מדברי אברם העברי
לפני שדנים בשאלה האם הנביאים חזו את העתיד או לא, צריך לברר האם זהו בכלל תפקידו של הנביא?
בגלל שאין לי הרבה זמן, אכתוב הרבה... יהודי יקר בשם בנימין אופנהיימר כתב כ- 40 עמודים בכתב צפוף באנצ' המקראית על נבואה (כרך ה, עמ' 690-730), ולהלן תמצות + מעט משלי:
משמעות המונח נביא
1) אדם שיש לו קשר עם האלהים ("כי נביא הוא ויתפלל" – האזכור הראשון של נביא במקרא)
2) כרוז, מודיע ("ואהרן אחיך יהיה נביאך... והוא יהיה לך לפה", "פה אל פה אדבר בו")
3) רואה נסתרות, חוזה עתידות ("כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה", רואה = חוזה = נביא)
כלומר, הנביא הוא מודיעו של אלוהים (או אף פיו של אלהים), וככזה הוא יכול לחזות את העתיד.
תפקידו של נביא
במזרח הקדום בכלל הנביא היה מגיד עתידות (מאנטיקה) + מעורב בפעילות 'אקסטטית' (מאגיה). פעילויות כאלו המקרא מכנה "התנבאות" (בניין התפעל), ונלווה לכך שמץ גנאי (אלדד ומידד "מתנבאים" במחנה, שאול נופל עירום תוך כדי התנבאותו, נביאי הבעל בימי אליהו וכו' – בקיצור, "אוויל הנביא משוגע איש הרוח"...).
לעומת זאת, הנבואה הישראלית היתה שונה – עיקרה הוא שליחות לעם + עמידה תקיפה מול המלך וההנהגה הקיימת. עשיית ניסים והגדת עתידות היתה נספח נלווה ובד"כ מודגש כי הנס שאירע היה חד-פעמי עקב בקשת הנביא או תפילתו (אפילו בסיפורי אליהו ואלישע, גדולי נביאי הניסים!)
הנביאים הישראלים מצאו את עצמם נפתלים עם הפרדוקס לפיו מצד אחד ישנו דטרמיניזם 'עתידני' אותו הם אמורים להודיע לעם, ומצד שני ישנו העיקרון המוסרי שאמור לקבוע את העתיד עפ"י התנהגות בני האדם, ולא כגזירה מראש.
ייחודה של הנבואה הישראלית
שלושה הבדלים מהותיים המייחדים את הנביא הישראלי לעומת ה"מתנבא" האקסטטי:
1) תודעת שליחות אלהית – הנביא נשלח לעם, לא לעצמו ולא לטובתו.
2) נכונות להתווכח (!) עם אלהים – הנביא אינו מקבל גזירה רעה ומעבירה הלאה, הוא יכול ואף מצופה ממנו להתפלל ולהתנגד.
3) קישור תמידי למציאות ההיסטורית-ריאלית – הנביא לא מרוכז בחוויותיו האקסטטיות, אלא בהשלכת דבר האלהים למציאות ימיו.
