הגזירות "על לשונם", וגזירת סאטמר על לשוננו

לפני מספר ימים קראתי שחסידי סאטמר פרסמו כרוזים על איסור הדיבור בשפה העברית, ונזכרתי במה שהיה כתוב לפני, והרי הוא לפניכם:

במשנה הראשונה שבמסכת שבת מצאנו:

"ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה גרון שעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום"ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום''.

אף שבמקורות השונים מצאנו שמספרן של הגזירות היה שמונה עשר, הרי שבמספרן ישנם מחלוקות בין הראשונים^[1] באם היו 18, 36 או  54.

בעוד שלפי הבבלי היו הגזרות "מעורבות"- גזירות בדיני טומאה, וגזירות שמטרתן הרחקת היהודי מהאינו יהודי, הרי שלפי הירושלמי היו הגזירות כולן, גזירות שמטרתן התרחקות מן הגוים.

בירושלמי^[2] מופיעות בזו אחר זו, שתי ברייתות המספרות מה היו הגזירות, האחת סתמית, והשניה בשם ר"ש בן יוחי.

לדברי הברייתה הסתמית המופיעה מיד לאחר המשנה היו שמונה עשר הגזירות:

"תני שמונה עשר דבר גזרו, ובשמונה עשרה רבו, ובשמונה עשרה נחלקו, ואילו הן: שגזרו על פיתן של גוים ועל גבינתן ועל שמנן ועל בנותיהן ועל שכב' זרען ועל מימי רגליהן ועל הילכות בעל קרי ועל הילכות ארץ העמי'''.

לאחר הברייתא הסתמית, מופיעה בירושלמי ברייתא בשם ר"ש בן יוחי:

"דתני ר"ש בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל גבינתן ועל יינן ועל חומצן ועל צירן ועל מורייסן על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן ועל החילקה ועל השחיקה ועל הטיסני ועל לשונן ועל עדותן ועל מתנותיהן על בניהן ועל בנותיהן ועל בכוריהן".

לא נעסוק כאן במספרן של הגזירות, בשינויים שבין המשנה והירושלמי, בין הברייתות שבירושלמי, אלא בגזירה המופיעה בברייתא בשם ר"ש בן יוחי, והיא הגזירה "על לשונם".

מאחר וגזירה זו לא הובאה בספרי ההלכה, לא ניתן לדעת על מה היתה הגזירה, ואם היתה על כל השפות, כשם שכל הגזירות האחרות היו על כל מי שאינו יהודי?

ה"קרבן העדה" פירש את הגזירה "על לשונן" כך: "שלא ירגיל אדם את עצמו ואת בנו לדבר לשון נוכרים".

ר' שאול ליברמן הביא^[3]  קטע כ"י שנמצא בגניזה הקהירית, (שהוא כנראה פירוש קדום על הירושלמי), המפרש את הגזירה "על לשונם" כך: "על לשונם, על [הדיבור] בלשונם ועזיבת לשוננו היא לשון הקודש, כמו שידעת מן האנשים אשר העיד בם נחמיה לפי שמקצתם זנחו את הלשון כמו שאמר (נחמיה פרק יג פסוק כד), חצי מדבר [אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית] ותדע איך ענשם והשביע אותם ויניחו זה כמו שאמר ואריב עמם ואקללם ואסר עלינו [ה'] להתערב בהם ולעשות כמעשיהם ואיך ישחיתו את דרכם אותם אשר ילמדו אצל חכמיהם ונאמר (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגויים [וילמדו ממעשיהם]''.

מדברי הפירוש הנ"ל ניתן להבין שגזירת "על לשונם" שבירושלמי, לא אסרה את הדיבור בשפות זרות, כשהדיבור בהן הוא בנוסף לדיבור בלה"ק, אלא רק כשהדיבור הוא בשפות זרות ועזיבת לשון הקודש. ואכן, הדיבור בשפות זרות היה מקובל בזמן התלמוד, ומאז בכל המדינות, ולא מצאנו אפילו אחד מהראשונים שאסר את הדיבור בשפות זרות או ללמדן, גם מצאנו את ר"י אלברצלוני כותב^[4] בשם רב האי גאון: "... ומשמיה דרב האיי איתמר, מותר ללמוד תינוקת של בית הכנסת, אגב לימוד תורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון", ואעפ"כ מצאנו את החתם סופר כותב^[5]:

"... איניני מכיר מה לכם לחתום עצמכם אפי' בשטרי הדיוטות או בהכשרים בשם לטין אשר לא שערו אבותינו ורבני' קדמוני' שלפני פר"מ ולדעתי גם הקדמוני' היו בקיאי' ללועזי' בלע"ז אך בכוונה שבשו הלשונות מפני גזירת י"ח דבר שבירושלמי פ"ק דשבת דפוס וויען דף וי"ו /ו'/ ע"א ועל לשונם יע"ש ואין להאריך בזה בעו"ה".

האם ייתכן שדעת החתם סופר היתה שהגזירה "על לשונם" שבירושלמי היא הלכה פסוקה, אף שלא הובאה בספרי ההלכה של הראשונים או האחרונים?

בזמן התפשטות הריפורמה מצאנו שהלוחמים בהם, לא נמנעו מלכתוב שמנהגיהם של הריפורמים אסורים מעיקר ההלכה, ואף שהיו מנהגי ישראל מדור דור^[6], או שאינם אסורים מבחינת ההלכה^[7], האם ייתכן שגם דברי החתם סופר בענין השפות הזרות הם כאלה?

בשנת תרכ"ו התאספו רבנים בעיר מיהאלוביץ, כדי לטכס עצה איך לעצור את התפשטות הניאולוגים (הריפורמים), והחליטו^[8] עשר החלטות, כשתשע מהן נוגעות לסדרי בית הכנסת, כשהראשונה בהן היא:

"אסור לדרוש דרשה בלשון אוה"ע, וכן אסור לשמוע דרשה האמורה בלשון אוה"ע, ע"כ צריך כל בר ישראל אשר ישמע שרב או אחר דורש בלשון נכרי לעזוב בהכנ"ס ולצאת חוצה, והדורש צריך לדרוש בלשון יהדות /יהודית?/ שמדברים בו ישראל הכשרים אנשי המדינה הזאת".

לפני האסיפה היו בקהילות היראים שדרשו את דרשותיהם בלשון אשכנז (גרמנית), ואף לאחר אסיפת מיהאלוביץ לא רצו בני קהילתם לוותר על דרשותיהם בשפה הגרמנית, וביקשו מרבניהם שהדרשנים ימשיכו לדרוש בגרמנית, בעיר פרשבורג היה "מגיד" (הרב פייש פישמן) שהיה דורש בגרמנית מדי שבת בשבתו, בבית הכנסת קהל יראים בו התפלל הכתב סופר^[9].

הרב שמואל הכהן וינגרטן מספר במאמרו "רבי שמואל בנימין סופר (בעל הכתב סופר) ורבי עזריאל הילדסהיימר"[10], שאחרי אסיפת  מיהאלוביץ, כשהמגיד הרב פייש פישמן לא עלה על הבימה לדרוש, האיץ בו הכת"ס ודרש ממנו לעלות ולדרוש (בגרמנית).

אף שדעתו של החתם סופר מצוטטת במקומות רבים, כאילו היא הלכה פסוקה האוסרת דיבורים בשפות העמים, הרי שעל גישתו של בנו ה"כתב סופר" הס מלהזכיר. 

האם עלינו לומר שסיפורו של הרב שמואל הכהן וינגרטן לא היה ולא נברא?

דברי החת"ס "הוסברו" ע"י הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד^[11] כך^[12]: 

"... והבאתי במקום אחר שלא היתה כוונתו שאין לישראל ללמוד לשונות זרות, כי הלא הוא בעצמו השיב לק"ק פיורדא בשנת תקפ"א שנשאל את מי  לבחור לרב בפיורדא, לאחר שהציעו לפניו שלשה רבנים – שיבחרו את הרב יהושע מראוויטש ומונה בין מעלותיו "והוא בקי גם באשכנזית"  ^[13] ... וכן תמצא בjuediache Kulturbilder עמוד 176 שמתחרט מאוד שלא למד גרמנית (לאחר ששמע נאום בגרמנית), וראה גם ...''. 

הרב אהרן יהודה גרוסמן^[14] שהביא את תשובת החת"ס דלעיל, שאל: איך פירש רש"י במקומות רבים בפירושיו, משמעותה של מלה בלה"ק כפי שהיא משמעותה בשפה הצרפתית, וכתב בתירוצו: ''לאור כ"ז צ"ל שמש"כ רש"י מלות לועזיות ללעז היה עבור ההמון עם שדברו בלשון המדינה … ולכן תיקנו קדיש בלשון תרגום, … מ"מ אז עמי הארץ היו יראים ושלמים רק בורים בלה"ק, ולכן כל הש"ס שלנו נכתב בלשון ארמי עבורם, כ"ש רש"י הקדוש שרצה שגם עמי הארץ בזמנו שדיברו צרפתית יבינו פירושו עה"ת ועל הש"ס, ולכן כדי לשבר אזנם לפעמים הכניס מלים בלע"ז ...''. 

לדבריו, חז"ל כתבו את התלמוד הבבלי בלשון ארמי עבור עמי הארץ שלא הבינו לה"ק, ורש"י כתב בפירושו (עה"ת והש"ס) את פירוש המלים כפי שהם בצרפתית, כדי שגם עמי הארץ שבזמנו שדברו צרפתית יבינו את פירושו עה"ת ועל הש"ס שנכתב בלה''ק! 

אין ספק שהסברו המקורי, מעורר את השאלה, למה כתב הרמב"ם^[15], ''וניחמתי הרבה על שחברתיו (סה"מ) בלשון ערבי, מפני שהכל צריכין לקראתו, ואני מחכה עתה להעתיקו ללה"ק ...'', ולא כתב את סה"מ ואת תשובותיו בלה"ק עם מספר מלים בערבית? 

כנראה שהסברו של הרב גרוסמן, לא היה ידוע להרב אברהם מאיר גלאנזר, שכתב^[16]: 

''כמדומני שעד היום לא ניתנה התשובה על השאלה הגדולה מה צורך ראה רש"י לצרף מקבילות ודוגמאות בלועזית בפירוש הנועד ליודעי לה"ק, כמובן, במקומות שמפרש שמות בע"ח וחלקי גופם, כלי המשכן ובגדי כהונה, עבודת השדה והכרם, זיהוי פירות וירקות וכדומה, מובנת התועלת הגדולה בהבאת המלה הלועזית המוכרת לבני דורו (דוברי הצרפתית), אך ביתר המקומות, יש שלא מובן מה רצה רש"י ע"י הוספת הלע"ז ולמה לא הספיק לו פירושו בלה"ק, ואם ראה צורך ביתר ביאור, למה אינו מפרשו בלה"ק". 

כפי שהזכרנו לעיל, היתה ראשית ההתנגדות ללימוד שפות זרות, בימי ראשית הריפורמה בגלל שאצלהם היו התפילות והדרשות בגרמנית, פחד זה ניתן לראות גם בתקופה מאוחרת יותר בתשובת ר"י ויינברג^[17] שכשנשאל אם להנהיג אמירת מזמורים בתוך התפילה באנגלית, הוא השיב: "… זו היא שאלה עדינה מאוד, מצד הדין בוודאי שאין כאן איסור … ואולם ברור לי כשמש, שהחרדים יתנגדו לו ויוציאו עליו קול שהוא מן המתקנים, ח"ו, וימצאו אנשים בעלי קנאה שימצאו מקום להתגדר ויוציאו לעז ורינון, שבבית הכנסת שלו מתפללים בלשון אנגלית, ולמה לו להכאיב את לב היראים התמימים שנפשם בחלה בכל שינוי מנהג ובכל תיקון חדש …".

הרב יצחק וייס כותב בענין דרשות הנאמרות בלשון לאומים, בסיום תשובה משנת תרס"ג, שהואה בספר תשובותיו "שיח יצחק"^[18]:

''... ומאחר העלות כל הניתנים למעלה בכתב, דבר שפתים אך למותר שאסור לילך ולשמוע דרשה כזו ומכ"ש ח"ו להתחבר לחבורה פורצי תקנת גאוני ישראל, עיין בשו"ת מחנה חיים (ח"ב סי' ה') על או"ח (ס' נ"ח) מביא בעל העקידה בענין חטא סדום ועמורה, כתב שזה גדול שבחטאים אם עשו לנימוס ודת חוקים לא טובים, עש"ב, וכמ"כ הוא באגודה הלזו שחוק הוא להם לדרוש דווקא בלשונות הגויים. יתן ה' שיעזבו דרך רשע ויחוש לנו ישע כי ארכה לנו השעה, ויקים לנו רועה שבעה. דברי הכותב אוהבו הנאמן''.

האם מותר לדבר בשפה העברית?

האדמו"ר מסטמאר הרחיב את לשון הלאומים כדי לכלול גם את השפה העברית המודרנית. על האיסור ללמוד ולדבר בשפה זו הוא כתב במספר מקומות, בספר תשובותיו "דברי יואל", בספרו המפורסם "ויואל משה", ובמכתבים^[19].

בספר "ויואל משה" הוא כתב^[20]:

"... ויהיה איך שיהיה הפי' בדברים האלו, זה ודאי שאל אלו הוסיפו חכמי המשנה והגמרא איזה מלים בלשון אף שאינו לה"ק ממש אלא לשון שבדו להם חכמים, מ"מ כיון שחכמים בדו אותם יש בהם קדושה, כי ממקום קדוש יהלכו, וכל דיבוריהם היה בדעת ובתבונה, ורוה"ק הופיע בבית מדרשם, אבל מה שבדו המינים והאפיקורסים להוסיף בלשון טמא, טמא יקרא, וחלילא לערב טמא בקודש, וזה ודאי ברור בלי ספק כי מה שבדו המינים מלות חדשות ויסדום בזה, נשאר להם שם הרבה יותר מס"ת שכתבו מין, שלא חידשו שם אף נקודה אחת, ולא יסתפק בזה אלא מי שרוצה להכחיש האמת".

כ"ז ביחס ללימוד השפה העברית, ומה בקשר ללימוד שפות זרות אחרות?

"והנה בארץ ישראל שעשו חרם נורא ואיום^[21] בכל א"י על כל הלומדים שם לשונות אחרות אף לשון המדינה, וכתבו בפירוש שאף מה שמותר מצד הדין הכניסו הכל באיסור החרם האמור ר"ל, וחתמו ע"ז כל גדולי א"י מזמנם של הגה"ק רי"ל דיסקין זלה"ה והגה"ק מלובלין בעל תורת חסד ז"ל, ועוד הרבה גדולים וקדושים אין מספר, וכתבו בפירוש ששום ב"ד לא יוכל לבטל זה עד ביאת המשיח וחזרו ונשנו כ"ז באורך בספר מעשה אבות והעתקתיו קצת במאמר ישוב א"י, וא"כ נורא ואיום שם לימוד כל הלשונות מחמת החרם אף המותר מצד הדין".

ומכאן הוא עובר לשפה העברית המודרנית:

"... ומכש"כ לשון הטמא הזה, שבל"ה הוא איסור חמור ונורא מחמת שהוא לשון המינים כנז"ל, והיא אסור בהחלט אף בחו"ל, שלא נעשה איסור וחרם על שאר הלשונות, אבל שאני אותו לשון הטמא של המינים שהוא מינות ואסור מצד הדין גם בלה"כ ...''.

בין דבריו במאמר "ישוב א"י"^[22] הוא כותב:

"ועתה בעו"ה, כמעט תשעים ותשעה אחוזים מתושבי אה"ק עוברים ע"ז החרם ר"ל, שלומדים שאר לשונות בבתי החינוך ולשון הטמא שבדו להם המינים וקראו אותו עברית, ואיננו לשון הספרדים, אלא שחדשו ובדו להם מלבם הרבה מלות  זרות, גם עיקמו ושינו הרבה מלות מלה"ק ונתנו להם תכונה חדשה, וכבר כתבתי ע"ז תשובה באריכות, שאין ספק שהוא גרוע יותר בכמה דרגין  משאר לשונות האומות, שנעשו בדור ההפלגה ע"י מלאכי השרת כמבואר בפרקי דר"ע ...''.

האדמו"ר מקלויזנבורג כתב^[23]:

"... ולכך בודאי שח"ו להניח שפת אבותינו מדור דור ולהשתמש בלשונם של עוברי עבירה, ואולי לכך קוראים "עברית" לשון נופל על לשון, ורוב המילין בדו מליבם רח"ל, ואם יש בו ביטויים של לשון הקודש זה עוד מגביר האיסור וכנ"ל. ואלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר ונלך בדרכי אבותינו הקדושים, ולא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ואפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין וכו' [ספרי ורש"י דברים י"ז י"א].

מעין דברים אלה הוא כתב בצוואתו שהובאה שם:

"מחוייב אני להזהיר ולצוות שח"ו להיות מהלועזים בלע"ז, ולגדל בניכם בעזהי"ת בדיבור המורגל מאבוה"ק שפת יודיש, וכאשר כבר הארכתי בדרשות ובתשובות, ושלא לשנות ח"ו ללשון ענגליש ולא ללשון עברית, ולהזהר מאוד בדיבור בבית ועם חבירים וחבירות רק בלשון יודיש,  בלתי כשמדברים עם עכו"ם ומי שאינו מכיר שפת אידיש לעת הצורך, אבל השפה המדוברת והמורגלת בפיו ובלשונו יהי' הלשון שהורגלו בישראל במדינותינו מיוצאי אשכנז שפת אידיש, וזה מהיסודות העיקרי עקרים להתקיים בתורה המורשה לקהלת יעקב, ויען שכבר כתבתי ודרשתי הרבה מחומר הענין וכוחי חלוש לא אוכל להאריך, אבל זה אני כותב בלשון צוואה ואזהרה חמורה הן לזכרים והן לנקבות מיו"ח, שהפורש עצמו ח"ו וחלילה פורש עצמו מן החיים, להכלל בתוך יו"ח ושורש האילן הקדוש אבוה"ק זי"ע ועכ"י". 

לסיום:

מה היתה הגזירה "על לשונן", ומדוע לא הובאה בספרי ההלכה?

_______________________________________________________________

[1] ראה את מאמרו של הרב בנימין זאב יעקובזון: "בענין ח"י דבר "("תפלת הקדיש וקונטרס י"ח דבר", ירושלים תשל"ד, עמ' 51- -67).

[2] שבת פרק א ה"ד.

[3] הירושלמי כפשוטו, שבת עמ' 44

[4] ספר העתים, סימן קעה עמ' רנו. וראה בהערות "בינה לעתים" שם.

[5] חלק ד (אבן העזר ב) סימן יא. וראו בדרשות החת"ס ח"א דף פז, דרוש לח' טבת תקפ"ח. ספר העתים, סימן קעה עמ' רנו. וראה בהערות "בינה לעתים" שם.

[6] למשל, העמדת החופה בבית הכנסת, ואף שמצאנו שהיה זה המנהג באשכנז מימי הראשונים, (ראה מהרי"ל הלכות נישואין (סוף עמוד  קסה), שו"ת מהר"ם מינץ סימן ק"ט (הוצאת מכון ירושלים, תשנ"א ח"ב ראש עמוד תקל"ו), הגהת הרמ"א בשו"ע יו"ד סימן שצ"א סעיף ג, "נחלת שבעה" סימן יב סוף אות י), ומצאנו את החתם סופר (שו"ת חלק ג (אבן העזר א) סימן צח) תמה "על מנהג אשכנז של עכשיו בזמנינו, אעפ"י שנהגו בחופת מאיי"ן, מ"מ עושין גם החופה עם זיי"ן /שבע/ ברכות תחת הרקיע בחצר בהכ"נ, ואין שום מקום בכל אשכנז שעושין חופה בבהכנ"ס...",  אעפ"כ כתב התפארת ישראל  (כללי שמחות סעיף י סוף אות ב, נדפס בראש משניות "יכין ובועז" על סדר מועד) על דברי הרמ"א: ''ונראה שטעות הוא, דהרי מימינו לא ראינו ולא שמענו נוהגין כן לעשות החופה תוך בית הכנסת, אלא שבשניהן היה כתוב  "בב"ה", ור"ל  ר"ת "בבית הנישואין", או "בחצר בית הכנסת", שהוא רחוב העיר, וטעה המדפיס שברצותו מרחיב וברצותו מקצר, וכתב בבית הכנסת" וסיים את דבריו ב"ונכרין דברי אמת", אולי כדי לרמוז שדבריו אינם נכרין כאמת.

[7] כדבריו בענין העמדת הבימה במרכז בית הכנסת, ראה שו"ת יביע אומר חלק ח - אורח חיים סימן י.

[8] על החלטות אסיפת מיהאלוביץ, ראה בספר "מעשה אבות", (אוסף תקנות וגזירות בענין המאבק בענין הקמת בתי הספר לבנות, לימוד החכמות החיצוניות ולימוד השפות הזרות), אשר אסף רבי יוסף עקיבא שלזינגר, (ירושלים תשל"ו), עמ' 3.

[9] ראה הרב יקותיאל גרינוואלד, "לפלגות ראובן באונגריא" מעמ' סג, ו"אגרות גדולי ישראל מאונגריא", סיני י"ח עמ' שלא, הערות 27– 29.

[10] סיני עד עמ' צא.

[11] מחבר הספר "כל בו על אבילות", תלמיד ה"כתב סופר".

[12] "אגרות גדולי ישראל מאונגריא" (סיני י"ח, עמ' שלב הערה 30),

[13] "חוט המשולש החדש", עמוד כח.

[14] "ודרשת וחקרת" ח"ג, חו"מ סימן ו אות ז, (עמוד ער סוף טור ב).

[15] תשובות (בלאו) סוף סימן תמז.

[16] קובץ "צפונות" ג, עמוד עה, הובא גם בספרו "מעייני אגם"- מחקרים בתורת לעזי רש"י, צפונותיהם ודקויותיהם, (אנטוורפן תשס"ט), עמ' ט.

[17] שרידי אש ח"א סימן ט.

[18] נולד בפרשבורג בשנת 1872 ונרצח ע''י הנאצים בשנת 1942, רבו המובהק היה הרב שמחה בונם סופר בעל שו"ת "שבט סופר", בנו של ה"כתב סופר", (ירושלים תשנ"ה) סימן תלו.

[19] ראה לדוגמה את מכתבו ל"אנ"ש בבני ברק" שנדפס בקובץ "אוצרות ירושלים" (תשל"ג) חלק קלא, סימן קעד, עמ' תפב, שבו הוא כותב: ''… אבל נצטערתי למאוד במה שראיתי שבכל העיר לומדים עם תשב"ר רק בלשון הטמא שבדו להם המינים לערב בתוך לשון הקודש להרכיב את אבי אבות הטומאה בקודש פנימה ...''.

[20] "מאמר לשון הקודש", עמוד תלב, (סוף אות כח ופתיחת אות כט).

[21] על החרם ראה בספר "מעשה אבות" עמ' עב, ואיתם הנקין: "החרם על ר"מ פינס בירושלים וקשריו עם גיסו רבי דוד פרידמן", המעין מט ב (טבת תשסט), עמ' 19-39. ניתן לראות את המאמר כאן:

http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=245

[22] "ויואל משה", עמ' שנ"א.

[23] שו"ת דברי יציב חלק יו"ד סימן נב.

מיימוני