| נשלח ב-5/8/2014 15:39 |
 |
| |
שלושת זרמי היהדות - גירסת בית ראשון
1. הבור בהשכלה
כולנו יודעים לצטט שבית המקדש הראשון חרב בשל ע"ז ובית המקדש השני בשל שנאת חינם.
איזה שנאת חינם? רובנו יודעים משהו על יוספוס, מלחמת האחים, הקנאים והסיקריקים.
איזה ע"ז? כאן תהיה התגובה דממה עמוקה שלכל היותר תופרע באזכור המשנה על מנשה שהעמיד צלם בהיכל.
כדי למלא חלל זה בהשכלתי ובהשכלתכם, צללתי למעמקי מימי ההיסטוריה של תקופת בית ראשון והרי התוצאות:
2. העידן הקדום
עם בוא בני ישראל לכנען נתקלו הפולשים בעם עשיר ותרבותי שהאמין בדת צבעונית ותוססת. קשה היה למתישבים החדשים להתעלם מהפיתויים שהציבו אלים שניתן לראות ולמשש, משתאות סוערים וזונות מקדש זמינות.
יהושע, שחרד מפני העתיד, כרת מספר בריתות בהן התחנן בפני העם לשמור את מורשתם המקודשת אבל נכשל במאמציו. כחלוף דור אחד, פנה העם אל אלילי כנען.
מכאן נפתח עידן של מאבקים בין הדת הכנענית לישראלית. היו גלי התעוררות ישראלית וגלים של כנעניות. בסופו של דבר, נוצרה דת סינקרטיסטית שעירבה את פולחן הבעל וה'.
(מה גרם לפנייה הקבועה אל ה' בכל פעם שבה נכבש העם בידי אויביו? יתכן שה' נתפס כא-לוהי העם כולו שכרת אתו ברית ייחודית, כפי שאכן מצטייר בתורה, לפיכך, בכל פעם בה היה העם בצרה לאומית, הם פנו אל א-לוהי העם. הבעל, לעומת זאת, לא העדיף את הישראלים על עמים אחרים ולא היה פיתוי אלא לפרט.)
על היעלמותה של דת זו אנו קוראים בספר שמואל(א,ז,ב-ד):
ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'.
(שלב ראשון: עוד שיבה לפולחן ה'. אין עדיין הסרה של היסודות האליליים)
ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל יהוה הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל יהוה ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים: ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרת ויעבדו את יהוה לבדו.
אם כן, האיום הפלשתי גרם לבני ישראל לנטוש את פולחן הבעל ולעבוד לה' לבדו. אולם השפעות כנעניות חדרו לפולחן ה', ולא בנקל ניתן היה לשרשן.
3. הממלכה המאוחדת
לאורך קרוב למאה שנה היתה דת משה הטהורה הדת הרשמית של המדינה. את חטאי שלמה יש לראות כאירוע שולי שבו המלך התיר לנשותיו להמשיך לקיים את פולחנן האלילי. דת המדינה לא השתנתה וגם אירוע שולי זה עורר את זעם העם.
במהלך זמן זה מיסדו דוד ושלמה את הפולחן, הקימו מקדש מלכותי, הסדירו את ענייני הכהונה ואסרו עבודה בבמות. דבר שמנע כל פולחן אלילי למחצה בעבודת ה'.
אבל בכל אותה תקופה רחש איום הע"ז מתחת לפני השטח.
4. הירבעמים
ירבעם בן נבט, שפילג את הממלכה, היה זקוק לגרסה חדשה של הפולחן, גרסה שונה מהפולחן הרשמי שבמשך ימי הממלכה המאוחדת הפך לדוידי במובהק. לפיכך הנהיג ירבעם את הרפורמות המכונות 'חטאת ירבעם'.
במסגרת הרפורמות הנהיג ירבעם שיבה לכל המסורות העתיקות וחידש את העבודה בכל מקומות הפולחן העתיקים. ירבעם עצמו לא עבד רשמית לאף אל פרט לה' לבדו. (יש פסוק אחד עמום בדה"י שממנו ניתן אולי לראות יותר מזה)
אבל העם, שחזר למנהגיו הנושנים, חידש את גרסת הפולחן הישראלית שהושפעה מכנען. אמנם פולחן הבעל והעשתורת מוגר אבל את פולחן ה' נהג העם לנהל בתבנית כנענית.
5. היהדות בגרסה הכנענית
מעל מזבח הבעל בישראל של תקופת המקרא היה קבוע בדרך כלל עץ שהיה מקודש לאשרה וכן כלי מסתורי שנקרא חמן.
ביאור משמעותו התיאולוגית של נוהג זה הוא כדלהלן: במיתולוגיה הכנענית, נחשבת אשרה ל'קונת אלים' - בוראת האלים ולאשתו של אל עליון, ראש פנתיאון האלים (שמכונה, במקביל, קונה ארץ)
נראה כי משמעות מעמדה זה של אשרה היתה שהיא נחשבה לשותפה/שליטה בכוחו של כל אל ואל.
גם בסיפור היחיד שיש לנו על אשרה בעלילות המיתולוגיה הכנענית, מתבטא תפקידה בשכנוע אל עליון להעניק לבעל רישיון לבניית בית. אל עליון לא היה מעוניין לעשות זאת אולם אשרה הצליחה לשנות את דעתו, ואולי נכון יותר - הכריחה אותו לשנות את דעתו.
אם כן, אשרה היא אלה השולטת באלים האחרים.
לפיכך, כל פולחן לאל כנעני היה חייב לשתף גם את אשרה כדי שתסייע להורדת השפע האלוהי אל העולם בהשפעתה על האל.
(והן הן דברי המשנה: (ע"ז מח.) איזו היא אשרה: כל שתחתיה עבודה זרה; רבי שמעון אומר, כל שעובדין אותה. מעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו, והיה תחתיו גל; אמר להן רבי שמעון, בדקו את הגל הזה, בדקוהו ומצאו בו צורה. אמר להן, הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להם את האילן.
באשרה של התורה, שהיא האשרה הכנענית, נכללו שני עניינים. (1) עבדו אותה כאלה. (2) עבדו תחתיה אלילים. זאת כיון שהגדרתה היא אלה המסייעת לעבודת אלילים אחרים. ת"ק ור"ש נחלקו איזה משני העניינים הוא המהותי בהגדרתה.)
אשר לחמנים, אין לנו כל מידע ודאי אולם הגיוני לראות בהם עזרי פולחן נוספים שמסייעים להורדת השפע.
מבנהו של מזבח הבעל הועתק למזבח ה'. בני ישראל נטעו מעל מזבחותיהם עצי אשרה ותלו מעליהם חמנים.
נראה שאותם עזרי פולחן כנעניים נראו לבני ישראל כאמצעי יעיל לזכות בתשומת לבו של ה'.
בכתובות עתיקות מישראל ויהודה מוזכר בקביעות 'ה' ואשרתו' (לדוגמא ברוך הוא לה' ולאשרתה, יתנו לה' ולאשרתה) בתמונה מסויימת שנמצאה מצוירים גבר ואשה כנועה לו שלפי פירוש אחד הם צלם ה' ואשרתו. מכאן נוכל ללמוד שהאשרה הפכה לאלה זוטרה בפולחן ה', משרתת נאמנה המסייעת בהורדת השפע מה' הזכר דרך כחה הנקבי. (מעין תפקיד השכינה בקבלה)
פרט לכך שבו בני ישראל גם לפולחן שדים שרווח ביניהם בתקופת יציאת מצרים. ההבדל היסודי בין עבודת אלילים לעבודת שדים הוא שהשד לא נתפס כיצור עליון שהמאמין נמצא 'מתחתיו' אלא כיצור מקביל לאדם שבינו ובין המאמין מתקיים סחר מכר הדדי.
ירבעם, כנראה, לא התנגד לפולחנים אלו ואף סיפק כהנים לביצועם.
6. האשריים והנבואיים
ואחריהם מכל שבטי ישראל הנתנים את לבבם לבקש את יהוה אלהי ישראל באו ירושלם לזבוח ליהוה אלהי אבותיהם. ויחזקו את מלכות יהודה ויאמצו את רחבעם בן שלמה לשנים שלוש כי הלכו בדרך דויד ושלמה לשנים שלוש.
הופעתו הרשמית של פולחן זה, שעד אז כנראה התקיים במחתרת, הכתה בהלם את עם ישראל. פלג נכבד של תומכי המונותאיזם הטהור, אותם אכנה 'הנבואיים' נטשו את ממלכת ישראל הכופרת ועברו לארץ יהודה. אלא שרחבעם ניצב כנראה בפני לחץ אדיר מצד המוני בני ארצו, שחשקו גם הם בפולחן האשרה הקוסם כל כך. כחלוף שלוש שנים נשבר רחבעם.
הוא התיר את הבמות.
ועם הבמות באו כל הפולחנים העתיקים והאסורים, אשרות הוצבו מעליהן, חמנים נתלו לצדן ומצבות השתטחות הוצבו ברחבי ארץ יהודה.
מצב זה נמשך 22 שנה.
7. הטיהור הראשון
הדברים השתנו עם עליית נכדו של רחבעם, אסא, לשלטון.
אסא ביער את כל האשרות, החמנים והמצבות מערי יהודה. היו שני גלי טיהור: הראשון מיד עם עלותו לשלטון והשני, הרדיקלי יותר, בשנת 15 לשלטונו. בטיהור שני זה לא חמל אסא אפילו על אמו עובדת האשרה והדיח אותה מכל תפקידיה. הטיהור הסתיים בברית חגיגית שנכרתה בבית המקדש בחודש השלישי (קרוב לודאי - בשבועות).
בני הפלג הנבואי בממלכת ישראל, ששמעו על המלך ששב לדת הנבואית, שבו וערקו לממלכת יהודה. "כי נפלו עליו מישראל לרב בראתם כי יהוה אלהיו עמו".
בנו של אסא, יהושפט, המשיך בדרך אביו. הנביא מציין שגם הוא 'הסיר את האשרים' ומכיון שאותם אשרים היו אמורים להיות הרוסים מזה עשרות שנים עלינו להניח שמדובר באשרים חדשים שהקימו האשריים - בני הפלג שתמך בפולחן האשרה. אם כן, כנראה היה זה מאבק קבוע שניהלו אסא ויהושפט נגד האשריים.
ואז הגיחה דת חדשה לממלכת יהודה.
8. המלך המומר
במהלך עשרות השנים הללו, התנהל הפולחן הירבעמי בישראל על מי מנוחות. אלא שמלך צעיר ומוכשר בשם עמרי, שעלה למלוך על ישראל, החליט לחזק את ממלכתו בסדרת נישואין פוליטיים. הוא השיא את בתו ליהושפט ואת בנו, אחאב, השיא לאיזבל בת אתבעל מלך צידון.
איזבל היתה מאמינה אדוקה בדת הכנענית. לא בגרסה האנמית שלה ששקעה איכשהו לתוך פולחן ה' אלא בדת הכנענית עצמה, כולל עבודת הבעל, העשתורת ושאר האלילים.
הלהט הדתי שלה הצליח לשכנע גם את בעלה שבתחילה עוד נסע לצידון כדי לעבוד את הבעל ולבסוף הקים מקדש לעבודתו והכריז עליה כדת הממלכה. (הוא לא סר מחטאת ירבעם, נראה שהוא ניהל שני פולחנות מקבילים, לה' ולבעל. ועל זה אמר אליהו "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים אם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו ואם ה' הוא הא-לוהים לכו אחריו.")
יהושפט, גיסו של אחאב, השיא את בנו יהורם לעתליהו בת אחאב. עתליהו היתה עובדת בעל מושבעת וכך הלכה גם יהודה בעקבות ישראל.
אסון דתי זה עורר את כל עובדי ה', הן הנבואיים והן האשריים, למרד. במשך תקופה ארוכה אנו שומעים על טבח נביאים הדדי והרס מזבחות ולבסוף, בימי יהורם בן אחאב (שהסיר את מצבת הבעל הרשמית אבל נתן לאמו להמשיך ולנהל את הפולחן) משח אלישע הנביא את יהוא למלך. יהוא טבח את כל בית אחאב, הן את ענפיו הישראליים והן את הענף היהודאי, שחט את כל עובדי הבעל והשיב את פולחן ה' הירבעמי לתקנו.
היחידה ששרדה מכל בית אחאב היתה עתליהו בת אחאב, אשתו של יהורם בן יהושפט ואמו של מלך יהודה שנהרג בידי יהוא, אחזיהו בן יהורם.
עתליהו ניצלה את שעת הכושר, הרגה את כל צאצאי בית דוד והשתלטה על הממלכה. אלא שכחלוף שבע שנים הוציא הכהן הגדול (יהוידע) ילד קטן מבני המלך, אותו הסתיר במקדש ה', ותפס את השלטון בשמו.
עתליהו הכובשת נרצחה ועידן אחאב הסתיים.
9. יהואש ויהוידע
תפיסת השלטון לוותה בהשמדת פולחן הבעל והשבת פולחן ה' לתקנו. איזה סוג פולחן? יהוידע הכהן, השליט למעשה בממלכה, היה נבואי ולפיכך היה הפולחן נבואי כל ימיו. עם מותו ניסה המלך לצאת לדרך עצמאית. הוא הכריז על השבת פולחן האשרה.
צעד זה עורר את התנגדות הכהן החדש, בנו של יהוידע, שהיה לא רק נבואי אלא גם נביא ונקרא זכריהו בן יהוידע. המלך, נחרץ ברצונו לא להיות כפוף עוד למשפחת יהוידע, דאג לרצוח אותו בבית המקדש. אבל משפחת יהוידע היתה אהודה מדי.
כחלוף שנה אחת "התקשרו עליו עבדיו בדמי בני יהוידע הכוהן, ויהרגוהו על-מיטתו וימות."
כך נמוגה ההפיכה האשריית הקצרה.
אמציהו בן יהואש לא אהד את הנבואיות אלא שכחה של השקפה זו היה חזק מדי ביהודה והמלך החדש לא העז לפעול כנגדה. לקח זמן עד שהוא העז אפילו להוציא להורג את רוצחי אביו וגם אז טרח אמציה להדגיש שהוא עושה זאת 'ככתוב בספר תורת משה'.
אחרי עשרות שנים, כבש אמציהו את אדום (במערכה שבה נאלץ לציית לכל הוראות הנביאים) ואז העז להביא עמו את אלוהי שעיר, קוס, כדי להשתחוות לו. האירוע עורר מייד מרד והוא נמלט ללכיש, העיר שהיתה מעוז האלילות ביהודה, שם חי 15 שנה עד שהצליחו עובדי ה' לשלוח כוחות שהרגוהו.
תחתיו מלך בנו עוזיהו שעבד את ה' בשיטה הנבואית (פרט לסכסוך פולחני קטן כאשר ניסה להקריב בעצמו בבית המקדש, דבר שאפשר לראות בו השפעה ירבעמית) ואחריו יותם שהמשיך בדרכו.
בזאת מסתיימות כ165 שנה בהן שלט למעשה הפלג הנבואי, פרט לעשר שנים של שלטון הבעל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 16:10 |
|
| |
10. המלך המטורף
עד תקופה זו, התפלגו בני ישראל לשלושה זרמים של עובדי ה'. הירבעמיים שהאמינו שה' שוכן בעגלי הזהב. האשריים שהאמינו באלים זוטרים המסייעים לפולחן ה' והנבואיים שהיו מונותאיסטיים טהורים.
אולם בשלהי ימי בית ראשון, עם עליית האימפריה האשורית, החלה חדירה של עבודת כוכבים אשוריית לממלכות ישראל ויהודה. (דבר שהתרחש גם בכל רחבי האיזור) בישראל ידוע לנו על כך מדברי נביאי הכתב. מלכים לא מציין זאת ומכאן שכנראה לא היתה זו תופעה לאומית.
ביהודה, לעומת זאת, התרחשו העניינים אחרת לגמרי.
מלך חדש עלה לשלטון, שמו היה אחז. אחז היה שטוף בולמוס של אלים. הוא התחיל בהשבת האשרה, המשיך בבעל, העלה את בנו למולך. הקים בחצרות המקדש מזבחות 'לשמש ולירח ולכל צבא השמים', סגד להדד אלוהי ארם שנלחמו בו ולקינוח סגר את דלתות בית המקדש והשבית את העבודה.
למה הוא עשה זאת? יוספוס אומר שמתוך טירוף. חז"ל אומרים שבכונה להכעיס (שזה למעשה די דומה) אני חושב שאפשר לראות בו אדם שהחליט לא לעבוד את א-לוהיו. וכתוצאה מהמשבר הדתי שלו נתפס לכל דבר שאפשר לזהותו כמתנגד לפולחנו.
תופעה כזאת ניתן למצוא גם בימינו אצל חוזרים בשאלה טראומטיים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 16:30 |
|
| |
11. הריאקציה
חזקיהו בן אחז לא היה שותף לטירופו של אביו, עם עלותו לשלטון הוא החליט לתקן את מעשיו וכך פתח במסע הטיהור הגדול שיהפוך אותו למלך האהוד ביותר בתנ"ך פרט לדוד.
אוהבים לראות בו רפורמטור. למעשה הוא היה ריאקציונר שכדרך ריאקציונרים נעשה קיצוני אפילו יותר מהמצב אותו בא להשיב.
הוא סילק את כל מזבחותיו ופסליו של אחז, הכריז - לראשונה מאז שלמה - איסור על במות והחליט לחתום את הטיהור בברית חגיגית, כמסורת הטיהורים הקדומים.
לצורך כך הוא ערך פסח חגיגי ומפואר שאליו הוא הזמין גם את בני ממלכת ישראל (תוך ניצול מצבם המדיני הרעוע - היה זה אחרי הגליית רוב בני הממלכה לאשור וחזקיהו, במכתבו האישי אל השרידים האומללים, פרט על רגשותיהם והבטיח להם את רחמי ה' על אחיהם ובניהם השבויים)
חזקיהו הקים גם בית מדרש מפואר שעליו מספרים חז"ל (נעץ חרב בבית המדרש ואמר מי שלא לומד תורה זו ידקר בחרב זו) ושהיה אחראי לעריכת חלק גדול מספרי התנ"ך.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 21:37 |
|
| |
הבמות שהקים שלמה שרדו אפילו את חזקיהו ונהרסו רק בתקופת יאשיהו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:01 |
|
| |
אריאל תמשיך, זה נורא מעניין
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:02 |
|
| |
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:31 |
|
| |
מן הראוי לברר כמה אחוזים מן העם חטאו בחטא נורא זה של עבודה זרה. בעוד שקריאה שטחית של התנ"ך עלולה ליצור רושם שגוי שכל העם או רובו עבד עבודה זרה, לפחות בחלק מן התקופות, הרי שקריאה ביקורתית מתוך תשומת לב רבה לפרטים תגלה כי עובדי העבודה הזרה היו מיעוט שבמיעוט, ולרוב העם לא היה כל קשר לחטא זה.
נפנה, כדרכנו, לתקופה הגרועה ביותר בממלכת ישראל. המדובר בתקופת אחאב בן עומרי מלך ישראל, שבניגוד למלכי ישראל שהיו לפניו, שרק החזיקו באדיקות בעגלי ירבעם בן נבט, הוא הוסיף להכעיס את ה' "וילך ויעבוד את הבעל וישתחו לו, ויקם מזבח לבעל... ויעש אחאב את האשרה ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלוקי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (מ"א טז, לא-לג). אחרי אחאב מלך אחזיהו בנו, אך מת תוך זמן קצר. אחריו מלך יהורם אחיו, והוא כבר הסיר את מצבת הבעל ולא עבד אלא את עגלי הזהב. גם כל המלכים שהיו אחריו, עד יום גלות הארץ, לא עבדו אלא את עגלי הזהב של ירבעם בן נבט. לפיכך עולה, שהתקופה בה נעבד הבעל, הייתה תקופת אחאב בלבד, ומעט בחיי בניו.
בנביא מתואר, כי יהוא בן נמשי, שהומלך על פי אלישע הנביא, הרג את יהורם בן אחאב, ומעט לאחר שמלך תחתיו הוא החליט לבער את הבעל מישראל. "ויקבוץ יהוא את כל העם, ויאמר אליהם: אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה! ועתה כל נביאי הבעל, כל עובדיו וכל כהניו קִראו אלי, איש אל יפקד, כי זבח גדול לי לבעל, כל אשר יפקד לא יחיה! וישלח יהוא בכל ישראל, ויבואו כל עובדי הבעל ולא נשאר איש אשר לא בא... ויבוא יהוא... ויאמר לעובדי הבעל: חפשו וראו פן יש פה עמכם מעבדי ה', כי אם עובדי הבעל לבדם! ויבואו לעשות זבחים ועולות, ויהוא שם לו בחוץ שמונים איש, ויאמר: האיש אשר ימלט מן האנשים אשר אני מביא על ידיכם, נפשו תחת נפשו! ... ויאמר יהוא לרצים ולשלישים: בואו הכום! איש אל יצא! ויכום לפי חרב... וישמד יהוא את הבעל מישראל" (מ"ב י, יח-יט; כא-כה; כח).
יסלח נא לנו הקורא הנכבד על אריכות הציטוט, כי נדמה שניתן להפיק ממנו תובנות משמעותיות לענייננו. ראשית, מבואר כאן, כי לתוך בית זה נכנסו כל עובדי הבעל באותו דור. מכך כבר ניתן להסיק שהמדובר לכל היותר בכמה מאות איש, שהם אחוז מזערי מתוך העם, שמנה מיליוני אנשים. יתירה מכך, אם יתעקש המתעקש ויטען, שהיה זה בית ענק, בו נכנסו אלפים רבים של אנשים, נשיב כנגדו מתוך המבואר, כי כל כח ההרג של יהוא מנה שמונים איש בלבד. ספק גדול אם כח כזה יכול להתגבר על אלפים רבים של אנשים נחושים ומיואשים, אף כי חסרי נשק. לתשומת לב מיוחדת ראויה אזהרתו של יהוא לאנשיו: "האיש אשר ימלט מן האנשים אשר אני מביא על ידיכם, נפשו תחת נפשו"! קשה להניח שניתן לאיים איום כזה כאשר יחסי הכוחות בין כח ההרג לבין הנאספים שם הם יחסי כוחות בלתי הגיוניים. וכי סבר יהוא ששמונים אנשים יכולים לרצוח אלפי איש בלא שאף אחד מהם יימלט? הרי הבוקה והמבולקה שהשתררו שם כשהתחילה השחיטה היו ודאי עצומות, ובחסותן יכלו המונים מעובדי הבעל להימלט על נפשם. בנוסף, מדוע לא גייס יהוא עוד כמה מאות איש, כדי לוודא הצלחה מוחלטת בהשמדת הבעל? ומעל הכל, הנביא מתאר, כי יהוא אכן השמיד כליל את הבעל מישראל, ואיש לא נמלט מעובדי הבעל. ברור אפוא, שלכל היותר היו שם כמה מאות אנשים, מספר שניתן לדרוש מחיילי המלך שיהרגו בלא לאפשר הימלטות כלשהי. הרי לנו, שכל עובדי הבעל מכל ישראל כולה, בדור היחיד בו עבדו מעט מבני ישראל את הבעל, לא מנו יותר מאשר מאות ספורות של אנשים, וכל שאר העם, שמנה מיליונים רבים לא עבד את הבעל כלל ועיקר!
יתירה מכך, אפילו באותו דור בו עבד המיעוט הזניח הזה את הבעל, לא הייתה עבודת בעל מאורגנת אלא בעיר שומרון בלבד, ואילו בכל שאר ערי ישראל לא עבד איש את הבעל בציבור ובאופן מסודר. כך יש להוכיח מהמשך הכתוב שם, שלאחר שהרגו חייליו של יהוא את עובדי הבעל, הם הלכו ל"עיר בית הבעל" אותה הקים אחאב ליד שומרון, הוציאו את מצבות הבעל ושרפו אותם, ניתצו את בית הבעל ושמו אותו למקום טינופת. מיד אחר כך מסכם הנביא "וישמד יהוא את הבעל מישראל". ברור כי אילו היו בתי בעל או מצבות בעל גם בערים אחרות בישראל, לא ניתן היה לתאר את יהוא כמשמיד הבעל כל עוד קיימים מקומות בעל נוספים תחת שלטונו. מאידך ברור, כי אילו היו בתים ומצבות כאלו והושמדו על ידו, היה הנביא מתאר, לפחות בקצרה, כי כשם שהשמיד את בית הבעל שבסמוך לעיר שומרון כן השמיד את כל בתי הבעל מישראל. אולם אף מילה כזו לא נמצאת בנביא. מבואר אפוא, כי רק בשומרון הקימו בית לבעל, ורק שם הציבו לו מצבות. גם עובדה זו מראה על מיעוט עובדי הבעל בעם ישראל, בדור הגרוע ביותר מבחינת חדירתה של העבודה הזרה לממלכת ישראל.
בפרק אחר במלכים מתואר, שכאשר ציווה אליהו על אחאב לכנס את כל העם להתמודדות שבינו לבין נביאי הבעל בהר הכרמל, אמר לו: "שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל, ואת נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים ואת נביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שולחן איזבל".
מבואר אפוא, שמלבד אלו לא היו בשום מקום אחר נביאי בעל ואשרה, וכנראה שאף עובדי הבעל היו מעטים שבמעטים. נביאי הבעל נשחטו בפקודת אליהו, ונביאי האשרה שהיו חביבים על איזבל זכו להגנתה, וכנראה שהיא מנעה מהם לבוא להר הכרמל כבקשת אליהו (רד"ק). בכל מקרה, בדור שלאחר מכן, כאשר הכרית יהוא את הבעל, הוא לא נזקק כלל להכרית את האשרה, ונראה שאיש כבר לא עבד אותה. נראה אפוא, כי גם עבודת האשרה שהכניס אחאב לתרבות ישראל, הייתה מעוטת ימים, מעוטת עובדים ומעוטת נוכחות בשטחי ישראל, ועם מותם של אחאב ואיזבל לא נותר בעם איש אחד מעובדי האשרה. כך גם ניתן להוכיח מן המסופר בנביא על יהואחז בן יהוא, שבדורו לא סרו בני ישראל "מחטאות בית ירבעם אשר החטיא את ישראל... וגם האשרה עמדה בשומרון" (מ"ב יג, ו). לשון זו מלמדת ששונה חטא העגלים מחטא האשרה. את העגלים עבדו בני ישראל, ואילו ביחס לאשרה לא נתבעו אלא על עצם נוכחותה, שהשאירו אותה בשומרון ולא הכריתו אותה כמצוות התורה, לשרוף את האשרות באש.
סיכומם של דברים: מעטים שבמעטים היו בני ישראל שעבדו עבודה זרה ממשית, כגון הבעל או האשרה. גם אלו שכשלו בכך עשו זאת במשך תקופה קצרה בלבד, תקופת אחאב ובניו, ואילו לפני כן ואחרי כן לא חטאו ישראל כלל בעבודה זרה. עם זאת, שבטי ישראל חטאו במשך רוב התקופה בחטא עגלי הזהב שבבית אל ובדן, אלא שעגלים אלו לא היו כלל עבודה זרה, וכפי שנבאר עוד בהמשך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:32 |
|
| |
בעוד שבממלכת ישראל הייתה, למרות הכל, נוכחות קבועה של עגלי הזהב, ונפילה חמורה של עבודה זרה ממשית בדור אחאב, הרי שבממלכת יהודה היו הדברים טובים לאין ערוך. אלא שגם כאן, קריאה שטחית עלולה לצייר תמונה מעוותת של המציאות, ורק אם נשווה היטב את המקראות במלכים ובדברי הימים נוכל לעמוד בבירור על מצב הדור ההוא. כך למשל, מיד לאחר התפלגות הממלכה מלך רחבעם בן שלמה על יהודה. במלכים מתואר כי רחבעם ויהודה עשו הרע בעיני ה', "ויבנו גם המה להם במות ומצבות ואשרים על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן" (מ"א יד, כג). אילו היה לנו פסוק זה בלבד, היינו עלולים להבינו כפשוטו, כאילו בנו במות ומצבות ואשרים לעבודה זרה, וזנחו כליל את דרך התורה והמצוות. אולם כאשר נשווה את הדברים האמורים בפסוקים אחרים, תתקבל תמונה שונה לחלוטין. כך למשל, כאשר מלך ביהודה אסא, נכדו של רחבעם, מתאר הנביא כך: "ויעש אסא הישר בעיני ה' כדוד אביו... ויסר את כל הגלולים אשר עשו אבותיו... והבמות לא סרו, רק לבב אסא היה שלם עם ה' כל ימיו" (שם טו, יא-יד). תיאור זה נראה כסותר את עצמו, שכן אילו היה לבבו של אסא שלם עם ה' כלבב דוד אביו, כיצד ההין להותיר את הבמות שבהם עבדו בני העם עבודה זרה? ומלבד זאת, מה התועלת שבביעור הגילולים בעת שהבמות שבהן מקטירים להם נשארו על עומדן? וכי יכול דבר שכזה להיחשב "עשיית הישר בעיני ה'"?!
האמת היא, שטעות גמורה היא לחשוב שהבמות היו מוקדשות לעבודה זרה. בבמות אלו היו מקטירים העם לה', ולו בלבד. למרות זאת, כיוון שנבחר בית המקדש שבירושלים, נאסרה ההקטרה בבמות לשם שמים. חטא חמור זה, שבו חטאו בני יהודה במשך כל תקופת הבית הראשון, נבע כל כולו מהשתוקקות יוקדת לקרבת ה', ואף על פי כן הוא מתואר כעשיית הרע בעיני ה'. באופן דומה תתפרש גם המילה "מצבות" המופיעה בתיאור מעשי רחבעם ואנשי דורו. המדובר במצבות קודש לה', אלא שאף הם נאסרו בתורה, ככתוב "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוקיך", וכפי שפירשו חז"ל שמדובר במצבה לשם שמים. ברור שהצבת המצבות, עם היותה איסור לא תעשה, נבעה אך ורק מתוך קירבה נפשית עצומה לקב"ה ולעבודתו, עד שמחמת כן התירו לעצמם בני העם לעבור על האיסור, בבחינת עבירה לשמה. מהתייחסות הנביא למדים אנו כי אין בסיבה כזו להתיר את האסור, אולם נראה שהשקפתם של בני הדורות הללו שונה הייתה, ואמנם, על כך נתבעו ולעתים אף נענשו.
אלא שהסברים אלו יפה כוחם לבמות ולמצבות, אך מה נוכל לפרש באשר לאשרים? הלא האשרה היא עבודה זרה גמורה, כמבואר הן בתורה והן בנביאים. האם אכן חטאו רחבעם ואנשי דורו בעבודה זרה כפשוטה?
כדי לענות על כך נמשיך ונבחן פסוקים אחרים בתנ"ך. הנה, כאשר נפטר רחבעם, מלך תחתיו בנו אֲבִיָּם. גם אודותיו מסופר כי הלך "בכל חטאות אביו אשר עשה לפניו ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוקיו כלבב דוד אביו" (שם, ג). מלשון הפסוק נראה שגם הוא עסק בבמות, מצבות ואשרים, שהרי עשה ככל חטאות אביו. והנה, בדברי הימים בא תיאור מפתיע, המטיל בספק את מסקנתנו הנחפזת מקריאתנו במלכים. שם מתואר כי מלחמה ניטשה בין אֲבִיָּה מלך יהודה (שבמלכים נקרא אבים), לירבעם בן נבט מלך ישראל. בטרם פרצו הקרבות ניסה אביה למנוע את המלחמה. הוא עלה להר אפרים והכריז כך: "שמעוני ירבעם וכל ישראל! הלא לכם לדעת, כי ה' אלוקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם, לו ולבניו... ועתה אתם אומרים להתחזק לפני ממלכת ה' ביד בני דוד, ואתם המון רב ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים! הלא הדחתם את כהני ה' את בני אהרן והלויים, ותעשו לכם כהנים כעמי הארצות, כל הבא למלא ידו בפר בן בקר ואילים שבעה, והיה כהן ללא אלהים. ואנחנו ה' אלוקינו ולא עזבנהו, וכהנים משרתים לה' בני אהרן, והלויים במלאכת, ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב, וקטורת סמים ... כי שומרים אנחנו את משמרת ה' אלוקינו ואתם עזבתם אתו" (דה"ב יג, ד-יא). אכן, בהמשך מתואר שם כי המלחמה הסתיימה בנצחונו המוחץ של שבט יהודה על שבטי ישראל, כי בני יהודה "נשענו על ה' אלוקי אבותיהם" (שם יח).
פסוקים אלו מלמדים באופן ברור, כי לא ייתכן שרחבעם, אבים ורוב בני יהודה עבדו לאשרה. אילו היו היהודים עובדים לאשרה, הרי שמצבם הרוחני היה הרבה יותר גרוע מבני ישראל, אשר אף שעבדו את עגלי הזהב, אך כיוונו לעבודת ה', וכפי שיבואר להלן. ואף אם נניח שעגלי הזהב היו עבודה זרה ממש, הרי היו בני יהודה עובדי האשרה שקולים ושווים לאחיהם הישראלים עובדי העגלים. מהו אפוא ערכו של כל נאומו הנמלץ של אביה? באיזו טענה הוא מנסה לשכנע את בני ישראל שהם, היהודים, טובים ועדיפים מהם? כיצד הוא מצהיר בלא בושה "אתם עמכם עגלי זהב, ואנחנו ה' אלוקינו ולא עזבנוהו"?! ומדוע לא ענו לו הישראלים "שקרן שכמוך! טול את קורת האשרה מבין עיניך!"?! וכיצד מביא עזרא, מחבר דברי הימים, את דברי אביה בלא כל הסתייגות מהם?! אין זאת, אלא שדברי אביה כנים ונכונים היו, והוא ואנשיו ורוב שבטי יהודה ובנימין לא עבדו כלל את האשרה.
מדוע, אם כן, כותב הנביא כי בני יהודה עשו אשרים?
כי אכן היו אנשים מעטים שבמעטים, משולי החברה ממש, שכשלו וחטאו בעבודת האשרה. חדלי אישים אלו היו ספורים ביותר, וייתכן שאביה ורחבעם כלל לא ידעו עליהם. אף אילו ידעו עליהם ומסיבה כלשהי לא הכריתו אותם, לא סבר אביה שהוא נושא באחריות לעוונם של מועטי מועטים אלו, ולכן הצהיר בפה מלא, כי בשונה מכם, בני ישראל, הרי אנו, בני יהודה, עובדים את ה' באופן מושלם. רק משום כך הוא הרחיב ותיאר את עבודת בית המקדש לפרטיה, ורק משום כך הוא מצא בקרבו את העוז המוסרי לשכנע את בני ישראל להימנע מן המלחמה. למרות זאת, הנביא מאשים את אביה ורחבעם בחטאים אלו, כי אחריותו של המלך היא לכל חטא אשר נעשה בממלכתו, הן בידיעתו והן שלא בידיעתו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:37 |
|
| |
השפעת הישראלים על היהודים
נכדו של אסא מלך יהודה היה יהורם בן יהושפט. מלך רשע זה היה נשוי לעתליהו המרשעת (ככינויה בדה"ב כד ז), שהייתה בת אחאב מלך ישראל. בהשפעתה ובהשפעת חמיו, עבד יהורם את הבעל והאשרה. גם בנו שמלך אחריו, אחזיהו, עשה כמעשי בית אחאב סבו. כשמת אחזיהו מלכה עתליהו על הארץ במשך שש שנים, ולאחר מכן היא נהרגה בפקודת יהוידע הכהן שהמליך את בנה יהואש, שהיה מלך צדיק. מיד כאשר הומלך יהואש מסופר כך: "ויבאו כל עם הארץ בית הבעל, ויתצוהו את מזבחותיו, ואת צלמיו שברו היטב, ואת מתן כהן הבעל הרגו לפני המזבחות" (מ"ב יא, יח). יהורם מלך שבע שנים, אחזיהו מלך שנה אחת, ועתליהו מלכה שש שנים. לפיכך נוכל לחשב, שעבודת הבעל ביהודה לא נמשכה יותר מחמש עשרה שנה, ואף היא הייתה רק בהשפעת משפחת אחאב מלך ישראל. מיד כאשר נשמטה המלוכה מבת אחאב, הזדרזו "עם הארץ", כלומר המון העם, התנפלו על בית הבעל, נתצוהו ושיברוהו, והרגו את כהן הבעל. מתוך הכתובים נראה שהם לא חיכו להוראה מפורשת של המלך או של הכהן הגדול לעשות כן, אלא ברגע שכבר לא הייתה סכנת חיים להשמיד את הבעל, הם מיהרו לעשות זאת מרצונם החופשי והעצמאי. גם כאן כבשומרון, לא נמצא יותר מאשר בית בעל אחד, ששימש ככל הנראה את משפחת המלוכה החוטאת. נראה אפוא, שגם באותן חמש עשרה שנה לא היו רבים שעבדו את הבעל ביהודה, והוא נעבד בעיקר על ידי בת אחאב, חתנו ונכדו, ואולי עוד אי אילו חדלי אישים משולי החברה. קביעה זו מסתברת מאוד, שהלא אפילו בממלכת ישראל בתקופה זו לא עבדו את הבעל יותר מאשר כמה מאות איש, כמו שהוכחנו, ואם כן בממלכת יהודה שהייתה נעלה לאין ערוך מממלכת ישראל, אין ספק שלא היה מספר עובדי הבעל גבוה ממספרם בישראל.
לאחר יהואש מלכו מספר מלכים צדיקים ברצף: אמציהו, עוזיהו ויותם. אחריהם מלך אחז שהיה רשע, אך מלבד העובדה שהוא מלך רק שנתיים, משמעות הפסוקים שהוא לבדו עשה את החטאים המוזכרים בם, ואילו רוב ככל העם נשארו עובדי ה' בלב ובנפש, דבר שהביאם לפרוץ את הגבולות ולהקטיר אף בבמות שנאסרו משנבנה המקדש. אחריו מלך בנו חזקיהו, שבצדקותו סילק גם את הבמות, המצבות, ואף ביער את כל עצי האשרות, אף שאיש לא עבד אותם מאות שנים, עקב מצוות ביעור האשרות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:38 |
|
| |
המהפכה החילונית
תכלית שינוי נשתנו הדברים בדור שאחרי חזקיהו, כאשר מלך בנו מנשה, שלמעשה הוא האשם הישיר בחורבן בית המקדש מספר דורות לאחר מכן. מנשה הצליח במה שקודמיו אף לא ניסו, להחדיר עבודה זרה כפשוטה לכרם בית ישראל, ולסחוף המונים רבים מן העם לעבירה חמורה זו. הוא היה היחיד ממלכי יהודה שהקים מזבחות לבעל ולאשרה, שכן יהורם ואחזיהו לא הקימו אלא בית בעל פרטי כדי לעבוד שם אליל זה, ואילו מנשה הקים מזבחות רבים והמריץ את בני העם לעבוד שם לאלילים רבים. בנוסף הפעיל מנשה משטר של טרור, ורצח כל מי שהעיז להתנגד בגלוי לעבודה הזרה שהחדיר לישראל. במלכים ובדברי הימים מתואר כי הוא בנה "מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ה', והעביר את בנו באש, ועונן וניחש ועשה אוב וידענים, הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס, וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית" המקדש (מ"ב כא, ה-ז), "עשה... התועבות האלה, הֵרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו, ויחטיא גם את יהודה בגילוליו" (שם, יא), "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאוד, עד אשר מילא את ירושלים פה לפה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה'" (שם, טז). מבואר אם כן שמנשה לא הסתפק בחטאיו הפרטיים אלא החטיא את יהודה עמו בגילוליו, ודיכא ביד ברזל כל מי שניסה להתנגד לדרכו הרעה. חז"ל אף מספרים שאף את ישעיהו הנביא, סבו של מנשה מצד אמו, הרג מנשה באכזריות נוראה (ילקו"ש ישעי' תז). למעשה, מדברי חז"ל מתבאר, כי אותה שפיכות דמים המיוחסת לבני הבית הראשון, שבשלה חרב המקדש, היא שפיכות הדמים הרבים ששפך מנשה, בעת שגדע באלימות כל נסיון להתקומם כנגד עבודת האלילים שהנהיג. בשום תקופה אחרת לא מצינו תופעות של שפיכות דמים בקרב אנשי יהודה, למעט הריגת הנביא זכריה בן יהוידע בתקופת יהואש, כמאה שנה לפני תקופת מנשה.
אחרי מנשה מלך אמון בנו, וגם הוא הלך "בכל הדרך אשר הלך אביו, ויעבוד את הגילולים אשר עבד אביו וישתחו להם" (שם, כא). מנשה ואמון מלכו יחד חמישים ושבע שנה, ובתקופה ארוכה זו חלו שינויים מופלגים באופיו של חלק מהעם. "עם הארץ", אלו שלא היו תלמידי חכמים או כהנים הקרובים ברוחם לעבודת בית המקדש, התרגלו למצב שנכפה עליהם על ידי מנשה, ואף החלו לחבב אותו, שהרי עבודה זרה גוררת עמה פריקת עול כללית, וההתפקרות נעמה לחיכם של אותם אנשים. לעומת קבוצה זו הייתה קבוצה נכבדה שהצרה על המצב הקשה, וייחלה בקוצר רוח ליום בו ישובו הדברים להיות טובים כבתחילה. כך נחלקו בני יהודה לשתי מפלגות: האחת חפצה בהמשך חיי ההוללות ועבודת האלילים, ואילו השנייה חפצה בשובו של שלטון התורה, ובביטולה המוחלט של עבודת האלילים מיהודה וירושלים.
מנין יודעים אנו על קיומן של שתי המפלגות הללו?
בכתובים מתואר כי אמון לא מת על מיטתו מוות טבעי, אלא "ויקשרו עליו עבדיו, וימיתוהו בביתו" (דה"ב לג, כד). לכאורה לא ברור מה הייתה מטרתם, אולם המשך הכתוב עשוי להחכימנו בעניין זה: "ויכו עם הארץ את כל הקושרים על המלך אמון, וימליכו עם הארץ את יאשיהו בנו תחתיו" (שם, כה). מפסוק זה למדים אנו שני דברים: ראשית, הייתה כאן התמודדות בין שתי קבוצות, כאשר האחת מתוארת כעבדי אמון, ואילו השנייה מתוארת כ"עם הארץ". שנית, הקבוצה שניצחה, קבוצת "עם הארץ", המליכה את יאשיהו בן אמון. מדוע מדגיש המספר שדווקא עם הארץ המליכו את יאשיהו בן אמון? מדוע הוא סוטה מהאופן הקבוע לדיווח על המלכת מלך "וימלוך פלוני בנו תחתיו"? אין זאת, אלא שהכתוב בא להדגיש כי עם הארץ הם אלו שהיו חפצים בהמלכתו של יאשיהו, ואילו אותה קבוצה שהרגה את אמון, שאפה לסלק את משפחתו מכס המלוכה. נראה אפוא, שקבוצת עם הארץ היו בטוחים שיאשיהו בן השמונה ימשיך את מנהגי סבו מנשה ואביו אמון, שעל ברכיהם גודל, ולכן הם חפצו שדווקא הוא ימלוך תחת אמו. לעומתם קבוצת הקושרים שהרגה את אמון הייתה הקבוצה ששאפה לסלק את עבודת האלילים מיהודה, והם התנגדו להמלכתו של יאשיהו, שהיו בטוחים שימשיך את מסורת אבותיו בעבודת האלילים ובכל התועבות האסורות. האמת היא שאלו גם אלו טעו, ויאשיהו טרף את קלפיהם של קבוצת עם הארץ, לשמחתם של קבוצת שומרי התורה. "בשמונה שנים למולכו והוא עודנו נער החל לדרוש לאלוקי דוד אביו, ובשתים עשרה שנה החל לטהר את יהודה וירושלים מן הבמות והאשרים והפסלים והמסכות" (שם לד, ג). כך המשיך יאשיהו להתחזק בעבודת ה', עד אשר הגיעו הדברים לשיא תפארתם בשנת שמונה עשרה שנה למולכו, כמסופר שם ובמלכים.
המהפכה החילונית שחולל מנשה ביהודה הייתה בלתי הפיכה. אף שבדברי הימים מסופר שמנשה חזר בתשובה שלמה לאחר שנלכד על ידי האשורים, והקב"ה החזירו לכס מלכותו, שוב לא חזרו הדברים לכמות שהיו בתחילה. מנשה ניסה אמנם להחזיר גם את העם בתשובה, "ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלוקי ישראל" (דה"ב לג, טז), אך העם כבר היה פרוע לשמצה, ולא שמע בקולו לשוב בתשובה (סנהדרין קב:). מנשה הוא המלך היחיד מיהודה, שבנבואות שנאמרו הרבה אחרי מותו, הוזכר שמו לרעה בתור גורם החורבן הראשי, כדרך שהוזכר שמו של ירבעם בן נבט כגורם גלות ישראל, אף שהייתה כשלוש מאות שנה אחרי מותו. הצד השווה שבשניהם, שתוצאות מעשיהם הרעים התקיימו גם אחרי מותם, וההתדרדרות של בני הממלכות רשומה על שמם באופן ישיר. זו הסיבה שבתקופת יאשיהו, שהיה מלך צדיק, מוצאים אנו עובדי עבודה זרה בקרב העם, דבר שלא היה מעולם בתקופת המלכים הצדיקים שקדמו ליאשיהו. גם ארבעת מלכי יהודה האחרונים, יהואחז ויהויקים, יהויכין וצדקיהו, המשיכו בחטאות מנשה ואמון, במידה כזו או אחרת. חטאים אלו כללו מיעוט בלתי מבוטל בעם, ומשום כך נגזרה גזרת החורבן, הגלות והקטל, על יהודה וירושלים. כה היו חטאים אלו מושרשים בקרב חלק מבני העם, עד כדי כך שגם אחר החורבן סירבו אותם חוטאים להיפרד מהם, וכפי שיבואר להלן. גם גילוי העריות שבעקבותיו, לפי חז"ל, אירע החורבן, התבצע אך ורק בקרב אנשי אותה מפלגה של חוטאים ופורקי עול שהוחטאו על ידי מנשה, אמון והמלכים הרשעים שמלכו אחריהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:40 |
|
| |
עלינו להבין מה הייתה מהותם של עגלי הזהב ומה ביטאה עבודתם בעיני שבטי ישראל.
תחילה עלינו לעקור מלבנו את התפיסה המוטעית, שעגלי הזהב היו עבודה זרה כמשמעותה הפשטנית, עבודה לאלוהים אחרים וכפירה באלוקי ישראל. ההיפך הוא הנכון, ועבודת העגלים לא הייתה בשום פנים ואופן עבודה לאלוהים אחרים, אלא הייתה מכוונת כל כולה לעבודת ה' ולאמונה מוחלטת בו.
למעשה הדברים מפורשים בתנ"ך. הנה למשל, כאשר הנביא מתאר את מעשי יהוא מלך ישראל, הוא מתאר כי לאחר שיהוא הרג את כל צאצאי אחאב והכרית את משפחתו כליל, הוא פגש את יהונדב בן רכב, אחת מדמויות ההוד המופלאות שבתנ"ך, ופנה אליו כך: "היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך"? (מ"ב י, טו). כאשר השיב לו יהונדב בחיוב, הזמין אותו יהוא למרכבתו ואמר לו: "לכה אתי וראה בקנאתי לה'" (שם טז). לאחר מכן מתאר הנביא כיצד כינס יהוא את כל עובדי הבעל מישראל, כיצד טבח בהם עד תומם, וכיצד הרס את בית הבעל, במותיו ומצבותיו כולם. הנביא מסכם ואומר: "וישמד יהוא את הבעל מישראל" (שם כח).
למרבה הפלא, מיד בפסוק הבא נכתבה העובדה המתמיהה – "רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם, עגלי הזהב אשר בית אל ואשר בדן". התמיהה כאן זועקת לשמים: הלא יהוא העיד על עצמו כי הוא מקנא לה', והוא פעל פעולות נפלאות לסלק את עבודת האלילים מישראל. הייתכן שבמקביל עסק יהוא עצמו בעבודת אלילים פשוטה, בעבודת עגלי הזהב של ירבעם?! אם כן מה פשר הצדקנות המעושה שעטה על עצמו בפגישתו עם יהונדב בן רכב? ומדוע היה אכפת לעובד אלילים זה שאחדים מבני עמו יעבדו לאליל אחר מן האליל שבחר הוא לעבוד?
ואם לא די בכך, הרי הפסוק הבא מפתיע מכל! לאחר שכבר צוין שיהוא התמיד בעבודת עגלי הזהב, מספר הנביא: "ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני, ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". כאן כבר נעתקות המילים מפינו: וכי בגלל שהחליף יהוא פרה בחמור, והמיר את עבודת הבעל בעבודה זרה אחרת, קורא עליו הקב"ה "הטיבות לעשות הישר בעיני"?! וכי אילו היה יהוא משמיד את עבודת האשרה ומתמכר לעבודת הבעל, גם אז היה מקבל ציון לשבח שכזה?! וכי יש הבדל בין אדם העובד עבודה זרה אחת, לבין העובד שתי עבודות זרות, או שלוש או חמישים?!
ואין זו הפעם היחידה בתנ"ך בה ישנה תמיהה זו. כאשר מתאר הנביא את חטאי אחאב, הוא כותב כך: "ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו. ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט... וילך ויעבוד את הבעל וישתחו לו" (מ"א טז, ל-לא). גם כאן רואים אנו שהנביא מתייחס לעבודת הבעל כחמורה יותר מעבודת העגלים, ושוב עולה הפליאה: מה לי עבודה זרה אחת, מה לי שתיים ומה לי יותר?!
כך גם כאשר מלך יהורם בן אחאב, מציין הנביא כי: "ויעשה הרע בעיני ה', רק לא כאביו וכאמו, ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו. רק בחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל דבק, לא סר ממנה" (מ"ב ג, ב-ג). שוב רואים אנו, כי חטאות ירבעם בן נבט נחשבו חטא קל לעומת עבודת הבעל, ושוב איננו מבינים, וכי ישנן דרגות בעבודת האלילים? וכי מצאנו בהלכות עבודה זרה שיש הבדל בין הבעל לבין האשרה, בין כמוש לבין עשתורת?...
נוסף על כל זאת, המתבונן בכתובים בעיון מוצא עצמו נבוך ביותר. כאשר מסופר בנביא על עגלי הזהב, מתואר כי ירבעם בן נבט העמיד לעבודתם "כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי" (מ"א יב, לא). עוד מתואר שם, כי ירבעם המציא "חג בחודש השמיני, בחמישה עשר יום לחודש כחג אשר ביהודה" (שם, לב), ובו עלה להקטיר לפני עגלי הזהב. מתוך הכתובים עולה ביקורת על ירבעם בן נבט, שלא די שהעמיד את עגלי הזהב, עוד הוסיף והמיר את הכהנים בישראלים פשוטים, שאינם מזרע אהרן, ועוד הוסיף והחליף את חג הסוכות בחג אשר בדה מלבו, בחמישה עשר בחשוון. והנה, דברים אלו הם תמוהים ביותר. וכי כאשר עובד אדם לעבודה זרה מצפים ממנו שישתמש דווקא בכהנים מזרע אהרן?! וכי כאשר אדם עובד אלילים רצוי שיעשה זאת דווקא בזמן החג שקבעה התורה?! ההגיון הפשוט אומר שאדרבא, טוב עשה כאשר לא טימא את בני אהרן בעבודת אלילים, וטוב עשה שהניח את חג הסוכות לבל יעבוד בו עבודת אלילים. מדוע אפוא קוצף הנביא על מעשים אלו של ירבעם בן נבט?!
אכן, תמיהות מצטברות אלו מוכיחות בעליל, שהחטא שבעגלי הזהב של ירבעם בן נבט נשא אופי אחר לחלוטין מחטא עבודת הבעלים והאשרות, והוא לא היה עבודה זרה בשום פנים ואופן! הרד"ק כבר כותב יסוד זה ומבהיר, כי יהוא "לא ביער העגלים, כי אותם נעשו לשם ה', ואף על פי כן היה חטא גדול, כמו שכתוב לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב". הרד"ק מתכוון לדרשת חז"ל שבאה במכילתא: "ר' נתן אומר, לא תעשון אותי, שלא תאמר, עושה אני לו (כלומר לה') כמין דמות ואשתחוה לו, ת"ל לא תעשון אותי, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיהם כי לא ראיתם כל תמונה". מבואר אפוא, שאיסור עבודה זרה כולל גם איסור עבודה לה' באמצעות פסל או מסכה, אף שאינה באה אלא לסמל את שליטת ה' בעולם באופן כזה או אחר. כאמור, כך מפרש הרד"ק את חטא העגלים, והבנה זו עולה מתוך פשוטו של מקרא, כפי שביארנו.
זהו המפתח להבנת עבודת העגלים. ירבעם בן נבט לא חשב לרגע לעבוד עבודה זרה מכל מין שהיא. כל מגמתו ביציקת העגלים הייתה ליצור מקום עבודת ה' תחליפי לבית המקדש שבירושלים. לכן כאשר הקים את העגלים הוא קרא לעם וציווה עליהם: "רב לכם מעלות ירושלים! הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים!" (מ"א יב, כח). איש מהנמצאים שם לא חשב שהעגל, שעוד טרם התקרר מיציקתו בכבשן הזהב, הוא אשר העלה אותם מארץ מצרים. הם ידעו היטב מי ה' שהוציאם ממצרים, ואיש לא כפר בשני הדברות הראשונים "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". עגלי הזהב באו לסמל אחת מהדמויות החקוקות בכסא הכבוד – דמות שור, וכוונתם הייתה לעבוד את האלוקים דרך אותו סמל, שביטא בעיניהם את מלכות האלוקים וכסא כבודו. בעצם הייתה זו מהדורה מחודשת של חטא העגל שחטאו בני ישראל במדבר. גם שם הם קראו לפניו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". גם שם לא הייתה זו עבודה זרה כפשוטה, אלא עבירה על ציווי ה' שלא לעשות שום דמות שהיא, אף לצורך עבודת האלוקים עצמה. זה היה גם חטאו של ירבעם, ובחטא זה התמידו כל מלכי ישראל כולם, ללא יוצא מן הכלל. כאמור, רובם המוחלט של מלכים אלו היו צדיקים ואוהבי תורה, ואף על פי כן התמידו בדבקות בעגלי הזהב. זאת משום שמייסד ממלכתם ביסס את מלכות ישראל על הצורך הפוליטי של ההתנתקות ממקדש ה' שביהודה, וצורך זה התמיד במשך כל שנותיהם של מלכי ישראל. הם ידעו שאם יעלו בני העם ירושלימה להקריב קרבנות ולראות כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, הרי הקדושה העצומה שתושפע עליהם שם תחבר אותם למקור הקדושה, ושוב יקבלו על עצמם את מלך ירושלים, משושלת דוד המלך. לפיכך המשיכו כל מלכי ישראל בקיום העגלים ועבודת ה' דרכם, בהתעלמם מכך שגם זו עבירה חמורה על חוקי התורה. הנה כי כן, בזה הסתכם חטאם היחיד של בני ממלכת ישראל, לאורך רוב רובה של התקופה ההיא, למעט תקופת אחאב ובניו בה עבדו מעטים שבמעטים גם את הבעל, ומעטים עוד יותר גם את האשרה.
מעתה מובנת גם הביקורת המרומזת כנגד ירבעם, שהחליף את הכהנים בישראלים ואת חג הסוכות בחג בדוי. כיוון שכוונתו הייתה לשמים, והוא עסק בעבודת ה', הייתה עליו תביעה שלא די שהעמיד עגלים שאסרה התורה, אלא הוסיף חטא על פשע והמיר את הכהנים בישראלים ואת חגי התורה בחגים בדויים. הנביא ראה בכך התרחקות סמלית נוספת של ירבעם מרוח התורה והמצוות, אף שבפועל לא הייתה כל מצווה שדווקא כהני בית אהרן יעסקו בעבודת העגלים. כמבואר, התרחקות סמלית זו הייתה חסרת משמעות אילו הייתה עבודת העגלים עבודה זרה, ורק משום שעבודה זו הייתה עבודת ה', אף כי בלתי רצויה, נודעה משמעות שלילית לסילוקם של הכהנים ולהמרת החגים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:41 |
|
| |
אלילים, בעלים וממלכת השמים
כאמור, עבודת עגלי הזהב לא הייתה עבודה זרה במובן עבודת אלילים, אלא עבודה זרה במובן אחר: עבודת ה' שנעשתה באופן זר לתורה ולמצוות ה'. שונה הדבר ביחס לעבודת הבעלים, האשרות ושאר מיני עבודות האלילים, שכשלו בהם בני העם בתקופות השונות. ברור שאלילים אלו נחשבו לעבודה זרה לכל מובן ועניין, ולא ניתן למצוא בהם כל הסבר שיפחית מחומרתו של החטא, כפי שנתפס בתפיסתנו הראשונית.
אלא שאם כך הם פני הדברים, הרי נתקלים אנו בתמיהות גדולות ועצומות. נתבונן למשל במעשיו של אמציהו מלך יהודה, שבמלכים נכתב עליו: "ויעש הישר בעיני ה' רק לא כדוד אביו", משום ש"רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות" (מ"ב יד, ג-ד). לעומת זאת בדברי הימים מתקבלת תמונה מורכבת יותר. שם מתואר כי אמציהו יצא להלחם בבני שעיר. לצורך המלחמה שכר אמציהו "מאה אלף איש גיבור חיל" מבני הממלכה האחות – ממלכת ישראל, ושילם תמורתם סכום עצום של מאה ככר כסף. אזי הגיע אליו אחיו, הנביא אמוץ, וציווה עליו בשם ה': "אל יבא עמך צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל כל בני אפרים!". אמציה שאל אותו "ומה לעשות למאת הככר אשר נתתי לגדוד ישראל?", והנביא השיב כי "יש לה' לתת לך הרבה מזה". לאור תשובה זו הורה המלך לגדוד אשר בא אליו מאפרים ללכת למקומם, "ויחר אפם מאד ביהודה, וישובו למקומם בחרי אף" (דה"ב כה, ז-י).
מעשה זה של אמציהו מראה על חוזק אמונתו ובטחונו בה', שהרי ויתר על מאה אלף חיילים, הפסיד מאה ככר כסף, ואף גרם לתקרית מדינית עם המדינה השכנה מצפון. כל זאת בהסתמך על דברי הנביא שהבטיח לו ישועה בשם ה'. אכן, הנצחון היה מוחץ, והסתיים בתבוסתם המלאה של בני שעיר, ובהריגת עשרים אלף אדומים.
מה רבה התדהמה למקרא מעשהו הבא של אמציהו: "ויהי אחרי בוא אמציהו מהכות את אדומים, ויבא את אלוהי בני שעיר ויעמידם לו לאלוהים, ולפניהם ישתחווה ולהם יקטר" (שם, יד). כאן רואים אנו התנהגות מסעירת לב! המלך הצדיק, המאמין הגדול, הבוטח בה' בכל לבו ונפשו, המוכן להפסיד נכסים אסטרטגיים, כספיים ומדיניים עבור ציות לדבר ה', הזוהי תודתו ותגובתו על נצחונו המופלא במלחמה?! להביא את אלוהי שעיר ולהתחיל לעבוד להם ולקטר להם?! כיצד ניתן להבין דבר שכזה?!
והתמיהה עולה ומתגברת כאשר מנסים אנו לרדת לפשר מעשהו. הלא האדומים הפסידו במלחמה ונכשלו כשלון חרוץ. אם כן, גם אדם שאינו מאמין בה' נוכח לדעת שאין בכח אלילי האדומים לסייע להם ולהגן עליהם. מדוע אפוא נקט אמציהו בצעד תמוה שכזה, והחל לעבוד לאלילים אלו? מה ההסבר ההגיוני למעשה אבסורדי שכזה?!
ואם לא די בזאת, הרי שבתנ"ך מצאנו התנהגות הפוכה בדיוק. כאשר נלחם אחז מלך יהודה עם מלכי ארם, הוא נקט בצעד דומה לצעדו של אמציהו, אך נראה כהגיוני הרבה יותר לפי תפיסתו המעוותת. "ובעת הצר לו ויוסף למעול בה'... ויזבח לאלוהי דרמשק המכים בו, ויאמר, כי אלוהי מלכי ארם הם מעזרים אותם, להם אזבח ויעזרוני" (שם כח, כב-כג). כלומר, כדי להתגבר על מלכי ארם, החליט אחז לעבוד את אלוהי ארם, ובכך לגזול את כוחם של ארם מידיהם, ו"להעביר אליו", כביכול, את "תמיכת" האלילים הללו. תפיסה זו עוד ניתנת להבנה, אך איזו הבנה תיתכן במעשה ההפוך שעשה אמציהו, לקחת את אלוהי העם המובס ולהם לעבוד ולקטר?!
אכן, דווקא פרשה תמוהה זו, היא המעניקה לנו את המפתח להבנת כל מושג העבודה הזרה התנ"כית. איש ממלכי יהודה וישראל שעבדו עבודה זרה לא כפר באלוקי ישראל, ולא חשב שהאלילים הם אלו שבראו את העולם, ח"ו. הם ידעו היטב שהקב"ה הוא בורא העולם, הוא המוציא את בני ישראל ממצרים, והוא המנהיג את העם לאורך כל שנות קיומו בארץ ישראל. טעותם הגדולה נבעה מעובדה אמיתית ונכונה, שהקב"ה ברא מלאכים הממונים על עמים שונים ועל כוחות שונים שבטבע. הם סברו, שניתן לרצות את אותם מלאכים ממונים, למצוא חן בעיניהם על ידי כניעה להם ועבודתם, וכך להשיג הישגים חומריים רבים, מתוך עבודת אותם כוחות נבראים. הם לא ראו במעשים אלו סתירה לאמונה באחדות ה', כי הבינו שהוא זה שברא את אותם ממונים, אך סברו שהעניק להם כוחות עצמיים לפעול ולהיטיב למי שיחפצו להיטיב, וחשבו שהדרך לגרום לממונים אלו להשפיע שפע טוב על בני אדם היא על ידי עבודה להם, הקטרה וזביחה, ניסוך והשתחוויה.
זו הסיבה שאחז ניסה לרצות את אלוהי ארם, המסמלים את המלאכים הממונים משמים על העם הארמי. הוא סבר שיש להם כח עצמי להיטיב לבני עמם, ומכיוון שכך, אם יעבוד אותם וירצה אותם הם ייטיבו אף לו, ויגרמו שהארמים לא יילחמו אתו ולא יתגברו עליו.
זו בדיוק הסיבה שאמציהו הביא את אלוהי שעיר, אף שהתגבר עליהם במלחמה. הוא רצה למנוע את המלחמה הבאה, וסבר שאם ירצה את אלוהי שעיר, אותם מלאכים וכוחות רוחניים הממונים על בני שעיר, הם יטו לו חסד, יכירו לו טובה, וימנעו מבני אדום להמשיך ולהילחם עם בני עמו.
לכן לא ראה אמציהו כל סתירה בין אמונתו ובטחונו באלוקים, לבין מעשהו זה של עבודת האלילים. הוא סבר שכשם שעבודת האלוקים אינה מונעת השתדלויות גשמיות כאלו ואחרות, כגון פנייה למלכים של מדינות אחרות כדי לכרות אתם בריתות הגנה הדדית וכדומה, כך אין היא מונעת השתדלות בדרך של פנייה לכוחות הממונים על אותן ממלכות, ונסיון להשיג מהם את מה שלא הצליח להשיג ישירות מבני העם שעליו הם ממונים.
אין ספק שמעשים פסולים אלו הם עבודה זרה כפשוטה, והם נאסרו באיסור החמור ביותר שישנו בתורה. אך מכל מקום, זה היה ההגיון שהביא אנשים גדולים כאמציהו וכשאר מלכי יהודה וישראל שעבדו עבודה זרה ממשית לנקוט בצעדים אלו. יתירה מכך, עובדי העבודה הזרה ראו הצלחות רבות, והם שייכו אותן לפעולת העבודה הזרה שנקטו בה. לא ייפלא אפוא, שהיצר לעבוד את אותם אלילים היה כה חזק, עד שמנשה מלך יהודה גילה לרב אשי בחלום הלילה, כי אילו היה הוא חי בדור מנשה, הוא היה מפשיל את שולי גלימתו ורץ במהירות לעבוד עבודה זרה!
[במאמר מוסגר נציין, כי התנהגות זו של אמציהו, שהייתה יכולה להתקבל על דעת העם בתקופת מנשה או אחריו, לא התקבלה כלל על דעת בני יהודה בתקופתו שלו, ולכן נאמר בנביא כי בני העם מרדו בו וקשרו עליו קשר בירושלים. אמציהו נס ללכיש, אך גם שם לא מצא מנוח, ובני לכיש הניחו לבני ירושלים להמית אותו שם. סיבת המרד לא התפרשה במלכים, אך בדברי הימים נאמר מפורשות, כי המרד פרץ "מעת אשר סר אמציהו מאחרי ה'" (כה, כז). הרי לנו הוכחה נוספת, עד כמה היו בני יהודה רחוקים מכל שמץ של עבודת אלילים, ורק אהבתם לה' הביאה אותם להקטרת הבמות והמצבות].
למעשה, הביאור שהענקנו לעבודת האלילים התנ"כית נמצא מפורש בדברי ירמיהו. הוא מתאר כי כאשר חי במצרים אחרי החורבן, הוא הצטווה ע"י הקב"ה לפנות לפליטי יהודה הנמצאים שם ולהזהיר אותם לחדול מעבודת האלילים שהיו שקועים בה. ירמיהו הזכיר להם את החורבן הנורא שאירע בגין עבודת האלילים של בני יהודה, והתריע, כי אם לא יחדלו מכך יפלו גם הם בחרב וימותו ברעב ובדבר. הנביא מביא את תגובתם כלשונה: "הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך! כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו, לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" (מד, טז-יח). פליטי יהודה מצהירים כאן, כי כל הטובות שבאו אליהם היו אך ורק בזכות עבודת הכוכבים שעבדו הם ואבותיהם, מלכיהם ושריהם (מדור מנשה והלאה), ואילו הצרות והחורבן שבאו עליהם היו אך ורק משום שלא התמידו בעבודת הכוכבים ולא השתדלו בה כיאה וכיאות! כאמור, תפיסה מעוותת זו נבעה מתוך האמונה כי הקב"ה העניק כוחות של שפע וחיים לכוחות שונים בבריאה, ומתוך המציאות כי פעמים רבות נוכחו עובדי העבודה זרה בהצלחות שונות שבאו, כך סברו בטעות, בעקבות עבודתה. לכך התכוון הושע שהוכיח את העם ואמר: "כי זנתה אמם, הובישה הורתם, כי אמרה אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, צמרי ופשתי, שמני ושקויי" (ב, ז). הכוונה כאן לכוחות שונים הממונים על שפע גשמי רב, כמפורט בפסוק, שהעם עבד אותם כדי לקבל מהם את השפע הזה. אכן, חז"ל מבהירים כי ניתנה רשות לשטן להטעות אנשים ולהעניק להם שפע וישועה בסמוך לזמן שעבדו עבודה זרה, כדי לטורדן מן העולם (ע"ז נה.). לכן היו בני יהודה דבקים כל כך בעבודת האלילים, עד שבלתי אפשרי היה לנסות ולשכנע אותם כי הם טועים טעות שאין כדוגמתה, ותפיסתם רחוקה מן המציאות כרחוק שמים מארץ.
זו פשרה של עבודת האלילים שמצאנו בכל התנ"ך, בין בתקופת השופטים, בהשפעת הכנענים ועמי הסביבה, ובין בתקופת המלכים, בהשפעת המלכים והעמים השכנים. בני העם והמלכים לא הרגישו כל סתירה בין שמירה מלאה על רוב חוקי התורה, לבין עבודת האלילים, הכוכבים, הבעלים והעשתרות. זהו גם פשר דברי אליהו שגער בעם: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו" (מ"א יח, כא). אותם אנשים שחטאו בעבודת הבעל עבדו גם את האלוקים, ולכן הבהיר להם אליהו שאין קיום לשתי עבודות אלו זו לצד זו, ועליהם לדעת שאם הם עובדים גם את הבעל, שווה הדבר להליכה אחרי הבעל לבדו. כפי שהדגשנו חזור והדגש, רוב רובם של בני העם ברוב רובן של התקופות לא עבדו כל עבודת אלילים שהיא, ואילו המיעוט שעבד במיעוט התקופה, שגה חמורות בתפיסה המעוותת שנתבארה והוכחה כאן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:43 |
|
| |
מחילה צבוני, למה שמיעוט משולי החברה כדבריך יקבל כזו במה בדברי הנביאים? עד כדי "אשרים על כל גבהה גבוהה ותחת כל עץ רענן"? יותר סביר שעבודה בשיתוף לא נתפסה כעבודה זרה חמורה כמו עבודה דרך עגל. עגל למעשה אומר שאי אפשר להתקרב אל ה' ישירות, אלא רק דרך מתווכים. זו ע"ז ממש. לעומת זאת, אשרה שכפופה לה', נתפסה יותר כמו נניח לעלות לרשב"י, כלומר כלי עזר להתקרבות לה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 22:54 |
|
| |
התמיהה היחידה אותה נשאר לנו ליישב היא זו: אם אכן צדקנו בדברינו ובהוכחותינו, ורובם המוחלט של בני יהודה וישראל היו צדיקים מופלגים, אוהבי ה' בלב שלם, לומדי תורה ושומרי מצוותיה כראוי, מדוע התמונה העולה מתוכחות הנביאים היא הפוכה לחלוטין? מדוע הקורא את ירמיהו וישעיהו, יחזקאל ותרי עשר, מקבל רושם של עם מתנכר ומנותק, רחוק מה' ומתורתו, מואס במצוות ובמעשים טובים, ובעיקר עובד עבודה זרה על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן? מדוע התמונה הזוהרת והנהדרת אותה ציירנו אינה מתאימה לתמונה הקודרת והעלובה המצטיירת מקריאת הנביאים האחרונים? או, בלשון אחרת, כיצד ניישב את המידע החיובי שדלינו מתוך ספרי מלכים ודברי הימים, עם המידע השלילי הנאסף מישעיהו, ירמיהו ושאר הנביאים?
אכן, השואל שאלות אלו אינו מתחיל להבין לשם מה נכתבו ספרי הנביאים. אילו היו ספרי הנביאים נכתבים כדי לתאר תמונה היסטורית מדויקת, הם היו מתארים עם לומד תורה ומקיים מצוות, עם אוהב ה' ושואף קדושה וטהרה. אולי בשולי השוליים היו מתוארים אותם חדלי אישים מעטים שעבדו עבודה זרה בתקופות מעטות וקצרות ימים, ואולי אף לא היה מקום לתאר מיעוט זניח שכזה, והתמונה הייתה נותרת זוהרת, נהדרת ומושלמת.
אך ספרי הנביאים לא נכתבו לשם העברת היסטוריה, אלא לשם מטרה אחת ויחידה: תוכחה ומוסר לעם ישראל, הן לאותם דורות, והן לדורות יבואו. משום כך לא התמקדו הנביאים ברוב רובו של העם ששמר את התורה והמצוות כראוי, אלא מיקדו את מבטם ותביעותיהם כלפי אותו מיעוט שעבר על חוקי התורה ומצוותיה.
מדוע אפוא נכתבו הדברים באופן המאשים את בני העם כולו בחטאיהם של יחידים ומועטים?
אכן, כך היא דרכו של התנ"ך, המאשים את בני העם כולו בחטאיהם של יחידים שביחידים. כך מתבטא ספר יהושע ביחס לחטאו של יחיד, עכן אשר מעל בחרם: "חטא ישראל, וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם" (ז, יא). אילולי ידענו כי רק עכן מעל בחרם, ולא היה בפנינו כי אם פסוק זה, היינו מסיקים בנחרצות כי עם ישראל כולו, או לפחות רובו, השתתף בחטא ובמעילה, בגניבה ובכחש. וכי היינו מעלים על דעתנו שכך יתבטא הנביא על חטא של אדם אחד, פרטי, שאיש לא ידע על מעשהו החמור?!
כך גם יחזקאל, המוכיח את בני דורו על חטאיהם, ומלמד אותם פרק בהיסטוריה: "וימרו בי בית ישראל במדבר, בחוקותי לא הלכו, ואת משפטי מאסו... ואת שבתותי חיללו מאד" (כ, יג). אך מי הם בית ישראל שחיללו מאוד את שבתות ה' במדבר? הלא בכל התורה לא מצאנו חילול שבת המוני של בני ישראל במדבר? אין זאת, אלא שכוונת הנביא למעשהו של צלפחד בן חפר, שקושש עצים וחילל שבת במדבר. אך צלפחד יחיד היה, ואילו הנביא מאשים את בית ישראל כולו! ואף אם כוונת יחזקאל לאותם האנשים שיצאו ללקוט מן המן ביום השביעי, הרי מלבד זאת שהם היו מועטים, ככתוב 'יצאו מן העם ללקוט', הרי בפועל הם לא מצאו כלום ולא חיללו שבת. מדוע אפוא כותב יחזקאל כי בית ישראל חיללו שבתות (!) במדבר?! אין זאת, אלא שדרך הנביאים להאשים את הרבים בחטאי המועטים ואף הבודדים.
ומדוע אכן מאשימים הנביאים את הרבים בחטאי היחידים? האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!
אכן כן! על פי השקפת התורה נתבע העם כולו על חטאי היחידים, וזאת משתי סיבות: האחת, עצם מתן האפשרות ליחידים לחטוא, בלא שהעם כולו מתגייס לבער את הרע מקרבם, מטיל אחריות קולקטיבית על כתפי העם כולו. אילו היה העם מתאמץ לבער את החוטאים, לא היו עליו קצף ותביעה כה רבה, אך בהניחם לפושעים להמשיך במעלליהם, שותף העם בפשעים אלו, אם כי באופן של עצימת עיניים ולא באופן פעיל. נוסף על כך, עצם האומץ של אותם יחידים לחטוא, בא בהכרח על רקע של סובלנות שלא במקומה ושל אדישות מצד העם כולו. התביעה הנתבעת מן העם אף בטרם חטא איש אחד ויחיד, ליצור אווירה המוקיעה ודוחה כל אפשרות של חטא. אילו היה העם, למשל, מקבל את חיוב החרם ביריחו ברוח סוערת ונלהבת, וכל אחד היה מתריע באוזני קרוביו, שכניו, ידידיו ומכיריו, שייזהרו ויישמרו מלנגוע בחרם באצבע קטנה שבקטנות, לא היה עכן מגיע לידי חטא גמור. אך מכיוון שהעם שמע את ציווי החרם, קיבל אותו על עצמו, אך לא יצר אטמוספרה עוינת לאפשרות של מעילה בחרם, הרי שכל בני העם נחשבו שותפים לחטא. מתוך שבעומק לבבם לא הייתה המעילה בחרם עניין כה חמור ונורא, לכן לא הפך איסור זה לשיחת כולם, כפי שוודאי שוחחו על המלחמות הצפויות עם הכנענים, או על שאר הבעיות שניצבו בפניהם.
האמת היא שהדברים מפורשים גם בדברי אותם נביאים שהוכיחו את עם ישראל על חטאי הבעלים ושאר עבודות האלילים. כך למשל ירמיהו, הפונה אל כל ישראל, וטוען כלפיהם: "כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו... כבושת גנב כי ימצא כן הובישו בית ישראל, המה מלכיהם שריהם, וכהניהם ונביאיהם, אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו... כולכם פשעתם בי נאום ה'" (ב, יג;כו-כז;כט). מפסוקים אלו נראה שכל העם כולו חטא בעבודת האלילים. אך למרבה הפלא, באמצע פסוקים אלו נכתב הפסוק: "איך תאמרי לא נטמאתי אחרי הבעלים לא הלכתי?! ראי דרכך בגיא דעי מה עשית!" (שם, כג). מבואר כאן שעם ישראל טען כלפי ירמיהו שאינו מבין על מה מוכיחם הנביא. "לא נטמאתי", טענו כלפיו, "אחרי הבעלים לא הלכתי!". ומה משיב להם הנביא? "ראי דרכך בגיא, דעי מה עשית!". הרי לנו שהעם התווכח עם הנביא, וטען כי אין לייחס לו עבודת אלילים. קשה להניח שהם ניסו לשקר את הנביא, ואף הוא לא השיב להם כי הם שקרנים, אלא שלח אותם לבדוק מה קורה בגיא. שם, בהסתר, עבדו המועטים את הבעלים, אך הנביא מאשים את העם כולו, שאִפשר לאותם בודדים לחטוא, בעבודה זרה גמורה – "כולכם פשעתם בי"!
וכך בנבואת אליהו: "והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע, והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (מ"א יט, יז-יח). מפסוקים אלו נראה שכל העם עבד את הבעל, מלבד שבעת אלפים איש. אך קביעה כזו היא שגויה לחלוטין, שהלא יהוא השמיד את כל עובדי הבעל, והוכחנו כבר שהם היו לכל היותר אלפים ספורים. אף אלישע לא המית אלא ארבעים ושניים נערים ביריחו. ובכלל, בשום מקום בנביאים לא מצינו תקופה שבה נשארו בכל שבטי ישראל שבעת אלפים איש בלבד, ממוצע של שבע מאות איש לשבט! אכן, למעשה היו עובדי הבעל בפועל בודדים ומועטים, אך מספר האנשים שנתבעו על שלא הסתייגו מהם ולא שללו בלבם את עבודת הבעל לחלוטין היה גדול הרבה יותר. לכן, אף שיהוא, חזאל ואלישע המיתו אלפים ספורים, כנראה שגם שאר העם שנתבעו על אי שלילת הבעל נענשו בעונש כלשהו, בקיצור ימים ושנים ובמיתה מוקדמת כזו או אחרת. רק שבעת אלפי הצדיקים הגמורים נפטרו על מיטתם לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם, בשיבה טובה, דשנים ורעננים.
כך גם מתיישבת הסתירה החמורה שבין נבואת ירמיהו לנבואת עמוס. בעוד שירמיהו (כט, י) התנבא, כי גלות בבל תהיה שבעים שנה עקב שבעים שנות שמיטה שלא שמרו ישראל ויהודה תחת שלטון המלכים הרשעים, הרי עמוס, שהתנבא בעת מלכותו של ירבעם בן יואש מלך ישראל, שאף הוא עשה הרע בעיני ה', פונה לשבטי ישראל ומתלונן על אותם האנשים המצפים שתסתיים שנת השמיטה, למען יוכלו להפקיע את מחירי התבואה ולעשוק את האביונים והדלים (ח, ה). מדבריו עולה, שהשמיטה נשמרה כראוי בממלכת ישראל, ולכן ציפו הסוחרים העריצים שתעבור השמיטה ויוכלו לסחור בפירות האדמה. אין להניח שמשום מה, בתקופת ירבעם בן יואש, התחזק העם בקיום המצוות ושמר את השמיטה, כי אם כך, תחסרנה לפחות שש שמיטות מחוללות מחשבון שבעים השנים של ירמיהו, שהרי שנות מלכותו של ירבעם היו ארבעים ואחת שנה. הרי לנו אפוא סתירה חמורה בין שני נביאי ישראל!
האמת היא ששני הדברים נכונים, והשמיטה נשמרה וחוללה גם יחד. היא נשמרה בידי רוב העם, שכבר הוכחנו את מידת צדקותו ודבקותו בתורה, והיא חוללה על ידי מיעוט מן העם, מיעוט שקשה לאמוד את גודלו המדויק. עמוס הוכיח את שומרי השמיטה, וטען שיש ביניהם אנשי עושק וחמס, המייחלים לצאת השמיטה כדי להונות את האביונים. לעומתו התנבא ירמיהו, כי משום חטאיו של המיעוט שלא הקפיד על שמירת השמיטה כראוי, תהיה הארץ שממה שבעים שנה, כדי לכפר על שבתותיה המחוללות. הנה לנו סיוע לטענתנו המרכזית, כי הרוב הצדיק מואשם בחטאי המיעוט החוטא, ונתבע על כך שלא מנע מן המיעוט לחטוא כרצונו. זו המשמעות העמוקה לקביעת חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט.).
כאמור, דרכה של מידת הדין האלוקית לתבוע תביעות חמורות ביותר, ולהאשים את כל הקשור לחטא, אף בקשר דק כחוט השערה, כאילו חטא בגוף העבירה ובאופן החמור ביותר. כך הואשם עם ישראל כולו בחטא העגל, למרות שהחוטאים בפועל היו רק כשלושת אלפי איש. כך הואשמו משה ואהרן שחטאו במי מריבה באשמה החמורה של חוסר אמונה, וכך הואשם שלמה המלך, שהניח לנשיו לעבוד עבודה זרה, כאילו הוא עצמו עבד אותה. כך הואשם ראובן בגילוי עריות, וכך גם הואשמו בני עלי באשמה כזו, אף שכל חטאם הסתכם בעיכוב קרבנות הנשים. נמצא אפוא, ששורש הפער העצום בין האופן בו מתייחסים אנו לחטא לבין האופן בו מתייחסים אליו הנביאים, נעוץ בקלות הדעת שבה מתייחסים אנו לחטאים ולעוונות. אילו היינו מבינים את חומרתם העצומה, היינו מבינים מדוע מכנים הנביאים עם של צדיקים ועובדי ה' בכינוי "עוזבי ה'". אילו היינו קולטים את גודל התביעה ללב נקי וזך, היינו מבינים כיצד ניתן לכתוב על גדולי הדור בתורה ובמצוות "לא ידעוני". אכן, דברים אלו בדיוק בא התנ"ך ללמדנו, ולכן הוא נוקט בשפה כזו ובמונחים כאלו בדברו על מעשי עם ישראל בתקופת הבית הראשון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 23:10 |
|
| |
צבוני,
1. תודה על ההודעות המושקעות.
2. מה המקור לגישתך, לפיה רק מעטים עבדו ע"ז? על מה אתה מסתמך? תנ"ך + הגיון עצמי, או שיש לזה מקורות נוספים?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/8/2014 23:14 |
|
| |
1. חן חן. זה חלק ממאמר ארוך שכתבתי בנושא. שם גם הוכחתי את שמירת התורה והמצוות בקרב רוב העם בתקופת התנ"ך.
2. תנ"ך + "דורות הראשונים" - תקופת המקרא + דברי חז"ל + הגיון.
|
|
|
|
|
