולם מקור דבריו של ספר הזוהר, הוא מנהג אשכנז קדמון, וזה לשון ספר שבולי הלקט ענין תפילה סימן כג.>

השבלי הלקט, הביא את דברי ר"י ב"ר רבי יהודה גם במקור נוסף, (הלכות שמחות סימן מג )  שבו כתב:

 "ומה שנהגו שלא לקרות האבל בספר תורה בבית הכנסת כל שלשים יום לא ידעתי למה נהגו כן, שהרי אינו אסור בדברי תורה אלא כל שבעה, ומורי ר' יהודה אחי שני ז"ל ראיתי שלא היה נמנע, וכדי שלא לשנות את המנהג יש לומר שלא על חנם נהגו, ודומה לזה מצאתי שהשיב רבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל:  וששאלתם למה נהגו כהנים שאירע להם דבר בקרובים, ושינו את מקומם, שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבין במקומם, על דבר זה לא מצא רבינו סמך בהדיא, ואמר לא על חנם נהגו כן, שהרי כל כהן שאינו מברך עובר בשלשה עשה וזה יושב ובטל ועבר, ואמר כמדומה לי, שעל דבר זה נהגו שכל מי שעמד לברך, ראוי לו שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב, שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר לעשו, הביאה לי ציד, ולאחר שיאכל וישתה, ותהא נפשו שמחה עליו אמר לברכו. לכן זה דואג על מתו ויושב שלא במקומו, אינו מברך בשמחה, והטעם הזה יש לומר כמו כן על הפנוי שאינו עולה על הדוכן, שכל השרוי בלא אשה להחזיק שכן מצינו בתלמוד ירושלמי שהמנהג עוקר ההלכה, וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו דאמרינן בבא קמא פרק הגוזל. שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמדו עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכו' ובלבד שלא ישנו [מן] המנהג אלמא מנהג עוקר ההלכה עד כאן תשובתו. הכא נמי התורה משמחת את הלב, והאבל אינו שרוי בשמחה לפיכך נמנעו מלקרותו, ומכל מקום מי שאינו רוצה להחמיר על עצמו כדי שלא להתבטל מקריאת התורה אין עליו עונש בכך...".

האם ר"י ב"ר יהודה זה, הוא ר" ב"ר יהודה ממגנצא (מתלמידי ר"ג מאור הגולה) שהיה מרבותיו של רש"י, ראה רש"י ראש השנה דף כח עמוד א: "... וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי",  יומא דף טז עמ' ב בד"ה רובא של מזבח: "פירש לי מורי צדק רבינו יצחק בר יהודה ז"ל...", ורש"י גיטין דף נט עמ' ב: "כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה".

<הוא ליקט פסקים ומנהגים של חכמי צרפת וגרמניה בכל תחומי ההלכה>

תוכל למצוא את המנהג ואת דברי ר"י ב"ר יהודה בתשובת המהר"ם מרוטנבורג (שהיה בן דורו של השבלי הלקט) חלק ד (דפוס פראג) סימן שמה,  ובדברי תלמידיו של המהר"ם.

יש לציין שרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא שנולד ברומא, למד בצעירותו בוירצבורג שבגרמניה,  אצל תלמידי הר"שמשאנץ בעל התוספות

<אולם מקור דבריו של ספר הזוהר, הוא מנהג אשכנז קדמון, וזה לשון ספר שבולי הלקט ענין תפילה סימן כג.>

השבלי הלקט, הביא את דברי ר"י ב"ר רבי יהודה גם במקור נוסף, (הלכות שמחות סימן מג )  שבו כתב:

 "ומה שנהגו שלא לקרות האבל בספר תורה בבית הכנסת כל שלשים יום לא ידעתי למה נהגו כן, שהרי אינו אסור בדברי תורה אלא כל שבעה, ומורי ר' יהודה אחי שני ז"ל ראיתי שלא היה נמנע, וכדי שלא לשנות את המנהג יש לומר שלא על חנם נהגו, ודומה לזה מצאתי שהשיב רבינו יצחק ב"ר יהודה ז"ל:  וששאלתם למה נהגו כהנים שאירע להם דבר בקרובים, ושינו את מקומם, שלא לשאת כפיהם כל זמן שאין יושבין במקומם, על דבר זה לא מצא רבינו סמך בהדיא, ואמר לא על חנם נהגו כן, שהרי כל כהן שאינו מברך עובר בשלשה עשה וזה יושב ובטל ועבר, ואמר כמדומה לי, שעל דבר זה נהגו שכל מי שעמד לברך, ראוי לו שיהא שרוי בשמחה ובטוב לבב, שכן מצינו ביצחק אבינו שאמר לעשו, הביאה לי ציד, ולאחר שיאכל וישתה, ותהא נפשו שמחה עליו אמר לברכו. לכן זה דואג על מתו ויושב שלא במקומו, אינו מברך בשמחה, והטעם הזה יש לומר כמו כן על הפנוי שאינו עולה על הדוכן, שכל השרוי בלא אשה להחזיק שכן מצינו בתלמוד ירושלמי שהמנהג עוקר ההלכה, וכמו כן מצינו בתלמוד בבלי שלנו דאמרינן בבא קמא פרק הגוזל. שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמדו עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכו' ובלבד שלא ישנו [מן] המנהג אלמא מנהג עוקר ההלכה עד כאן תשובתו. הכא נמי התורה משמחת את הלב, והאבל אינו שרוי בשמחה לפיכך נמנעו מלקרותו, ומכל מקום מי שאינו רוצה להחמיר על עצמו כדי שלא להתבטל מקריאת התורה אין עליו עונש בכך...".

האם ר"י ב"ר יהודה זה, הוא ר" ב"ר יהודה ממגנצא (מתלמידי ר"ג מאור הגולה) שהיה מרבותיו של רש"י, ראה רש"י ראש השנה דף כח עמוד א: "... וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי",  יומא דף טז עמ' ב בד"ה רובא של מזבח: "פירש לי מורי צדק רבינו יצחק בר יהודה ז"ל...", ורש"י גיטין דף נט עמ' ב: "כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה".

<הוא ליקט פסקים ומנהגים של חכמי צרפת וגרמניה בכל תחומי ההלכה>

תוכל למצוא את המנהג ואת דברי ר"י ב"ר יהודה בתשובת המהר"ם מרוטנבורג (שהיה בן דורו של השבלי הלקט) חלק ד (דפוס פראג) סימן שמה,  ובדברי תלמידיו של המהר"ם.

יש לציין שרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא שנולד ברומא, למד בצעירותו בוירצבורג שבגרמניה,  אצל תלמידי הר"ש משאנץ בעל התוספות.

__________________

מיימוני

נוסף לכל אלו יש לשאול שאלה מתבקשת: עדיין לא ידוע לנו מי באמת חיבר את הזוהר, אך נתון לנו שמשה די ליאון היה זה שהפיץ אותו.

כבר דנו בשאלה זו באשכול ישן:

http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2284336&forum_id=1364