הלכה לפי מנהג נשים יקרות

חלמיש

אני מרשה לעצמי להציע הסבר כללי ממה שאני מכיר בהתפתחותם של מנהגים.

יש בני אדם שאינם מסתפקים בהלכה הפורמלית אלא מוסיפים משלהם. לפי רוח הדברים.

הבעיה עלולה להיות שהפרזה במימוש רוח הדברים באה על חשבון דברים אחרים.

בדוגמא שלך, יתכן שאותן נשים הרבו בעשית זכר לחורבן ובביטויי צער. אלו שהעתיקו את מעשיהן כבר הפכו את הדבר ל"מנהג", ומהמלצה גרידא (=רק) זה הפך לחיוב. וגם התהליך האחרון, שבו מנהג=חוב גמור (אולי נדר לפי חלק מהשיטות) והמלצה היא דבר שחייבים בו, זה תהליך שיש לברר את הופעתו והתפתחותו.

לפי זה, כבר לא משנה איך נהגו הגברים באותם דורות. מנהג היקרים והיקרות מופיע, נכתב, הופך להמלצה, מכאן למנהג, מכאן לחוב גמור.

מכאן ל"יתד נאמן" בו מופיע בשם הרב אלישיב שיש להימנע בימים אלו אפילו מתפוחי אדמה שהתבשלו עם עוף וספגו מטעמו. אבל עדיין מותר לבשל בסיר בשרי נקי בתשעת הימים...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני, ואתה אוכל בשר? (ותפו"א שהתבשלו עם בשר? :) )

מקור מנהגים אלו מהמהרי"ל קו

הרב מימוני נראים דבריך ככלל רוב מנהגי האבלות של בין המצרים ותשעה באב מקורם במנהג ואין להם זכר בחז"ל ולולא דמיסטפינא להציע שבמנהג הקינות יחדשו להגיד לפחות חלק בלשון הקודש המדובר והמובן

חלמיש

נוסח? וכי מי קבע את הקינות? לא חז"ל. אלא המשוררים היהודים הנפלאים, שחיברו קינות מרגשות ומעוררות את הלב.
מלבד זאת, גם דברים שחז"ל קבוע בארמית, לא עשו זאת אלא מפני שזו הייתה הלשון המדוברת והם רצו שהעם יבין, ומכאן שבימינו רצוי לומר בעברית, שהיא גם לשון הקודש וגם הלשון המדוברת תל"י.

נישט בתוך עמי אני יושב ולרובה דרובה הקינות לא אומרות דבר ורק מזדרזים לסיימם - והרי זה מחטיא את המטרה