| נשלח ב-3/8/2014 11:49 |
 |
| |
האבכה?
בס"ד ההמשך נכתב בצורה מוקצנת במכוון – מצפה לתשובות עניניות. פסח עבר והנה מתחילות עונות האבל. בעצם אנחנו לא בדיוק מבינים מדוע ולמה, ולכן מתרבים המאמרים שמנסים לשכנע אותנו מדוע עלינו להרגיש תחושת אבל בימים אלו, ואם אנחנו לא מרגישים, סימן שאנחנו פגומים. אם אנחנו פגומים מוטל עלינו שנתאבל על פגמינו או לפחות שנתנהג באבלות ואולי אולי אחרי המעשים יימשכו הלבבות. בגמרא במסכת יבמות מסופר שתלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. בגמרא לא מוזכרים כלל מנהגי אבלות בתקופה זו. אין כאן המקום להכנס להשתלשלות מנהגי האבלות והתפתחותם, אולם ניתן לראות את התוספות מדור לדור. למען ההגינות צריך לציין שעם החמרת מנהגי האבלות, היתה גם נטיה לקצר את משכם. וכאן השייגעץ שואל, האם זה סביר להתאבל אלפים שנה על אנשים שמתו, תהי גדולתם כאשר תהיה ותהיה הסבה למיתתם אשר תהיה? הרי על מת רגיל, שלפי הגדרת הגמרא ביבמות מג ע"ב, זו אבלות חדשה, אסור להתאבל יותר משלושים יום, ואבלות אב ואם נמשכת לכל היותר שנים עשר חודש, וכאן מצפים מכלל ישראל שימשיך להתאבל אחרי אלפים שנה מעל לחודש. והנה באים לנו כל המסבירנים, ומסבירים לנו שהחטא שבגללו מתו תלמידי ר' עקיבא, טרם תוקן, ואנחנו מתאבלים כדי שנזכור לתקן אותו. האם אנחנו אכן מתקנים את זה? ואם נניח שנתקן אותו נוכל לצאת במחול? הרי ברור שימצאו לנו ק"ן טעמים אחרים כדי להמשיך להתאבל. ובזמננו זכינו גם לדיונים רבים האם מותר להאזין למוזיקה בימים אלו. הגענו בשעה טובה לחג השבועות, וניתן לנוח קצת מהאבל עד שבעה עשר בתמוז. אמנם באמצע היה לנו את כ' סיוון, אך בניגוד להגיון המתאבל הרגיל, הוא כמעט נעלם מלוח השנה שלנו, ואכן קיימת התהיה מדוע לא התחלנו את שלושת השבועות מט' תמוז (תענית כח ע"ב). הגענו לשלושת השבועות, ושוב אין צורך להאריך בהתפשטות המנהגים והתארכות התקופות לעומת הנאמר בגמרא. מעניין רק שאף אחד אינו ממעט במשא ובמתן. ושוב, על מה בדיוק אנחנו מתאבלים, וכבר כתבתי על זה ב http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=4&topic_id=2969026&forum_id=1364 בני אדם אינם אוהבים להיות בדכאון, והם מתחילים להקל באבל, ושוב אנחנו מקבלים מאמרים שמסבירים עד כמה רע לנו ועד כמה חסר לנו ועוד ועוד. אכן? הגענו לשיא האבל בתשעה באב. אבל אי אפשר לסיים כזו עונה בבת אחת עם צאת הצום, הוסיפו לנו עוד לילה וחצי יום של איסור בשר ויין ותספורת, כדי שלא נתפרק מיידית. גם המחמירים הגדולים ביותר מודעים לכך שבני אדם צריכים להתחתן ולנוח קצת, ונתנו לנו שלושה שבועות עד ראש חודש אלול. בראש חודש אלול עלינו לחזור לאווירת כובד ראש עד אבל. אמנם כמה גישות חדשות הפכו את אלול לזמן שבו המלך בשדה, אך עיון במנהגים קדומים יותר מראה שנהגו להתענות ולהסתגף. תשובה תמיד היתה כרוכה בצער וביגון, כמבואר ברבנו יונה, ובסיגופים כמבואר בחסידי אשכנז. אפילו ביום טוב של ראש השנה, שבגמרא הוא נמנה כאחד מהימים שמרבים בהם בסעודה, היו חכמים שהמליצו להתענות בו. יום כיפור הסתיים, והלכנו לאכול בשמחה את לחמנו. האם מותר לחגוג את סוכות בלי אימת הדין? באו חכמים ולמדונו שאמנם גזר דין נחתם ביום כיפור אך מסירת הפתקים היא בהושענא רבא, וכל סוכות כלול עדיין בימי הדין. כשנשאל אחד מחכמי הדורות האחרונים, מדוע בגמרא לא הוזכר שימי סוכות הם עדיין במסגרת ימי הדין? הוא ענה שבזמנם, אילו היו מודעים לכך, אנשים לא היו יכולים לשמוח בשמחת החג, אבל בדורות האחרונים, שכבר אינם מתרגשים כ"כ מאימת הדין, ניתן היה לגלות שגם סוכות הוא יום דין. סוכות עבר, חגגנו כשברקע הדין שטרם הוכרע, וכמובן עם כל המגבלות המתחדשות חדשים לבקרים, אסור לטייל ואסור לעשות שמחת בית השואבה ברחובה של עיר, וכעת עלינו לדאוג שמא חטאנו מתוך שמחת החג ועלינו להתענות בה"ב. ומבה"ב לשובב"ים, וחוזר חלילה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 12:32 |
|
| |
הצלחת לתאר את המצב באופן המוצלח ביותר. שמבחינת ההלכה והמנהגים כמעט רוב ימי השנה הם אבלות. בזמן שידוע שאלוהי ישראל פועל אך ורק מתוך שמחה מתוך ביטחון ומתוך אופטימיות.
מצד שני יש גם סכנה בשמחה וביטחון ואופטימיות דמיונית. בדיוק כמו הסכנה של הפסימיות והאבלות.
אז כמו בכל דבר צריך את שביל הזהב שזה אומר ללכת באמצע.
לא הרבה אבלות ולא הרבה עצבות.
למשל:
לאדם שאקראית טוב לו במשחק האקראי החברתי, כלומר הגורל\השעה משחקת לו. אז הוא צריך קצת להתעורר ולהבין שזה אקראי, ויש הרבה בסביבתו שהאקראיות הביא להם את האבדון. כך שבאמת צריך להשתוקק לימות המשיח שבני אנוש לא יתנהלו באקראיות.
לאדם שסובל מהאקראיות כלומר השעה\הגורל משחקת לו לרעה. הוא צריך דווקא לשמוח ולא להתאבל בימים אלה.
כלומר ממנו לא דרוש את האבלות הזו בזמן שיש לו אבלות אישית משפחתי וסביבתית. ולכן אני מציע לו לא להוסיף אבלות הלכתית ומנהגית.
מתוך נסיוני ראיתי רבנים שבאמת מקלים הרבה באבלות מנהגית, לאנשים שהשעה לא משחקת להם לטובה.
כל זה דיברנו על הפרט.
לגבי הכלל ברור הרי שהמצב הוא גלותית כלומר האדם עוד לא נגאל מצרותיו ובעיקר הצרות החברתיות והכלכליות, ומי מדבר על הצרות מהטבע כמו המחלות וכדומה.
ולכן שוב צריך להתעורר במיוחד אלה שהשעה משחקת להם לטובה.
ולכן ציבורית כללית המנהגים והלכה משקפת את המציאות. כי המציאות הכללית היא רע. רק שאנו יורדים לפרט כלומר כל אחד לעצמו לא חייב שהוא מרגיש כך כי השעה משחקת לו ?! ולכן טוב שתהיה ההלכות והמנהגים האלה לעורר את תשומת הלב שלו.
תוקן על ידי maxmen ב- 03/08/2014 12:33:04
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 14:08 |
|
| |
למה לא די בתפילה על ירושלים? למה צריך גם אבילות על ירושלים?
כי מנהגי אבילות הם נתינת כבוד לדבר שהיה, הדגשת החשיבות של הנאבד.
כמו שלשים יום אבלו של משה. היה בזה משום הפנמת התרומה שלו לעם ישראל.
לשם מה צריך להפנים את תרומתו של משה?
כדי שאם יבוא חכם אחריו - הוא ילך בדרכי משה ולא יבעט בו. (לא ימציא תורה חדשה)
האנטי תזה לכיבוד הזה הוא עשיו, "ויבז עשיו את הבכורה", הוא לא נתן שום חשיבות לד.נ.א. השמי שלו.
בתקופת בית המקדש השני היו כמה קבוצות, באופן גס אפשר לחלקם לשלושה:
א. האיסיים
ב. הפרושים
ג. הצדוקים
האיסיים ראו בבית המקדש (באופן כללי) דבר שלילי. וכך אמרו האיסיים: "הרי "מלוא כל הארץ כבודו, הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך". בנוסף - בית המקדש הוא מערכת, כבכל מערכת (שלטונית, דתית) - יש שחיתות, כוהנים שמנים ותאבי בצע וכו'. לכן, גרסו האיסיים, מוטב לאדם כי יבנה מקדש בלבבו ויעבוד את האלקים במדבר יהודה ויהיה נקי וטהור".
הצדוקים ראו בבית המקדש את חזות הכל. כל התורה שבכתב מתנקזת לשם. "אך דא עקא", אמרו הצדוקים, "הסנהדרין בלשכת הגזית הם חבורת רפורמים קלי דעת, המתירים עמוניות ומואביות בקהל ה' הקדוש. מוטב להם לחכמי הפרושים כי יתפלפלו בבתי המדרש שלהם עם 13 מידותיהם ולא יטמאו את מקדש אלקים."
אלו ואלו (-האיסיים והצדוקים) לא התאבלו ולא הזילו דמעה כשנחרבה ירושלים. "הנה כי כן", אמרו, "צדקנו בכך שהתרענו על טעותם של הפרושים שהפכו את בית המקדש לקרדום לחפור בו"
וזה שורש תקנת חז"ל להתאבל על ירושלים. להפנים את המערכת הגאונית שהיתה לנו, שילוב מאוזן של מסורת וקידמה.
מה ההקשר האקטואלי? מי הם גלגוליהם של שלש הכיתות? יעשה כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 14:23 |
|
| |
הצדוקים התרסקו עם חורבן הבית.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 15:40 |
|
| |
חלק גדול מהזמן דוקא הצדוקים שלטו בבית המקדש
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 16:36 |
|
| |
האמת שאין כל חיוב מהגמרא לאבל
ראש השנה דף יח:
דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב +זכריה ח+ כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
רבי הקדוש היה נשיא על אוטונומיה קטנה בגליל- ביקש לבטל את צום תשע באב. בי|ז בתמוז הוא רחץ בבריכה בעיבורה של ציפורי בצורה הפגנתית. להודיע כי אין כבר צורך להתאבל
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 17:36 |
|
| |
אריאל
הוא אשר אמרתי - הצדוקים שלטו בבית וכל יהדותם סבבה סביב הבית ולכן הם נעלמו עם חורבן הבית.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 22:33 |
|
| |
זה מזכיר קצת את בניית האמונה על שיבת ציון
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 00:13 |
|
| |
בעל
הצדוקים כצדוקים אולי נעלמו אבל הקראים הם ממשיכיהם עד היום.
תלמיד
מה הכונה בשיבת ציון. האם כונתך כי לאחר שיבת ציון ועד החורבן לא צמו בט' באב?
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 07:32 |
|
| |
שיבת ציון של ימינו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 08:55 |
|
| |
ירוחם
אני לא בטוח שהצדוקים היו קראים, אם תעיין בדיון על מועד חג השבועות תראה שהם לא העלו את הטיעון שפשט הפסוק ששבת היא שבת בראשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 08:55 |
|
| |
ולגבי נושא האשכול.
איסור מוסיקה נעלם אצלנו כמעט לחלוטין.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 10:34 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | ולגבי נושא האשכול.
איסור מוסיקה נעלם אצלנו כמעט לחלוטין. |
|
ראה שיח נחום סימן לה שהתיר מוזיקה רצינית ולימוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 11:13 |
|
| |
בעל
הקראים קוראים לעצמם היום צדיקים בהיסטוריה של עדתם זה הם מיחסים את עצמם לצדוק הכהן.
בענין שבת בראשית. אצלם כנראה זה פשיטא, ואינו צריך דיון.
מבלי להיות צדוקי- בענין ממחרת השבת הם- הצודקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 11:24 |
|
| |
גושניק
פוק חזי מאי עמא דבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/8/2014 07:15 |
|
| |
מה היתה דעת הרמב"ם על מוזיקה?
תשובת הרמב"ם סימן רכד:
שאלה שאלה מארם צובא. המותר לשמוע שירה עם שירי האזורב הערביים וזמר?
"התשובה ידוע, שעצם הזמר והניגונים כלם אסורים, אפילו אין אומרים עליהם מלים כלל, לאומרם ז"ל אודנא דשמעא זמרא תעקר. וכבר באר התלמוד שאין הבדל בין שמיעת הזמר או ניגון על מיתרים או השמעת הנעימות בלא [מלים], אלא כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה, (הוא) אסור, כמו שאמרו"
הווה אומר - קיים איסור על מוזיקה כשלעצמה, וכל מוזיקה, עם מלים ובלי מלים, עם כלי זמר וללא כלי זמר. והאיסור הוא "כל מה שמביא לידי שמחת הנפש והתרגשותה".
הרמב"ם אינו תולה את האיסור באבל על החורבן, ומוסיף:
"וסמכו דבריהם אל איסור הנביא, (שאמר)ה אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. וטעם זה (הדבר) ברור מאד, לפי שכוח תאוה זה צריך לכובשו ולמונעו ולמשוך ברסנו, ולא שיפעל ויחיה מתוו ואין משגיחים באחד היוצא מן הכלל שמעטים כמותו, אשר (זה) מביאו לידי שמירת הנפש ומהירות התפעלות להשגת מושכל או כניעה לדברים האלהיים, לפי שדיני התורה לא נכתבו אלא לפי הרוב והרגיל, שדברו חכמים בהווה וכבר בארו לנו הנביאים זאת ואמרו בגנותם השימוש בכלי השיר על דרך הפולחן ע"י שמיעתם, וזה אומרם הפורטים על פי הנבל כדוד חשבו להם כלי שיר."
הפסוק "אל גיל ישראל" שבתלמוד מהווה מקור לאיסור שיר, כאבל על החורבן, הוא אסמכתא בעלמא, ועיקר האיסור הוא היתרים המתעוררים על ידי המוסיקה. מוסיף הרמב"ם שגם אם נמצא בודדים שהמוסיקה מועילה להם, לא מתחשבים בהם (ראה מו"נ ח"ג פל"ג). קצ"ע מה יאמר הרמב"ם על אלישע שביקש שיקחו לו מנגן.
מסכם הרמב"ם:
"התבארה האמת במופת, והיא, שהכוונה בנו, שנהיה גוי קדוש ולא יהיה לנו מעשה ולא דיבור אלא בשלמות או במה שמביא אל השלמות, ולא שנעורר הכחות המונעים מן כל טוב, ולא שנפקיר (עצמנו) בהוללות ושחוק. וכבר בארנו בזה הענין במורה בחלק האחרון שבו, מה שיש בו מספיק, בדברים (שהם) מופתיים לאנשי מעלה."
אולם יש היתר כלשהו, "ומה שאמרו הגאונים ז"ל הוא זמר דברי שירות ותושבחות, כמו שכתב בעל ההלכות ז"ל." ההיתר של בעל ההלכות הוא בפה בלבד.
לך תספר את זה היום, אחרי החסידות,קרליבך וערבי הזמר.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 13/08/2014 07:15:52
|
|
|
|
|
|
